במסגרת תביעת תשלום זכויות על פי דין של עובדות לשעבר נגד חברה בהן עבדו ובעל מניותיה עלתה הטענה לפיה יש לייחס את חובות החברה לבעל השליטה בחברה הואיל ולבעל השליטה היה תפקיד מרכזי בה והוא ניהל את החברה באופן קלוקל תוך בזבוז כספיה על עניינים שאין להם קשר לטובת החברה וקידומה.
בית הדין קבע שהכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו ולא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יש לבחון האם נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. כך למשל, במקרים של תרמית, ערוב נכנסים, מימון עצמי קטן ביותר וכיוצ"ב. במקרה זה
התרשם בית הדין כי החברה נקלעה לקשיים אמיתיים. בעל המניות ביצע מספר ניסיונות נואשים לגייס משקיעים לחברה ואף ביצע מספר מהלכים עסקיים, אשר בבסיסם תכליות ראויות, הן כלכלית והן חברתית, הנוגעות לעובדי החברה וצדדים שלישיים. בעל המניות לא הפיק כל תועלת כלכלית מהמהלך ועשה כל שביכולתו למנעו ואף השקיע הון אישי שירד לטמיון, הכל במטרה להגן על נכסי החברה. בנסיבות אלה, בית הדין קבע כי אין מקום להסיט את מסך ההתאגדות ולחייב את בעל המניות בחובות החברה או בחלק מהם.