בית המשפט העליון דן לאחרונה בשאלה האם ניתן היה לרשום זכויות חכירה בנכס בהסתמך על מכתב התחייבות וייפוי כוח שניתנו בשנת 1957.
בית המשפט קבע, כי נקודת המוצא היא כי הרשאה על פי ייפוי כוח משתרעת על אותן פעולות הנזכרות במפורש בייפוי הכוח, דהיינו פעולות שלגביהן הוסמך השלוח באופן ברור בכתב ההרשאה. עוד ציין בית המשפט כי נוסף על ההסמכה המפורשת בייפוי הכוח, ניתן ללמוד על קיומה של הרשאה גם "על-פי התנהגותו של השולח כלפי השלוח או כלפי הצד השלישי".
במקרה דנן, לא הוכח כי ההתחייבות להעברת זכויות החכירה התבטלה כדין. ובית המשפט ציין כי לא זו בלבד כי המוכרים לא ביטלו התחייבותם, אלא אף פעלו לפי ההתחייבות במשך עשרות שנים. הרוכשים, הם אשר שילמו בפועל את המיסים והתשלומים הקשורים בנכס והמוכרים אף לא הזכירו את הנכס בצוואותיהם או בהצהרות ההון שהגישו ואף לא נשאו בתשלומים הקשורים בו.
בנסיבות אלה קבע בית המשפט, כי לא חל שינוי במעמדה של ההרשאה, וכי היא נותרה בעינה כשליחות בלתי-הדירה אשר היה ניתן לרשום זכויות חכירה מכוחה.