התובע שנכח כאמור באותו מעמד הכחיש בתגובה את הדברים וטען כי מדובר בשקרים.
46. ראשית, אין בדברים שנאמרו בוועדה כדי להוכיח את אמיתות תכנם של הדברים. המדובר במסמך שאינו מהווה ראיה לאמיתות תוכנו.
מעבר לכך אין במסמך זה אין בו כדי להוכיח כי אכן התובע מקבל כספים מחברות תרופות על מנת לצאת בעמדה כזו או אחרת כלפי הציבור. אף אם נניח , ולא הוכח לפני, כי התובע ממליץ על שימוש בתרופות גמילה של חברות שמממנות את מחקריו אין בכך כדי להפוך אותו למושחת.
47. עוד צירפו הנתבעים הזמנה ליום עיון שנערך בין היתר ע"י התובע בנושא גמילה מעישון כאשר צוין שם כי נותנות החסות הן חברות התרופות "Pfizer" וחברת "ניקוטינל". (נספח 2 לכתב ההגנה).
אולם מעבר לכך שמסמך זה לא צורף במסגרת התצהירים שהוגשו מטעם הנתבעים אין בו כדי להוכיח את טענות הנתבעים.
48. בדיון לפני, נחקר התובע על מחקרו שפרסם ביחס לעישון ונתן גילוי נאות על חסויות שניתנו לו במסגרת המחקר של חברת פייזר לתרופה לגמילה מעישון בשם צימפיקס. כן נחקר התובע אודות הכנסים שהשתתף אשר ניתנה בהם חסות. התובע טען כי רובם של ההרצאות שנתן היו בהתנדבות ללא תשלום וצין כי נתן ב-2017 הרצאות בתשלום לחברת פיזר (ראו עמ' 19 לפרוטוקול).
49. כן העיד התובע כי המיזם שהקים פועל בהתנדבות ללא מטרת רווח לקידום הבריאות בישראל (עמ' 19, שורה 30) והוקם בשיתוף בית היתר של משרד הבריאות והאגודה למלחמה בסרטן. התובע הסביר כי הפעילות שלו מתמקדת במניעת העישון. כשנשאל לגבי השימוש בתרופות כדוגמת צימפינקס בשים לב לתופעות הלוואי שלה ענה כי ככלל עמדתו היא שעדיף להשתמש בתרופות כמה שפחות, היא רעה ויש צמצם אותה ככל שאפשר (עמ' 20 סיפא, עמ' 21 סיפא).
50. בהמשך החקירה הציג ב"כ הנתבעים לתובע כתבות מהעולם בהם נטען בין היתר כי חברת התרופות הגדולה פייזר נתנה תרומות לתמיכה בקמפיינים נגד אידוי וכי חברות תרופות נותנות מימון כדי להפיץ מידע שגוי (ראו עמ' 20). מכתבות אלו ביקש ב"כ הנתבע להסיק כי התובע קיבל מימון מחברות התרופות ולכן הוא מושחת. אינני מקבלת טענה זו. ראשית הכתבות לא צורפו לתצהירי הנתבעים ולכן אין אפשרות להכשירם כראיה. שנית לא ניתן לתת כל משקל ראייתי לכתבה שפורסמה ואין בה כדי להוכיח את תוכנה. שלישית, גם אם ניתן היה לקבל כתבות אלו כראיה הרי שאין בהם כדי להוכיח על מעשים אסורים שביצע התובע.
51. בחקירתו ניסה ב"כ הנתבעים למצוא במאמרו של התובע ראיות לכך כי הסיגריה האלקטרונית אינה מזיקה באופן חד משמעי, בניגוד לעמדתו של התובע במדיה הדיגיטלית. ואולם, אין בכך כדי לקבוע כי התובע שקרן. לתובע ניתן זמן קצוב לומר את עמדתו בטלוויזיה, בעוד שבמאמר מדעי יש צורך להביא את הדברים במדויק.
52. ב"כ הנתבעים חקר את התובע בחקירתו ביחס למאמר מדעי מטעם הקולג' המלכותי בבריטניה והתובע נשאל אודות מחקר זה וענה כי המאמר משנת 2016 והידע המדעי הולך ומתעדכן. בכל מקרה בתיק דנן אין זה רלוונטי כי מאמר כזה או אחר יציג עמדה מדעית לעניין השימוש בסיגריות אלקטרוניות.
53. יודגש, בית המשפט הוא אינו הפורום המתאים במסגרת דיון זה לקבוע באם הסיגריות האלקטרוניות מזיקות לבריאות אם לאו. המדובר בעניין שבמומחיות ובין הצדדים כאמור קיימת מחלוקת עובדתית לעניין זה. סלע המחלוקת הינה ביחס למילים שהופנו כלפי התובע בפרסומים.
