חברה ישראלית התקשרה עם אמריקאית העוסקת בהלוואות הון סיכון (Venture Lending) שבמסגרתן פרט לריבית ועמלות מתקבלות גם אופציות לרכישת מניות, באופן שהישראלית תקשר לקוחות לאמריקאית תמורת השתתפות בהכנסותיה. בעסקה הראשונה הסכימה הישראלית בלית ברירה לעמלה נמוכה בשל דרישת האמריקאית. הצדדים החליפו טיוטות אך לא נחתם הסכם ולאחר זמן הודיעה האמריקאית על ביטול ההתקשרות. הישראלית דרשה את יתרת העמלה בגין העסקה ופיצוי על ביטול ההתקשרות.
בית המשפט דחה את התביעה וקבע, כי קיימת לו סמכות לדון בתיק מכיוון שהצדדים כיוונו למערכת יחסים הנוגעת לשוק הישראלי. במקרה זה לא נכרת הסכם כי אמנם הסכם יכול להיכרת גם מבלי שצדדים חתמו על טיוטה שנשלחה אך הסכם משפטי הוא מכלול של תנאים ותניות ובמקרה זה גם אם הייתה הסכמה על חלק מהתנאים היא כפופה להסכמה על יתר התנאים ולא ניתן לקחת סעיף אחד או שניים בלבד מתוך טיוטת הסכם ולהעניק רק לה תוקף מחייב. בית המשפט דחה את הטענה כי ההסכמה לעמלות נמוכות מהמוסכם בעסקה עליה שולם סכום היא תוצאת כפיה כלכלית מכיוון שהפעלת איום כלכלי עשוי להוות כפיה אך כשצד להסכם מוותר על זכויות מתוך שיקולים עסקיים ובשל רצונו לשמור על קשרים טובים עם הצד השניה הדבר שולל טענת כפיה כלכלית.
אין ספק שהחברה הישראלית השקיעה משאבים רבים בקידום האינטרס המשותף של הצדדים אך אין בעצם השקעתם של משאבים כדי להוליד זכות, יש מאין, לפיצוי בגין ניתוק יחסי הצדדים ובהעדר הסכם הביטול גם לא מהווה הפרת הסכם המזכה בפיצוי.