פסק הדין דן בשאלות מתחומי משפט שונים. אחת השאלות שעמדה להכרעה בפסק הדין היא האם משכנתא שנחתמה עם הבנק לצורך קבלת אשראי למימון פרויקט בנייה יכולה לשמש כבטוחה גם לחובות עתידיים. בית המשפט המחוזי קבע שלא כך הדבר.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע, כי שטר המשכנתא מתייחס, בנסיבות העניין, גם לחובות עתידיים ועומד בתוקפו גם לגבי חובות שלא בקשר עם פרויקט הבניה הספציפי בגינו נרשמה המשכנתא. היינו, משתרע על כל חובות הלקוח כלפי הבנק. בית המשפט העליון קיבל את עמדת הבנק לפיה נהוג ביחסים בין בנק ולקוח לתת אשראי כנגד בטחונות קיימים אשר שימשו כנגד אשראי שניתן קודם לכן. כאשר ניגש בית המשפט לפרשנות החוזה הבנקאי יש ליתן את הדעת למאפייניו המיוחדים. הבנק הוא "צד חזק" והוא בעל חובות אמון כלפי הציבור בכלל וכלפי הלקוח בפרט, בהיותו ספק שירות חיוני ובעל עוצמה רבה. אלו יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה מסחרי רגיל. על חוזים בנקאיים חל משטר נורמטיבי מיוחד, היוצר חריג לדיני החוזים הרגילים ומרחיב את אחריותם של הבנקים. על כן, בעת פרשנותו מתבקש איזון מיוחד אשר יגלם את פערי הכוחות בין הצדדים ואת מעמדו של התאגיד הבנקאי. כן, נקבע כי הפרשן של החוזה הבנקאי צריך לקחת בחשבון את השלכות הרוחב של ההליך הפרשני על חיי המסחר והבנקאות. עם זאת, ציין בית המשפט העליון כי לאור חובת האמונים, האופי המיוחד של החוזה הבנקאי וחובת הגילוי המוגברת המוטלת על הבנק, יש מקום לשוב, להבהיר ולהסביר כי הבטוחה הקיימת עומדת בעינה גם כנגד האשראי החדש ואכן כך נעשה בנסיבות המקרה הנדון.