בית משפט השלום בחיפה
ת"א 67483-12-15 יפרח נ' גרג עזריאלי קרית אתא בע"מ ואח'
בפני כבוד השופט אבישי רובס
תובע
אלי יפרח
ע"י ב"כ ח. גלזר ושות'
נגד
נתבעים 1. גרג עזריאלי קרית אתא בע"מ
2. ליאור חזן
ע"י ב"כ עוה"ד פרידמן, יונגר ושות'
פסק דין
1. בפני תובענה, במסגרתה עתר התובע להורות לנתבעת מס' 1 (להלן "החברה") להשיב לידיו הלוואות בעלים שהעמיד לרשותה וכן, להורות לנתבע מס' 2 לשלם לו פיצוי מוסכם בסך של 20,000 ש"ח, בגין הפרת הסכם שנחתם בין הצדדים.
2. במסגרת התביעה טען התובע, כי ביום 17.5.2015 נחתם בינו ובין הנתבע מס' 2 (להלן "חזן") הסכם העברת מניות, לפיו מכר לו חזן 25 מניות של החברה בתמורה לסך של 25 ₪. בהסכם נקבע כי התובע יעמיד לחברה הלוואת בעלים בסך של 200,000 ₪.
על פי ההסכם הצהיר חזן, כי מסר לתובע את כל המידע שהיה בידיו אודות החברה, לרבות ספקים, לקוחות, עובדים, קשרים, הסכמים כספיים ומידע בנקאי.
התובע טען, כי לאחר מספר שבועות העניק לחברה הלוואה נוספת בסך של 100,000 ₪.
לטענתו, לאחר תקופה מסויימת הבין כי חזן הסתיר ממנו פרטים ומידע מהותי בגין חובות לספקים ו/או תביעות עובדים והחליט למכור את מניותיו. התובע טען, כי גילה שמצבה הכלכלי של החברה אינו כפי שהוצג לו וכי החברה חייבת כספים לרשת, לקניון, לספקים ולעובדים שעתידים לתבוע אותה. על מנת ששמו לא ישתרבב לאופן התנהלות החברה החליט התובע לדרוש מהחברה השבת הלוואת הבעלים שנתן לה. התובע טען, כי חזן מסר לו שאין לחברה כסף ומצבה הכלכלי אינו מאפשר פירעון ההלוואות. לפיכך, נאלץ התובע להגיש תביעתו.
בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה למתן צו עיקול זמני על זכויות החברה, המוחזקות בידי צדדים שלישיים. בהחלטתו מיום 31.12.2015 דחה כבוד הרשם זיתוני (כתוארו אז) את הבקשה. בהמשך, הגיש התובע בקשה נוספת למתן צו עיקול זמני והיא נשמעה יחד עם בקשת הרשות להתגונן.
3. במסגרת בקשת הרשות להתגונן הבהירו הנתבעים, כי החברה הפעילה בית קפה הידוע כ"קפה גרג" בקניון עזריאלי שבקרית אתא, כזכיינית של רשת "קפה גרג". חזן ייסד את החברה, ניהל אותה והוא אחד מבעלי המניות בה.
הנתבעים אישרו, כי ביום 17.5.2015 התקשרו התובע וחזן בהסכם לרכישת 25% ממניות החברה, תמורת ערכן הנקוב והעמדת הלוואת בעלים לחברה בסך של 200,000 ₪. מנגד, טענו הנתבעים כי ההסכם אינו מכיל התחייבות של החברה ו/או חזן להשיב את ההלוואה. הודגש, כי מדובר בהלוואת בעלים, שמעצם טיבה לא נקבעו לה מועד או תנאי החזר, ודי בכך כדי לסלק את התביעה על הסף.
הגם שהנתבעים לא הכחישו במפורש את הטענה בדבר מתן הלוואת בעלים נוספת בסך של 100,000 ₪, הם טענו כי התובע לא הבהיר בגין מה ניתנה, מה היו נסיבות מתן ההלוואה ולא צירף אפילו ראשית ראיה להוכחתה. לטענתם, גם אם התובע העביר לחברה סכום נוסף, הרי שלא נקבע מועד להשבתו או תנאי החזר ומכאן שאין לתובע עילת תביעה.
4. בכל הנוגע לתביעה נגד חזן, טענו הנתבעים כי התובע לא הבהיר מה הפרטים והמידע המהותי שהוסתרו ממנו, כביכול, ומכל מקום, לא הייתה כל הפרה מצד חזן, שכן העמיד לרשות התובע את מלוא ספרי החברה טרם רכישת המניות. עוד טענו הנתבעים, כי הזכות לקבלת הפיצוי המוסכם מתגבשת רק מקום בו צד להסכם הפר את אחת מהוראותיו ולא תיקן את ההפרה בתוך 30 ימים מיום קבלת הודעה על כך מהצד השני. התובע כלל לא פנה לחזן בדרישה לתקן את ההפרה המוכחשת ולכן, לא עומדת לו זכות לקבל פיצוי מוסכם.
