המחאת זכות שימוש שאינה ייחודית ביצירה לא תהיה הפרת זכויות יוצרים גם אם אינה בכתב

אדם תבע על פי חוק זכויות יוצרים, 1911 (ומכח עילות אחרות) בגין שימוש בכתבות פרי עטו, הגם שבין הצדדים היה הסכם בעניין.

בית המשפט דחה את הטענות במישור הקניין הרוחני וקבע כי חרף היותו של התובע בעל זכות היוצרים בכתבות, הרי שבינו לבין הנתבעת נכרת הסכם המאפשר לה לעשות שימוש בכתבות אלו, לרבות בדרך של המחאתן, ללא קבלת רשות ממנו ואף לאחר סיום ההסכם בין הצדדים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי למרות שדרישת החוק היא למסמך כתוב הממחה זכויות של יוצר, דבר אשר לכאורה היה חסר, נוכח ההסכם שבין הצדדים אשר היקנה לנתבעת זכות שימוש שאינה יחודית, אין צורך במסמך כתוב ממילא (זאת להבדיל מזכות יחודית, שאז על בית המשפט לבדוק ולהכריע אם דרישת הכתב היא מהותית או הצהרתית בלבד).

זאת ועוד, בית המשפט מצא לנכון לדחות גם את טענות התובע בדבר הפרה לכאורית של זכויותיו המוסריות נוכח השמטת שמו בשתיים מהכתבות אשר פורסמו. בית המשפט פסק, כי בנסיבות המקרה, ומאחר ומדובר בזכות שוהמחתה כדין, אין לקבל טענה כזו ביחס לנתבעת אלא, לכל היותר, ביחס לבעל הזכות החדשה ורק אם זה קיבל הודעה בהתאם לנוהל של "הודעה והסרה" (מכח כלל ההפרה התורמת) ובחר להתעלם הימנה. במקרה שלפנינו, התובע מעולם לא פנה לאתר בו פורסמה הכתבה ולא התריע על ההפרה הנטענת.
יצוין במאמר מוסגר, כי תביעת התובע התקבלה באופן חלקי בלבד מכח עילות חוזיות אחרות.