חברה שניהלה יקב הוחזקה על ידי שלושה בעלי מניות ללא הסכם ביניהם כשהיקב נוהל על אדמת אחד מהם וגם הכרם היה על שטח זה. בשלב כלשהו פרץ סכסוך, אשר כתוצאה ממנו סירב אחד מהם (שהיה אחד משני בעלי זכויות החתימה בחברה) לחתום על מסמכים והחברה נקלעה ל"מבוי סתום".
בית המשפט העליון קבע, כי החוק מאפשר לבית המשפט מרחב גמישות ושיקול דעת רחב, אשר מאפשר לו להתאים את הפתרון שהוא רואה כצודק ונכון למצב. בית המשפט שוקל שיקולי צדק; תום הלב וניקיון הכפיים של כל צד; נכונותו של צד לפתור את הסכסוך בדרכי שלום; מידת הקיפוח; האחזקות של כל צד וגובה השקעתו; התועלות שיפיק כל צד מול הנזקים שייגרמו לכל צד כתוצאה מהסעד שיינתן; נזקים שייגרמו עקב כך לצדדים שלישיים כמו עובדים וספקים; הזיקה המיוחדת של כל צד לחברה או לתחומי עיסוקיה; ופערי הכוחות בין הצדדים – הן פערי כוחות כלכליים והן פערים במישורים אחרים. במקרה זה לא היה קיפוח כלל אלא הגעה ל"מבוי סתום" ולכן נכון היה לבחון למי יש זיקה גדולה יותר לחברה והוא זה שיהיה זכאי לרכוש את השני. במקרה זה מומחה שמונה קבע ששווי החברה עומד על אפס, אך למרות זאת בית המשפט חרג מהערכת המומחה וקבע שהמחיר יהיה לפי שווי חברה של מיליון ש"ח וגם יוחזרו כל הלוואות הבעלים.