בית המשפט העליון קבע, כי כי הלכת אפרופים (אשר קבעה כי נבחן במקביל ללשון החוזה את נסיבות כריתתו) אינה שגויה אלא שהשימוש בה צריך להצטמצמם ולהיעשות רק למקום בו אומד דעת הצדדים אינה ברורה דיה מלשון ההסכם. השופט דנציגר הדגיש, בהסתמך על פסיקות קודמות ועל דעות מלומדים, כי הרטוריקה של הלכת אפרופים היא הדבר הבעייתי, להבדיל מההלכה גופה, שכן השימוש שעשו בתי המשפט בכל הערכאות בהלכה עורר קשיים ניכרים ותחושה ולפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה.
במקרה אשר נידון, נתגלתה מחלוקת כתוצאה מהבדלים שהתגלו בנוסחים אשר נחתמו עם המשיבים, העוסקים בשיווק של כרטיסי הגרלה מטעמו של מפעל הפייס ושנוסחו עמם כבר בשנת 1990, לבין חוזים חדשים אשר נחתמו בשנת 2000 ובהם נפגעו עמלות המשיבים. על בסיס האמור, ונוכח טעות ניסוחית אשר הקשתה להתחקות אחר כוונת הצדדים, נקבע כי לא היה מנוס מלפנות לבדיקת הנסיבות החיצוניות להסכם.
על יסוד נסיבות חיצוניות, דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור והותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה, בה נפסק כי החוזה החדש לא נתכוון לשנות את הכללים אשר נקבעו בחוזה הישן.