תביעה הוגשה נגד חברה אוסטרלית, המחזיקה במלוא מניותיה של חברה ישראלית. כתב התביעה הומצא לחברה הישראלית, אשר התובעים ראו בה כמורשית בניהול עסקים, אליה ניתן להמציא כתבי בי-דין. הנתבעת טענה, כי מכיוון שכתב התביעה לא הומצא במישרין לחברה הזרה (דבר שהיה מצריך את אישור בית המשפט לכך ומראש), משפטית לא הומצא כתב התביעה כדין לחברה הזרה, וזאת כיוון שהחברה הישראלית לא הוגדרה מעולם כמורשית בניהול עסקיה של החברה הזרה בישראל.
בית המשפט קבע כי יש לתת למושג "מורשה" פרשנות מרחיבה. המבחן לשאלת "מיהו מורשה" ייקבע כל פי קיומה של דרגת קשר אינטנסיבי בין החברה למורשה מטעמה, ברמה כזו כי ניתן יהיה להניח שאם יימסר לו כתב תביעה כנגד החברה הזרה, הוא ידאג ליידע אותה בכך, וביכולתו לעשות כן.
אשר על כן נקבע כי די בכך שבישראל התנהלה פעילות עסקית מסויימת הנוגע לחברה הזרה כדי לקבוע כי ניתן היה להגיש את כתב התביעה למורשה מטעמה. עוד קבע בית המשפט, כי ניתן להניח שמי שבחר לפעול בישראל או לנהל בה עסקים, נטל על עצמו סיכון צפוי של התדיינות עתידית בבית משפט ישראלי.
פורסם ב אפיק משפטי 128 12.06.2013