82. אף מכוח סעיף 12 לפקודה ניתן להטיל אחריות אישית על נתבע 3 כפי שיובהר להלן.
83. סעיף 54(ב) לחוק החברות קובע :
"אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן לחברה כדי לגרוע מאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".
84. נקבע כי תאגיד בהיותו בעל אישיות משפטית נפרדת, נושא באחריות לעוולות בנזיקין. עם זאת הטלת אחריות על תאגיד אינה מונעת הטלת אחריות נזיקין על אורגן או נושא משרה (ראו ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ''ד נט(3) 66).
85. כן נקבע בעניין צוק אור כי במקרה בו אורגן של חברה ביצע עוולה אין מניעה כי הוא יחוב בנזיקין ולא מדובר בהרמת מסך שכן אין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו. המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות.
86. נוסף על כך, מוטלת אחריות נזיקית במסגרת זיקות נוספות אל מבצע העוולה לפי סעיף 12 לפקודה הקובע:
"לעניין פקודה זו המשתף עצמו, מסייע מייעץ או מפתה למעשה או למחדל שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו או מצווה מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם"
87. בהתאם להוראות החוק והפסיקה שלעיל עולה כי אין צורך כי האורגן יבצע את יסודות העוולה הנטענת בפועל אלא די בכך שאישר אותם, הרשה אותם, או הורה לאחר לעשותם כדי להטיל עליו אחריות אישית.
88. בעינינו אומנם לא הוכח כי נתבע 3 לקחת חלק פעיל בפרסום הפרסומים שמהווים לשון הרע בפועל ואולם יש לשאול האם ניתן לייחס לנתבע 3 אחריות אישית-נזיקית בכך שלא מנע מהנתבעים 1-2 את הפרסום ולמעשה לייחס לו לשון הרע במחדל? או במילים אחרות, האם ניתן לראות בהתנהלות נתבע 3 משום אישור לפרסומים כנגד התובע, לפי סעיף 12 לפקודה.
89. בפס"ד ע"א (ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' יואל שאול (16.1.19) הובאה המחלוקת הקיימת בספרות בין מלומדים ביחס לשאלה האם החוק דורש פעולה אקטיבית להתגבשות עוולת לשון הרע או גם מחדל עשוי להקים את העוולה תוך שהוצע כי יש להעדיף את האפשרות השנייה לפיה קיימות נסיבות בהן יש לאפשר הגשת תביעות בגין פרסום לשון הרע במחדל.
וכך נכתב:
"בחוק המצוי אין התייחסות מפורשת לשאלה האם נדרש שהפרסום ייעשה במעשה אקטיבי, או שדי במחדל. בין מלומדים נחלקו הדעות לגבי המצב במשפט המצוי. מחד, סנג'רו ושנהר תומכים בדעה שכיום החוק דורש פעולה אקטיבית לשם התגבשות העבירה (וממילא גם העוולה) של פרסום לשון הרע. מנגד, פלר טוען כי גם מחדל עשוי להקים את העבירה (וממילא גם את העוולה) במקום שבו הייתה חובה למנוע את הפרסום
...
איזון ראוי בין השיקולים השונים מביא למסקנה כי יש לאפשר הגשת תביעות בגין פרסום לשון הרע במחדל במקרים שבהם התנהגותו של הנתבע לא הייתה סבירה". (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, לשון הרע – הדין המצוי והרצוי, בעמ' 210-211).
90. אשר על כן, בנסיבות תיק דנן אני סבורה כי אף מבחינה המשפטית לפי סעיף 12 לחוק ניתן להטיל אחריות אישית על נתבע 3 בכך שאישר במחדל את הפרסום כאשר כאמור עולה כי הוא היה מקושר לדף הפייסבוק של החברה עוד מהימים שהיה פעיל בחברה וכי הוא קורא כמעט כל פרסום של החברה. לפיכך, העובדה כי הנתבע 3 היה מודע לפרסומים ואולם לא עשה דבר למנוע אותם הרי שאחריותו למעשים אלו מתבטאת במחדל ויש להטיל אף עליו את האחריות.
91. לאור האמור יש להטיל את האחריות אף על נתבע 3 יחד עם נתבעים 1-2 ביחד ולחוד.
שאלת גובה הפיצוי
92. בשלב זה משקבעתי כי הפרסומים מהווים לשון הרע ולא קיימת הגנה בחוק, יש לבחון את שאלת גובה הפיצוי הראוי לתובע.
93. הפסיקה קבעה קווים מנחים בבחינת השיקולים שיש לבחון בעת מתן פיצויים. כך נקבע כי שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה שארעה והיקפה, מתפוצת הפרסום מאופי הצדדים ומהתנהגותם. כן יינתן משקל לעובדת התנצלותו של הפוגע, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן (ראו ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, 596), ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008) וכן עניין בן גביר).
94. בענייננו, יש לקחת בחשבון בין השאר את העובדה כי מדובר בפרסומים פוגעניים ומכפישים חוזרים ונשנים, בעלי תפוצה רחבה. כעולה מחקירת נתבע 2 אין המדובר כפרסומים שנכתבו ב"עידנא דריתחא" וללא שימת לב אלא נכתבו בישוב הדעת תוך מחשבה (עמ' 11 שורות 29-30).
95. נתבע 2 אף אישר ששיתף את הפוסטים על מנת להגדיל את התפוצה שלהם (עמ' 12, שורות 9-10).
96. בנוסף יש לתת את הדעת לעובדה כי הפרסום הרביעי פורסם גם לאחר מכתב ההתראה שנשלח. כמו כן את העובדה כי הפרסומים המשיכו להתפרסם עד למועד הדיון למרות הצהרות נתבע 2 בדיון השני כי יסירם.
97. כמו כן יש לקחת בחשבון את היקף תפוצת הפרסום. מהמוצגים שהוגשו עולה כי נכון להגשת תצהירי התובע הפרסום הראשון זכה ל-162 לייקים 24 שיתופים. המדובר בביטוים חוזרים ונשנים שצברו תהודה רבה.
98. עובדה נוספת שיש לתת את הדעת אליה היא העובדה שנתבע 2 לא הביע התנצלות כנה ביחס לאמירות שפורסמו. טענותיו לפיהן הוא מצר על המילים אך לא על הכוונה (עמ' 10 שורה 2) אינה מלמדת על התנצלות כנה, באופן שיש בו כדי להקל בפסיקת הפיצויים. לא רק זאת, הנתבע לא חזר בו מדבריו וטען כי האמירה שקרן ומשוחת היא אמת לחלוטין (עמ' 7, שורות 14-15).
99. הנתבעים ממשיכים אף לאחר הגשת התביעה לפרסם אמירות פוגעניות כנגד התובע ובפוסט שהעלו קראו לו "צורר ענף האידוי בישראל" אין צורך להבהיר את הקונוטציה העולה מאמירה זו והנתבעים אינם סבורים שיש בכך פגם.
100. בנסיבות העניין ולאחר שבחנתי את מכלול השיקולים ובכלל זה השיקול ההרתעתי נגד פרסומים כאמור, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי כולל בגין מכלול הפרסומים בסך של 100,000 ₪.
סוף דבר
101. לאור האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך של 100,000 ש"ח.
102. בנוסף, בהתחשב בתוצאה ובאופן ניהול ההליך, יישאו הנתבעים בהוצאות התובע בסך כולל של 20,000 ₪.
ניתן היום, י"ב שבט תש"פ, 07 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.
מירב כפיר