36. ברם, יש צדק בטענתו של ברזלאי בכל הנוגע ל"חפיפה" בין השיקולים שהובילו להרשעת המערערים בעבירת ההסדר הכובל בנסיבות מחמירות ובין השיקולים שנזקפו לחובתם כנסיבות מחמירות של עבירת קבלת דבר במרמה. בית המשפט המחוזי היה מודע לחפיפה זו בציינו: "חלק מן הנסיבות המחמירות עליהן עמדתי במהלך הדיון בעבירה של צד להסדר כובל, רלוונטיות גם לעבירה של קבלת דבר במרמה. כך הדבר ביחס לשיטתיות המאפיינת את מעשיהם של ירון, של ארז ושל ברזילאי; היקף הסכומים בהם מדובר והעובדה שהמדובר במכרז ציבורי [...] לכך יש להוסיף כי מעשי המרמה נשענים על עבירה אחרת, היא העבירה של צד להסדר כובל. 'הכשרת הקרקע' למרמה באמצעות עבירה אחרת עשויה להוות, כשלעצמה, נסיבה מחמירה" (סעיף 292 לפרק האישום הראשון בהכרעת הדין). במאמר מוסגר אציין כי איני רואה לקבוע מסמרות בשאלה אם היה מקום לראות ב"הכשרת הקרקע" למרמה דרך עבירת ההסדר הכובל כנסיבה מחמירה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, שתי העבירות דנן צומחות משני מעשים נפרדים, המאפשרים להטיל עונשים שונים בגינן. במצב דברים זה, הועלתה סברה כי התחשבות בעובדה שעבירה אחת בוצעה "ברקע" לעבירה שנייה כנסיבה מחמירה יכולה להביא לענישת הנאשם פעמיים (ראו דן ביין "נסיון 'לאילוף' הנסיבות המחמירות בעבירות המרמה והזיוף" הפרקליט כו 378, 384 (תש"ל-תשל"א); ע"פ 143/66 שטיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(2) 623, 624 (1966); ואולם השוו ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 42 (2002); וע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (10.1.2007) (להלן: עניין בלס). בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין, בסוגיה אחרת שהתעוררה בו – נדחתה, דנ"פ 1799/07 בלס נ' מדינת ישראל (16.9.2007)).
37. לצד דברים אלה יש להעיר, כי לא כל הנסיבות שנזקפו (או שיש לזקוף) לחובת מי שהורשע בעבירת ההסדר הכובל בנסיבות מחמירות בענייננו קשורות בטובת ההנאה שהתקבלה כתוצאה מהמצג המרמתי שהוצג לוועדות המכרזים, אשר בגינו הורשעו גם בעבירת קבלת דבר במרמה. רוצה לומר, גם אם ישנה חפיפה בין השיקולים שכוננו את הנסיבות המחמירות בשתי העבירות, זו אינה מלאה (וראו נסיבות אחרות שיכולות לגבש נסיבות מחמירות בעבירת ההסדר הכובל כגון מעמדם של הצדדים להסדר וחלקם בשוק הרלוונטי, ריבוי הצדדים לו ואינטנסיביות הפעולות שננקטו במסגרתו).
38. מכל מקום, גם בהינתן החפיפה האמורה, שהיא כאמור מצומצמת מזו שנטענה על ידי ברזלאי, אין לקבל את הטענה כי האישום בעבירת קבלת דבר מרמה הוא מלאכותי ולא היה מקום להעמיד את המערערים לדין בעבירה זו מלכתחילה. כפי שציינתי, בית המשפט המחוזי עמד על ההבדלים בין שתי העבירות ובפרט על המעשים הפיזיים המובחנים שהביאו להשתכללותן. לקביעות אלו אני מסכים. החפיפה היחידה שיש לפנינו (ואף היא חלקית) נוגעת לנסיבות המבססות את ההרשעה במדרג החמור של עבירות אלו, וממילא אין בה כדי להביא לתוצאה שלפיה לא ניתן להעמיד לדין את המעורבים בשתי העבירות. כידוע, סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". לפי סעיף זה, אם מעשה אחד של פלוני הצמיח כמה עבירות, יכול בית המשפט לחייבו בפלילים בגין כל אחת מהן, ובלבד שהעונש שייגזר עליו בגין אותו מעשה לא יעלה על העונש המרבי בגין העבירה החמורה ביותר ביניהן. היינו: הרשעה לחוד, וענישה לחוד. דברים אלה אמורים בבחינת קל וחומר בענייננו, שכן כפי שהובהר, המעשים שעומדים ביסוד עבירות ההסדר הכובל וקבלת דבר במרמה שונים ונבדלים זה מזה, ורק העובדות המקימות את רכיב הנסיבות המחמירות בשתי עבירות אלו, חופפות בחלקן. כלומר, לכל היותר (וגם בכך איני נוטע מסמרות), ייתכן שניתן יהיה להתייחס לחפיפה האמורה במישור העונשי כך שבגין המעשים לא יוטל עונש חמור מהעונש המרבי עבור העבירה החמורה ביותר שצמחה מאותו מעשה (ראו והשוו ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקאות 236-235 (31.12.2008)). כפי שאראה, גזר הדין שהוטל על המערערים לא חורג מהכלל האמור, וזאת גם לאחר שיינתן פסק הדין בהליך שלפנינו, ולכן ממילא איני נדרש לשאלת תחולתו במקרה דנן (שבו כאמור, המעשים שהקימו את העבירות – שונים הם – והחפיפה נוגעת אך לרכיב הנסיבות המחמירות, וגם זו לא במלואה).