54. בכינוי הנתבעים את התובע שקרן עליהם להוכיח כי אכן התובע אומר דברים שקריים. לא הוכחו לפני טענות אלו. כמו כן, העובדה שהתובע משתתף בכנסים בנושא עישון אשר נערכים בחסות חברות תרופות אינה מוכיחה כי התובע מקבל שוחד מחברות התרופות ובוודאי אין בכך כדי להוכיח שחיתות כלשהי.
55. לאור האמור לעיל עולה כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את הגנת אמת בפרסום ביחס לפרסומים ומשכך נדחית טענה זו.
הגנות תום הלב לפי סעיף 15 לחוק
56. שני יסודות להגנת תום הלב: האחד - פרסום בתום לב, השני – תוכן הפרסום עוסק בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד בעל אופי ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, או דעותיו במידה שנתגלו באותה התנהגות. אבחן להלן את הטענות לעניין תום הלב שהעלו הנתבעים בטענותיהם.
הגנת ענין אישי וכשר לפי סעיף 15(3) לחוק
57. לצורך הוכחת טענת הגנה לפי סעיף 15(3) שעניינה הגנה על עניין אישי וכשר יש צורך להוכיח ארבעה תנאים. ראשית יש להוכיח כי מדובר בעניין אישי כשר שההגנה עליו מצדיקה את הפרסום, שנית, שתוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; שלישית שהפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף ורביעית כי הפרסום נעשה בתום לב (ראו דיני לשון הרע, אורי שנהר, עמוד 294).
58. לעניין הגנה זו טוענים הנתבעים כי החברה היא מקור פרנסתם וכי עמדותיו של התובע במדיה פוגעת בהם. לטענתם, מעשי הנתבעים היו על מנת לדחות ולהוקיע פרסומיו של התובע כלפי המוצר אותו משווקת ומוכרת החברה. וכל פעולותיהם אינם אלא ניסיון נואש להגן על משלח ידם המהווה אינטרס אישי וכשר. הפרסומים הם חלק מקמפיין מחאה ברשת כנגד הדברים. כמו כן הם ניהלו מאבק במסגרת העתירה לבג"ץ כנגד מיסוי הסיגריות האלקטרוניות דבר המלמד כי הם עושים ככל שביכולתם כדי לשמר את המצב הקיים ולמנוע פגיעה במשלח ידם.
59. איני סבורה כי עומדת לנתבעים הגנה זו.
60. אין מחלוקת כי לנתבעים הזכות להגן על פרנסתם, ואולם אין בהגנה זו כדי להצדיק כינוי התובע שקרן ומושחת ללא בסיס מוצק תוך יחוס לו מניעים זרים. הנתבעים רשאים לפרסם את הידע המדעי שיש בידיהם כדי להגן על משלח ידם אולם אין בשימוש בכינויים אלה (שקרן, מושחת) כדי להגן על אותו עניין. מעבר לכך, הפרסום פורסם בדף הפייסבוק של החברה והופנה כלפי כלל הציבור. אין לקבל את טענת הנתבעים לפיהם הפרסומים התפרסמו בקבוצת לקוחות החברה. הוכח לפני כי מדובר בפרסום שהוצג כלפי הציבור כולו וכי כל אחד שנכנס לאתר של החברה יכול היה לצפות בתוכן הפרסומים. בנסיבות אלו אני גם סבורה כי שימוש מכוון בכינויים פוגעניים אלו אינו נעשה בתום לב. לפיכך הטענה נידחת.
הגנה על הבעת דעה של איש ציבור לפי ס' 15(4)
61. הנתבעים טוענים כי מאחר שהתובע הינו דמות ציבורית ומעשיו נתונים לביקורת נוכח המשקל שעלולים לייחס לדברי, אזי שבנסיבות אלו טוענים כי יש להעדיף את הזכות לחופש הביטוי. כן לטענתם דבריו אינם מגובים במחקרים.
62. איני מקבלת טענה זו. סעיף 15(4) נועד לתת הגנה ולאפשר להביע דעה על התנהגותם של אנשי ציבור דבר המאפשר שיח ציבורי בעניינים שנויים במחלוקת, ביקורת ציבורית, והתראה מפני התנהלות אשר על פניה מעלה סימני שאלה. ואולם בנסיבות המקרה, הפרסומים הפוגעניים נוסחו כעובדה ולא כהבעת דעה. העובדה שהתובע הוא איש ציבור אין בה כדי לתת לגיטימציה לפרסום פרסומים אלו.
63. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בעניין דנקנר:
"בצד חשיבותו של השיח הציבורי הפתוח והחופשי, אין להקל ראש בחשיבות השמירה על רמתו של הביטוי הציבורי בהתייחסו לכלל ולפרט. שאלה של סגנון ביטוי אפשר שהוא ענין לטעם העשוי להשתנות בין אדם לרעהו, אך מקום שמדובר בביטוי הפוגע בכבודו של הזולת או בשמו הטוב, יש להיזהר בו גם בשיח הציבורי... אשר לאיש הציבור הנפגע, חשוב לזכור כי שמו וכבודו אינם הפקר. העובדה כי אמירה פוגענית נאמרת בגידרו של שיח ציבורי וכלפי אנשים המעורבים בענייני ציבור אין פירושה כי ניתן היתר בלתי מוגבל ללשון משתלחת, לביזוי, ניאוץ והשפלה של הזולת גם בהיותו איש ציבור".
64. כן באותו עניין שלעיל נקבע כי בקביעת מתחם הסבירות של פרסום הפוגע בפרט, הנעשה במסגרת הבעת דעה בתחום הציבורי, ישנה הקרנה למבחני פיסקת ההגבלה החוקתיים, ובמיוחד לעקרון המידתיות. כאשר בהקשר האחרון יש לבחון את קיומו של קשר רציונאלי בין הפרסום הפוגע לבין העניין הציבורי הנטען, קיומה של אפשרות פגיעה פחותה, מבלי לשנות מטיב הפרסום והיחס הקיים בין התועלת שבפרסום, נוכח עוצמת חשיבותו של העניין הציבורי הנטען, לבין עוצמת הפגיעה בשם-הטוב.
65. בענייננו אני סבורה כי אף הגנה זו אינה עומדת לנתבעים בשים לב לכך כי לא הוכח לפני קשר רציונאלי בין כינוי התובע בין היתר "שקרן" ו"מושחת" לעניין עניין ציבורי כלשהו ובשים לב לכך שככל שלנתבעים טענות כנגד התובע, הרי שישנן הדרכים לעשות זאת גם ללא השימוש בביטויים שלעיל אלו וכן בשים לב לעצמת הביטויים הפוגעניים, פרסומם המתמשך והיקף תפוצתם.
66. מעבר לכך, מתקיימת בנתבעים חזקת העדר תום הלב בפן השלילי של מושג זה, כאמור בסעיף 16(ב)(3) לחוק. מנגד, לא מתקיימת בהם חזקת תום הלב בהיבטה החיובי, כמובנה בסעיף 16(א) לחוק. הנתבעים לא הפריכו את החזקה השלילית שקמה נגדם, ולא העמידו חזקה חיובית בדבר תום לבם. המסקנה המתבקשת מכך היא כי אמירותיהם הפוגעניות אינן חוסות בצל הגנת תום הלב הקבועה בחוק.
הגנה על לשון הרע קודם לפי סעיף 15(10)
67. לטענת הנתבעים פרסומים הנתבעים כנגד התובע פורסמו לאחר שהתובע אמר לשון הרע כנגד הנתבעים כאמור בסעיף 15(10) לחוק.
68. איני מקבלת טענה זו. כעולה מהסרטון שהוגש ביחס לתכנית של קרן מרציאנו, התובע יצא במסגרת פרסומיו במדיה הדיגיטלית כנגד השימוש בסיגריות אלקטרוניות והבהיר את נזקיהם. זוהי עמדתו המדעית של התובע ואין היא עולה לכדי לשון הרע. טענת הנתבעים לפיה במהלך הכתבות הוצגו מוצרים שלהם אין בה כדי להקים אחריות מצד התובע. לא הוכח כי התובע ערך את הכתבה לא עולה כי החברה נזכרת בדבריו ובנסיבות אלו הרי שיש לדחות אף טענה זו. מעבר לכך ייאמר כי הבעת דעה מדעית של התובע אינה מהווה לשון הרע כנגד הנתבעים ואזי לא מדובר בהכחשה של לשון הרע.
69. לאור האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומן של הגנות בחוק ביחס לפרסומים האמורים לפיכך אני קובעת כי פרסומים אלו מהווים כאמור לשון הרע באופן המטיל את האחריות על כתפי הנתבעים.
שאלת האחריות של נתבע 3
70. אין מחלוקת בין הצדדים לעניין הטלת האחריות לפרסומים על החברה ואחריות אישית כלפי נתבע 2 המשמש כמנהל בפועל של החברה והעיד כי פרסם ויזם את הפרסומים.
