פסק-דין
השופטת מ' נאור:
בנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד לקוחו בגין יתרת חוב בחשבון. בקשת הלקוח לרשות להתגונן בטענה כי הוא אינו הבעלים של החשבון נדחתה. ניתן פסק דין לטובת הבנק. כעבור כשש שנים הגיש הלקוח תביעת נזיקין נגד הבנק בגין נזקים שנגרמו לו בשל ייחוס החוב שהצטבר בחשבון שלטענתו אינו בעליו. האם פסק הדין שניתן בתביעה בסדר הדין המקוצר מהווה מעשה בית דין לעניין הבעלות בחשבון והחיוב לפיו? זו השאלה העיקרית העומדת להכרעתנו במסגרת ערעור זה.
1. לפנינו שלושה ערעורים ובקשת רשות ערעור אחת הנוגעים למערכת היחסים שבין בנק הפועלים לבין הגברת רלה וינשטיין. מדובר בהתדיינות מסועפת שתחילתה באמצע שנות השמונים. לצערנו, ניסיוננו להביא את הצדדים לידי פשרה לא עלו יפה. בין הצדדים התדיינויות נוספות (שפרטיהן אינם ידועים לנו), וסופה של הפרשה – מי ישורנו. העובדות הנוגעות לעניין הן סבוכות, ואנסה לפשט את הצגתן בכך שאתייחס רק לאותן עובדות וטענות שיש בהן לדעתי כדי להכריע את גורל הערעורים.
ההתדיינות הראשונה והתפתחויותיה
2. תחילת הפרשה לפני למעלה מ-20 שנים. בשנת 1985 תבע הבנק את וינשטיין ואחרים בגין יתרת חובה בחשבון שנוהל בסניף בית הקרנות (להלן: "החשבון"). התביעה (ת"א 797/85) הוגשה בסדר דין מקוצר. וינשטיין הגישה בקשת רשות להתגונן בה טענה, בין השאר, כי אין המדובר בחשבון אישי שלה אלא בחשבון של חברה בייסוד, אולטרהדנט שמה. אולם, בהגיע המועד לחקירה על תצהירה לא התייצבה וינשטיין בבית המשפט. בית המשפט המחוזי (השופטת ב' גילאור) דחה את בקשת הרשות להתגונן. בהחלטתו מיום 24.11.1985 ציין:
--- סוף עמוד 4 ---
"על פני המסמכים שצורפו לתביעה עולה שהבקשה לפתיחת החשבון נחתמה על ידי הנתבעת מס' 1 [וינשטיין – מ.נ.] בערבות הנתבע מס' 3 אם כי צוין בבקשה כי קיימת חב' ביסוד שעבורה ביקשו הנתבעת מס' 1 ואחרים לפתוח את החשבון נשוא התביעה.
לאור כך ניתן לומר כי אין יסוד לטענה כי אין יריבות בין התובעת לבין הנתבעת מס' 1 ומס' 3.
הוא הדין לעניין סכומי התביעה ולא שמעתי טענה כי הנתבעים 1 ו-3 קיבלו דפי בנק וביקשו לסתור אותה או לא קיבלו דפים כאלה לפני הגשת התביעה.
לאור כך, ובהעדר התייצבות של המצהירים להיחקר על תצהירם, אני דוחה הבקשה שהוגשה מטעמם לרשות להתגונן."
הבנק נטל פסק דין על סכום התביעה בו ביום. זהו ההליך הראשון בין הצדדים, הליך לגביו אציע לחברי לקבוע כי הוא מקים מניעות או מעשה בית דין החוסמים את ההתדיינות השנייה, התדיינות שהיא פרי יוזמתה של וינשטיין ותחילתה בשנת 1991.