39. סופו של דיון זה, יש לדחות את טענתו של ברזלאי כאילו ההעמדה לדין בעבירת קבלת דבר במרמה לא ראויה מהטעם שעבירה זו מוכלת באופן מובנה בעבירת ההסדר הכובל, וכפועל יוצא, נדחות טענותיו שלפיהן מטעם זה לא היה מקום לייחס לו עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון.
העבירות לפי חוק איסור הלבנת הון
40. כפי שציינתי לעיל, לאחר צמצום המחלוקת נותרו על כנן השגות המערערים נגד הרשעתם בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. נזכיר כי בלווא והאחים קופר הורשעו, בגדרי האישום הראשון בעבירת הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק זה, ובעבירה זו הורשע גם ברזלאי באישום השביעי. בתמצית, האחים קופר ובלווא הורשעו בהלבנת הון בשל תשלומים שסיכמו להעביר לגדליה ולגיל מיארה על מנת שלא יגישו הצעות מתחרות במכרז ירושלים 2010, שהוסוו בהסכמים כתשלומים עבור מתן שירותי ייעוץ ופיקוח; ואילו ברזלאי הורשע בעבירה זו באישום השביעי, נוכח הקביעה כי הוא העביר תשלום לזוהר כץ עבור הימנעותו מתחרות במכרז ת"א ולא עבור עבודות גיזום, כפי שנכתב על גבי השיק שניתן לו (השביל הירוק גם הורשעה בעבירה זו בגין תשלום שהעבירה לזוהר כץ במכרז רעננה, אולם היא אינה מערערת לפנינו). לצד העבירה על סעיף 3(א), הורשעו בלווא, האחים קופר, ברזלאי, גולסט והשביל הירוק במסגרת האישום התשיעי בעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4. באישום זה נטען כי המערערים האמורים ביצעו מעשי מרמה שהקנו להם זכות ברכוש, הוא רכוש אסור לפי חוק איסור הלבנת הון, וכי הם ביצעו פעולות ברכוש זה, בידיעה שהוא אסור, בסכומים שפורטו (שהתבססו על התמורה שהתקבלה אצלם כתוצאה מהזכייה במכרזים).
41. בחלק זה נידרש לטענות הכלליות שהעלו המערערים בקשר להרשעתם בעבירות אלו, ולאחר מכן נידרש לטענות הפרטניות לגבי הרשעתם באישום התשיעי. הטענות הפרטניות לגבי ההרשעה בעבירת הלבנת ההון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון תיבחנה בגדרי הפרקים הרלוונטיים לכל מערער (וראו פסקה 52 לחוות הדעת של השופט ג' קרא ופסקאות 40-37 לחוות הדעת של השופט א' שטיין).
42. לענייננו רלוונטיות אפוא שתיים מן העבירות המנויות בחוק איסור הלבנת הון: העבירה לפי סעיף 3(א) שעניינה באיסור על הלבנת הון ועבירה לפי סעיף 4, האוסרת על עשיית פעולה ברכוש אסור, וכך הן קובעות:
איסור הלבנת הון
3(א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (4) (בחוק זה – רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו – מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין –
(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;
(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה;
(4) רכוש שנעברה בו עבירה.
איסור עשיית פעולה ברכוש אסור
4. העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא בשווי שנקבע בתוספת השנייה, דינו – מאסר שבע שנים או קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "ידיעה" – למעט עצימת עיניים כמשמעותה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין.