71. ואולם, בין הצדדים קיימת מחלוקת משפטית ועובדתית ביחס לשאלת האחריות של נתבע 3 לפרסום הפרסומים.
72. לטענת התובע, יש לחייב אף את נתבע 3 במסגרת הטלת אחריות אישית בתוקף היותו הבעלים של מחצית המניות בחברה והיותו מנהל החברה. לטענתו, נתבע 3 ידע על הפרסומים שפורסמו, קיבל את מכתב ההתראה וכתב התביעה ובכל זאת לא מנע הפרסום.
73. עוד לטענת התובע, מרגע שיש לנתבע 3 יכולת לשלוט על אמצעי הפרסום והוא ידע הן על הפרסום והן לאחר מכן על דרך והתנהלות החברה, קמה לו בהתאם לסעיפים 11-12 לחוק, אחריות אישית בנזיקין. כן נטען כי לא מדובר בהרמת מסך אלא באחריות אישית. התובע מבסס את טיעוניו על ההלכה שנקבעה ב-ע"א צוק אור נ' טל סוקיוריטי בע"מ פ"ד מח (5) 661 (להלן: "עניין צוק אור")
74. מנגד טענו הנתבעים כי נתבע 3 בפועל לא פרסם דבר וכי לא הוא לא משמש כמנהל פעיל בחברה אלא מחזיק בעסק אחר. לטענתם, הכלל הוא שעל התובע להוכיח תביעתו לפיה נתבע 3 פרסם את הפרסומים ואולם לא עלה בידי התובע להוכיח זאת. עוד לטענתם, הרצון לבצע הרמת מסך בין פעולת החברה למעשי נתבע 3 צריך להתבסס על ראיות טובות ואולם לא הוצגו כאלה. בנסיבות אלו עותרים הנתבעים לדחיית התביעה כנגד תביעה 3 תוך חיוב בהוצאות.
75. אבחן להלן טענות אלו.
76. כבר עתה אציין כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את הוראות החוק והפסיקה אני סבורה כי יש להטיל אחריות על נתבע 3 וזאת, הן מכוח סעיף 11 לחוק, כאחראי על אמצעי התקשורת והן מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") כפרסום במחדל.
77. סעיף 11 (א) לחוק מטילים אחריות אף על מי שלא פרסם את הפרסומים בפועל ובכלל זה את עורך הפרסום ואף האחראי לאמצעי תקשורת.
78. וכך נקבע:
"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, יישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית יישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".
"עורך אמצעי תקשורת" בעיתון - לרבות עורך בפועל, ובשידור - לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום.
"אחראי לאמצעי התקשורת", בעתון – המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה – מי שאחראי לקיומם.
אמצעי תקשורת" – עיתון וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור;
המונח "עיתון" הוגדר בפקודת העיתונות כך:
"כל דבר-דפוס המכיל חדשות, ידיעות, סיפורי מאורעות, או כל הערות, ציונים, או באורים בקשר עם אותם חדשות, ידיעות או סיפורי מאורעות, או עם כל ענין אחר בעל חשיבות ציבורית, הנדפס בכל לשון והיוצא לאור בישראל למכירה או להפצת חינם, לעתים קבועות או בלתי קבועות..."
79. בענייננו טען ב"כ התובע בסיכומיו כי פרסום בפייסבוק מהווה פרסום באמצעי תקשורת, הדף העסקי של הנתבעים מהווה כעיתון ואמצעי תקשורת בה עושה החברה שימוש רב ומרגע שנתבעים 2-3 אישרו שהם שולטים בדף, קמה להם אחריות.
80. עיון בפסיקה מעלה כי ישנה הכרה בפייסבוק כאמצעי תקשורת לפי סעיף 11 לחוק תוך הטלת אחריות על בעלים, מקום שהפרסום הועלה ע"י אחר אשר יכול לקבוע אם פוסט כלשהו יוותר באתר, או יוסר ממנו. בהקשר זה ראו (תא (רח') 2672-09-13 מאיר דהן נ' שלום קמיל (17.1.16) תא (חד') 19281-07-14 אקדמיית אלקאסמי ואחרים נ' אחמד שרקייה (18.4.18).
81. בנסיבות התיק דנן הוכח לפני כי נתבע 3 הינו הבעלים של החברה, היה מודע לפרסומים והיה מקושר לאתר של החברה ויכל להסיר את הפרסומים או לבקש שיסירו אותם ואולם הוא לא פעל לכך. כן הוא העיד כי קיבל את מכתבי ההתראה וכן את כתב התביעה כך שבנסיבות אלו יש לראות כנתבע 3 כאחראי לאמצעי התקשורת ולהטיל עליו חבות אזרחית.