בית המשפט המחוזי בתל-אביב נדרש לאחרונה להכריע בבקשה למתן צו פירוק קבוע לשתי חברות קשורות, הרשומות באורח פורמאלי בקפריסין, כאשר במרכז הדיון עמדה שאלת סמכותו של בית המשפט הישראלי לפרק חברה המנוהלת בפועל מישראל, אך רשומה בקפריסין ואין לה כל נכסים בישראל.
בית המשפט קבע, כי קיימת לבית המשפט הישראלי סמכות לפרק את החברה חרף העובדה כי אין לחברה נכסים מוחשיים בישראל, שכן מדובר בחברת אחזקות, המנוהלת בידי ישראלים, אשר הוקמה בכדי לנהל עסקים בישראל וממילא לא הוכח כי קיימת לה פעילות משמעותית אחרת בקפריסין.
בית המשפט ציין כי לא ראוי שמערכת המשפט תעצום את עיניה וזאת נוכח העובדה כי אזרחים שמרכז חייהם בישראל מקימים עסק שתכליתו לסחור עם ישראלים אחרים, אך "משרשרים" את האחריות דרך שורת חברות לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. בית המשפט השתמש במבחן מיקום "מרכז הכובד היחסי", אשר הינו מבחן גמיש ומהותי הלוקח בחשבון הן את זהות בעלי השליטה ואת מרכז הכובד של חייהם ועסקיהם הלכה למעשה. במקרה דנן, הן בעלי השליטה והן המקום בו נוהל עסקי החברה היה בישראל לאור כך נפסק כי אין מנוס מליתן צו לפירוקן הקבוע של החברות.
נציין, כי הלכה זו אינה מחדשת רבות באשר, כמי שמטפלים בחברות רבות בבעלות ישראלים, המנוהלות מחוץ לישראל, אנו מכירים מזה שנים רבות הלכות דומות בתחום המיסוי הבינלאומי, כאשר חברה זרה אשר הניהול והשליטה בה הינם בפועל מישראל נחשבת לחברה ישראלית לצורכי מס. גם במקרה המיסוי וגם במקרה דנן חשוב לבנות את ניהול החברה והשליטה בה באופן שהחברה לא תיחשב כחברה ישראלית וחשוב מאוד להיוועץ בתחום המיזוגים והרכישות והמיסוי הבינלאומי בעת בניית מנגנונים מסוג זה ובאופן שוטף.