מלווה טען כי הלווה הבריח נכסיו לחברה חדשה שהוקמה בשיתוף עם ספק מרכזי של הלווה. המלווה טען להרמת מסך אך גם כי הסכם הקמת החברה החדשה בטל מכיוון שהספק קיבל את מניותיו בחברה החדשה בשל כפיה כלכלית על ידי סגירת קו האשראי ללווה.
בית המשפט קבע, כי אין מדובר בהסכם שנכרת בכפיה. כפייה, לרבות כפייה כלכלית, עשויה להקנות עילה לביטול חוזה, אולם במקרה זה הצד השני לעסקה (שכיום טוען לכפיה) לא ראה אותה בעת הכניסה ההסכם ככפיה אלא כהזדמנות עסקית ואף לא פעל לביטול ההסכם במשך שנים לאחר הכניסה אליו. עוד, הספק לא השתמש בכוחו הכלכלי באופן מפורש לשם שיפור מעמדו במשא ומתן ובכל מקרה לא כל קושי כלכלי או פער באורך הנשימה של הצדדים מקים עילת ביטול הסכם מחמת עושק או כפייה. לבסוף, ביטול חוזה בשל כפיה בעת כריתתו יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה-תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה. משלא בוטל ההסכם במועד, לא ניתן עוד לטעון טענת כפיה כעילת ביטול הסכם.
לגבי הברחת הנכסים, בית המשפט קבע כי כשהנפשות הפועלות בשתי החברות דומות; כשעיסוקן של השתיים זהה; כשמיקומן באותו מען; כשמנהליהן ממשיכים לקבל את שכרם באופן דומה; כשחוג הלקוחות נשאר כשהיה; כשהיישות החדשה התעלמה מחובות הישות הישנה ו'קנתה' רק את ה'זכויות', תוך הונאת הנושים;יש מקום לראות את שתי החברות כאחת ולהרים ביניהם את מסך ההתאגדות, גם אם אין זהות של בעלי המניות.
פורסם ב אפיק משפטי 138 30.10.2013