43. עבירת הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק חלה על פעולה ברכוש אסור בכוונה להסתיר או להסוות את מקורו העברייני, ואילו העבירה לפי סעיף 4 אוסרת על עשיית כל פעולה ברכוש, ולשם השתכללותה מספיקה ידיעה כי מדובר ברכוש אסור (בכפוף למגבלות הנוגעות לסוג הרכוש ושוויו, הקבועות בתוספת השנייה לחוק). "רכוש אסור" לצורך השתכללותן של עבירות אלו, מוגדר באמצעות ארבע חלופות הקבועות בסעיף 3(א)(1)-(4) המפרטות את הקשר בין הרכוש לבין עבירת המקור, שהיא אחת מהעבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק (סעיף 2 לחוק איסור הלבנת הון).
44. בפי המערערים טענות נגד ההרשעה בעבירות לפי חוק זה, בין היתר נוכח החיבור התקדימי שנעשה – כך הטענה – בין עבירת ההסדר הכובל (שעל ההרשעה בה הם אינם משיגים עוד לפנינו, פרט לאחים קופר), ובין עבירות הלבנת ההון. טענות אלו הוצגו גם בבית המשפט המחוזי, שנדרש אליהן הן בהחלטה מיום 18.3.2014, הן בהכרעת הדין, ודחה את רובן. בטרם נידרש לנושא זה, יש להסיר מן הדרך שתי טענות שהעלו המערערים לפנינו לגבי הוכחת יסודותיה של עבירת הלבנת ההון. האחת נוגעת לדרישת הכוונה "להסתיר את מקורו" של הרכוש האסור, והשנייה נוגעת לאופי הפעולות שיכולות לכונן את יסוד ההסתרה במישור הפיזי. לפי הטענה הראשונה, שהוצגה על ידי האחים קופר וברזלאי, כדי לכונן הרשעה בעבירת הלבנת הון נדרשת כוונה מיוחדת להסתיר את פירות עבירת המקור, מעבר ל"הסתרת העבירה המקורית", שלא הוכחה בעניינם.
45. דין טענה זו להידחות. האחים קופר וברזלאי טוענים כי בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל (12.8.2012) (להלן: עניין סלכגי) נערכה הבחנה בין הסתרת רכוש אסור שנועדה למנוע את גילוי עבירת המקור לבין הסתרה לשם ניצול פירות עבירות המקור, ומהבחנה זו מבקשים הם ללמוד כי לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 3(א) נדרשת כוונה להסוות את הרכוש "מעבר" להסוואת העובדה כי התשלומים מקורם בעבירה. אלא שבמסקנתם זו נתפסו המערערים לכלל טעות, כפי שאראה להלן. ראשית, בעניין סלכגי נקבע מפורשות כי הלבנת הון היא בין היתר הסתרת העובדה כי מקורם של כספים או רכוש הוא בעבירה, הסתרה שהוגדרה על ידי בית המשפט כשלב ראשון בהליך הלבנת ההון, "שבלעדיו אין מבחינת מלביני ההון" (שם, פסקה 35). באותו עניין אף צוין במפורש כי מי שפועל במטרה לטשטש את הקשר בין הרכוש לבין עבירת המקור עובר עבירה של הלבנת הון (עניין סלכגי, פסקה 36). נקודת המוצא בעניין סלכגי הייתה אפוא כי הסוואת מקורו של רכוש הנדרשת להרשעה בהלבנת הון היא כזו שנועדה להסתיר את מקורו של הרכוש בביצוע עבירה, קרי: את הקשר בין הרכוש ובין העבירה. הקביעה בעניין סלכגי שלפיה לצורך השתכללות עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק מספיקה "כל מטרה המבקשת לאפשר בעתיד הנאה מפירות עבירת המקור" נועדה להרחיב את המטרות שיכולות לבוא בגדרי יסוד הכוונה בסעיף 3(א) משנמצא באותו עניין כי "שכרנו יצא בהפסדנו אם נגביל את עבירת איסור הלבנת הון רק לשלבים המתקדמים של השרשרת בהם מתגבשת המטרה בדבר הכשרת הרכוש האסור" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; שם, פסקה 36). ברי אפוא שמדברים אלה לא ניתן להסיק כי בעניין סלכגי הותנתה ההרשעה בעבירת הלבנת הון בקיומה של כוונה נוספת, מקום שבו מתקיימת כוונה להסתיר את מקורו של הרכוש בעבירה וזו מספיקה לבדה.
