בין עובד לחברה נחתם הסכם פשרה לפיה על החברה לשלם לעובד תשלומים המגיעים לו בגין פיטוריו מהחברה. על אף הסכם הפשרה, החברה לא שילמה לעובד את הסכומים במועד הנדרש והעובד הגיש בקשת פירוק כנגד החברה. בית המשפט נתן צו פירוק למועד עתידי במידה ולא יוסדר החוב עד אותו מועד. החברה לא שילמה את החוב תוך שהיא מתנגדת לשיעור התשלומים שעליה לשלם והגישה בקשות שונות בהן בין היתר, בקשה לביטול החלטה להעניק צו פירוק מחמת מרמה, אשר נדחו.
ערעור אשר הגישה החברה נדחה אף הוא תוך שבית משפט קובע, כי על החברה היה לכל הפחות לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת ולפנות בבקשה מסודרת לבית המשפט. אולם, מאחר והחברה בחרה לא לשלם כלל את חובה ציין בית המשפט את ההלכה הידועה לפיה די בכך שקיים חוב העולה על חמישה שקלים שהגיע מועד פירעונו, ושהנושה מסר לחברה דרישה לפרעון החוב כלפיו והיא אינה פורעת את החוב (או מגיעה להסדר שמניח את דעתו של הנושה) בתוך פרק זמן קצוב, כדי להביא לפירוקה של החברה. עוד מציין בית המשפט כי טענותיה של החברה בדבר שיעורו המדויק של חובה כלפי העובד יוכלו להתברר בלאו הכי במסגרת הליכי הפירוק.