בחברה משפחתית שהוקמה על ידי שני אחים פרץ סכסוך בין אחד האחים לבין יורשיו של האח השני שנפטר, כאשר לטענת היורשים – זכויותיהם כבעלי מניות קופחו לאחר שמודרו מניהול החברה ומפעולות ועסקאות הנעשות בחברה. היורשים טענו כי מנגנון התמחרות בין הצדדים, שקבע בית המשפט מקפח אותם מכיוון שאין בידיהם את מלוא המידע על החברה וכך נוצר יתרון בלתי הוגן לבעל המניות השני.
בית המשפט העליון קבע, כי משמדובר בסעד להסרת קיפוח בעל מניות בחברה, עומדות בפני בית המשפט בדרך כלל שלוש דרכים לפעול: פירוק החברה - סעד קיצוני אשר מתאים, ככלל, למצב שבו חברה הגיעה למצב של "מבוי סתום" עקב אובדן אמון בין בעלי מניותיה ויש להימנע ממנו אם יש סעד חלופי; רכישה כפויה – חיוב אחד הצדדים לרכוש את מניות הצד השני בהתאם לשוויין, בהתבסס על הערכת שווי אובייקטיבית, כשזה הסעד המתאים בדרך כלל; או התמחרות בין הצדדים, כשאחד הצדדים רוכש את הצד השני בהתאם למנגנון שיקבע בית המשפט. שיטת ההתמחרות עשויה להיות לא הוגנת כאשר לאחד הצדדים יתרון כלכלי על הצד השני. במקרה זה סעד פירוק הוא סעד קיצוני, אין לאחד הצדדים יתרון כלכלי על השני ובמסגרת ההליך המשפטי נמסר מידע רב ובוצעה חוות דעת של רואה חשבון ולכן בית המשפט שלל את הטענה של פערי מידע ודחה את הערעור.