46. עוד אציין כי טענות מעין אלו שנטענו על ידי האחים קופר וברזלאי, בניסיון להתבסס על פסק הדין של בית משפט זה בעניין סלכגי כבר נדונו ונדחו על ידי בית משפט זה בעניין שטרית (ע"פ 5076/14 שטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 95 (29.12.2015) (להלן: עניין שטרית)). באותו עניין, עמדתי על כך שהיסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון הוא כי העושה יפעל במטרה להסתיר את דבר הקשר בין העבירה לבין הרכוש הנדון (וראו גם ע"פ 6532/17 מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים, פסקה 32 (8.4.2018) (להלן: עניין חסדי דוד): "העבירה הראשונה, לפי סעיף 3(א) לחוק, אוסרת על עשיית פעולה ברכוש אסור מתוך מטרה להכשיר את הרכוש ולנתק את הקשר בינו לבין המקור האסור"; כן ראו ע"פ 8274/11 אדז'רסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (21.1.2013)). פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק איסור הלבנת הון למנוע הטמעתם של כספים הצומחים מדבר עבירה או קשורים אליו בדרך אחרת במערכת הפיננסית הלגיטימית, ולשלול את האפשרות להשתמש בהם ללא חשש מרשויות האכיפה (עניין שטרית, פסקה 93).
47. זאת ועוד. האחים קופר טוענים כי מטרת הפעולות ברכוש האסור לא הייתה הסוואת פירות העבירה (כספי הזכייה במכרז) אלא הסוואת המרמה, קרי: הסוואת עבירת המקור (סעיף 404 להודעת הערעור מטעמם). בטענה זו מערבבים המערערים מין בשאינו מינו, שכן הרשעתם בעבירה לפי סעיף 3(א) התבססה על רכוש אסור ששימש לביצוע העבירה או אפשר את ביצועה, להבדיל מרכוש אסור שהוא תקבול של עבירת המקור, שהיה נושא הדיון בעניין סלכגי (ואף בעניין שטרית). בעניינם של האחים קופר נקבע כי ההסכמים להעברת תשלומים לגדליה ולגיל מיארה נועדו להשיג את שיתוף הפעולה של האחרונים לצורך הצגת המצג הכוזב כלפי ועדת המכרזים, ותשלומים אלה בגין ההימנעות מתחרות הוסוו כתשלומים עבור ייעוץ ופיקוח (סעיפים 299-297 לפרק האישום הראשון בהכרעת הדין). כלומר, הרכוש שלגביו הורשעו האחים קופר בעבירת הלבנת הון שימש לביצוע העבירה של קבלת דבר במרמה, או אפשר את ביצועה, ודי היה על כן להוכיח כי השניים פעלו בו במטרה להסתיר את העובדה שרכוש זה שימש לביצוע העבירה או אפשר את ביצועה (כאמור לפי סעיפים 3(א)(2)-(3); לכן, העובדה שהאחים קופר לא פעלו להסוואת הכספים שהתקבלו כתוצאה מהזכייה במכרז, הבאים בגדר החלופה המנויה בסעיף קטן (1), אינה רלוונטית לעניין זה; ראו גם דנ"פ 7749/17 מדינת ישראל נ' אוחנה, פסקה 11 (6.2.2018)).
48. הטענה השנייה שיש להידרש אליה בחלק זה נוגעת לכך שהפעולות שבגינן הורשעו המערערים בעבירה לפי סעיף 3(א) היו גלויות ושקופות כך שלא התמלא יסוד ההסתרה הנדרש להרשעה (כך נטען על ידי האחים קופר וברזלאי). טענות מסוג זה נדחו לא פעם על ידי בית משפט זה, ואין לי אלא לחזור על הדברים הברורים שנקבעו בהקשר זה בעניין תענך: "חוק איסור הלבנת הון אינו מבחין בין פעולת הסתרה 'מתוחכמת' לבין פעולת הסתרה שהיא 'פשוטה' ואינו מבחין בין פעולות הסתרה קשות לגילוי לבין כאלה שניתן לגלותן באמצעות חקירה פשוטה [...] עצם כישלונן של הפעולות שננקטו לשם הסוואת סכומי הכסף ועצם העובדה שפעולות אלה הינן פעולות פשוטות לכאורה, אשר התגלו בסופו של יום ללא קשיי חקירה מיוחדים, אינם מעלים או מורידים מן המסקנה כי הפעולות האמורות אכן ננקטו וכי יש בהן כדי להוות עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון" (ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פסקה 255 (12.2.2010) (לעיל ולהלן: עניין תענך); וראו גם ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל, פסקה 91 לחוות דעתי (11.12.2016); עניין שטרית, פסקה 90; עניין בלס, פסקה 21).