הסכם תיווך מקרקעין נחתם בין מתווך ורוכש לרכישת חלק מתוך קרקע, אך לא הופיעו בו כתובות הצדדים ומספרי הזהות שלהם ובסופו של דבר הרוכש רכש חלק אחר של אותה קרקע. חברה אחרת הצטרפה לרוכש בעת הרכישה והמתווך דרש דמי תיווך גם ממנה.
בית המשפט קבע, כי מתווך זכאי לדמי תיווך רק אם הוא מחזיק רישיון תיווך, חתם על הסכם תיווך והיה "הגורם היעיל" שהוביל לכריתתו של חוזה מקרקעין. הסכם התיווך חייב לכלול את פרטי הצדדים, סוג העסקה, תיאור הנכס, מחיר העסקה המתוכנן וסכום דמי התיווך. לא תהיה זכאות לדמי תיווך כשאין כל הסכם בכתב, אולם בית המשפט יכול לאפשר, בייחוד כאשר מדובר ברוכש מסחרי מתוחכם, השלמת פרטים חסרים בהסכם בכתב ככל שהמתווך יוכל להראות שפרטים אלה אינם חסרים בשל חוסר וודאות שהיה קיים בעת חתימת ההסכם. כאן מדובר בהסכם תיווך בין צדדים עסקיים, בעלי ניסיון ומומחיות, ולא בין מתווך לבין צרכן "חד פעמי", הפרטים החסרים ניתנים להשלמה והקרקע שנרכשה השתנתה כחלק מהמשא ומתן ולכן המתווך זכאי לדמי התיווך מהרוכש המקורי. עם זאת, המתווך לא זכאי לדמי תיווך מהרוכש השני שרכש את הנכס במשותף, הואיל ולא חתם על הסכם תיווך מול המתווך. כב' השופט מלצר ציין, כי המתווך פעל גם בחוסר תום לב ובעניין אישי בעסקה מכיוון שחתם על הסכם תיווך גם עם המוכר אך לא גילה זאת לקונה.