צדדים לתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין קיימו הליך גישור בפני מגשר והגיעו להסכם גישור לפיו הזכויות של אחד הצדדים יימכרו לצד השני תמורת סכום שנרשם בהסכם והמוכר יעביר לרואה חשבון שימונה על ידי המגשר מידע מקיף כדי שרואה החשבון יוכל לפעול לצמצום נטל המס ולאחר מכן יוכן הסכם מכר מקרקעין שייחתם ויוגש לאישור בית משפט. לאחר קבלת חוות הדעת לגבי המס הרוכש חזר בו מההסכם.
בית המשפט קבע, כי מסמך שנחתם ומבטא הסכמה בדבר תנאים מסוימים של עסקה אך מוסיף וקובע כי ייחתם הסכם סופי בעתיד עשוי בנסיבות מסוימות להוות חוזה מחייב, ובנסיבות אחרות ללמד כי מדובר אך בשלב ביניים במשא ומתן שאינו כובל את הצדדים. הסכם יש לפרש הן בהתאם ללשון החוזה והן בהתאם לנסיבות החיצוניות של חתימת החוזה וההיגיון הכלכלי שמאחוריו, אך לשון החוזה היא המרכז ובבחינת סעיף בחוזה יש לקראו לאור המסמך כמכלול ולא בהתמקד בו בלבד. במקרה זה לא ניתן מההסכם להבין אם הכוונה בו הייתה לייצר הסכם מחייב או שהוא רק שלב ביניים אך בחינת נסיבות חתימתו וההגיון הכלכלי מאחוריו מראה שלרוכשים לא היה מידע מלא עת חתמו על ההסכם והייתה כוונה כי ההסכם ייבחן מחדש לאחר קבלת המידע – כך, לא מדובר היה בהסכם מחייב וניתן היה לסגת ממנו.
בנוסף, הואיל ומדובר בהסכם במסגרת הליכי גישור, אין להסכם תוקף עד שהוא מוגש בהסכמת הצדדים לבית המשפט ומקבל תוקף של פסק דין ועד אז יכול כל צד לסגת ממנו.