5. עוד טענו הנתבעים, כי עומדת להם זכות קיזוז בגין נזקים שגרם התובע לחברה באופן התנהלותו, ובין היתר - הפרת חובת אמון וזהירות כלפיה. הנתבעים הבהירו, כי התובע פנה לספקי החברה (אייסמן ותנובה) ולבנק בו נוהל חשבונה והודיע, כי אינו אחראי לחובות החברה. כתוצאה מכך, הודיעו הספקים כי לא יוכלו להמשיך ולספק סחורה לחברה ואילו הבנק הודיע, כי הוא עומד על כך שגם התובע יעמיד בטחונות להבטחת מסגרת האשראי. הנתבעים טענו, כי נוכח התנהלות התובע נגרמו להם נזקים, בין היתר לשמם הטוב ולמוניטין שיצרו לעצמם, שהוערכו על ידם בסך של 200,000 ₪.
6. במהלך הדיון שהתקיים בפני כבוד הרשמת שכטר (כתוארה אז) ביום 3.3.2016, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, לפיה תינתן לנתבעים רשות להתגונן מפני התביעה וכי הם יהיו רשאים להגיש כתב הגנה. עיקר הדיון יוחד לבקשה החוזרת למתן צווי עיקול זמניים. בהחלטה מיום 4.3.2016 נדחתה הבקשה למתן צווי עיקול.
7. ביום 5.4.2016 הגישו הנתבעים כתב הגנה ובד ובבד, הוגשה על ידם תביעה שכנגד. במסגרת כתב ההגנה העלו הנתבעים מספר טענות מקדמיות. החברה טענה, כי אינה צד להסכם מיום 17.5.2015 שנחתם בין התובע לחזן ולכן, אין יריבות בין הצדדים. עוד נטען, כי ההסכם אינו מכיל התחייבות של החברה להשיב את הלוואת הבעלים, וגם בעניין ההלוואה השנייה, לא הובאה ראיה לכך שנקבע מועד פירעון או תנאי החזר. חזן חזר על טענתו לפיה, התובע לא פנה אליו בדרישה לתקן הפרה כלשהי ולכן, הוא אינו זכאי לפיצוי המוסכם.
לגוף התביעה טענו הנתבעים, כי טרם החתימה על ההסכם נוהל מו"מ בין התובע לחזן, כאשר התובע היה מיוצג לאורך כל הדרך. הוסכם, כי התובע ישקיע בחברה סך של 200,000 ₪, בדרך של העמדת הלוואת בעלים, וזאת על מנת לרכוש 25 מניות ממניות החברה. הנתבעים הכחישו כי הועמדה לחברה הלוואה נוספת בסך של 100,000 ₪, והדגישו כי גם אם הועמדה הלוואה כאמור הרי היא הלוואת בעלים ולא הלוואה "פשוטה". בהמשך, חזרו הנתבעים על הטענות שהועלו בבקשת הרשות להתגונן, לרבות טענת הקיזוז.
8. במסגרת התביעה שכנגד טענו הנתבעים, כי בין הצדדים נתגלע סכסוך בנוגע לסכומים שונים שהועברו על ידי התובע לחברה. טרם הגשת התביעה ניסה התובע להלך אימים על הנתבעים, במטרה שיסכימו לדרישותיו המופרכות, ובין היתר פנה לחלק מספקי החברה והבנק בו מנוהל חשבונה והודיע להם, כי לא יהיה אחראי לחובות החברה כלפיהם.
כתוצאה מפניות התובע הודיע הספק העיקרי של החברה (אייסמן) כי לא יוכל להמשיך ולספק לה סחורה. גם נציגי חברת תנובה הודיעו כי בכוונתם להפסיק לספק סחורה לחברה. בנוסף, הבנק בו מנוהל חשבונה של התובעת סירב להעמיד לה הלוואה נחוצה, דבר שאילץ את חזן לחפש מקורות מימון אחרים. בנוסף, דרש הבנק כי התובע יעמיד גם הוא בטחונות להבטחת מסגרת האשראי. נטען, כי פניות התובע לספקים ולבנק גרמו נזק למוניטין החברה, שמה הטוב, ויכולתה להרחיב את פעילותה.
בנוסף, כתוצאה מהגשת בקשות התובע לצווי עיקול נמצאה החברה במצב של הפרה מול הבנק והמשכיר (הקניון), דבר שיכול להביא לקריסתה הסופית. הנתבעים טענו, כי בהתנהלותו הפר התובע את חובתו לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת כבעל מניות כלפי החברה וכלפי חזן ואף הפר חובה חקוקה לפי סעיף 192 לחוק החברות. לפיכך, עתרו לחייב את התובע בנזקי החברה בסך של 300,000 ₪.
9. במסגרת כתב ההגנה שכנגד הכחיש התובע את הטענה כי הפר חובת זהירות כבעל מניות כלפי החברה או חזן וביקש לדחות את התביעה נגדו. התובע אישר את משלוח המכתבים לספקי החברה והבנק בו נוהל חשבונה, אולם טען כי עשה כן בתום לב, בדרך מקובלת ומתוך אחריות לחברה. התובע הדגיש, שבמכתב לספקים הובהר, כי רק החל ממועד משלוח המכתב לא יהיה אחראי לחובות ו/או התחייבויות נוספות שתיטול החברה על עצמה, להבדיל מאלו הקיימים וכך גם במכתב שהופנה לבנק. הדבר נעשה במטרה למנוע הגדלת חובות, התחייבויות ואשראי בחשבון החברה, מתוך חשש ממצב עתידי של חדלות פירעון.
10. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה לתביעה שכנגד, הגיש התובע בקשה לחייב את החברה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו, לפי הוראת סעיף 353א לחוק החברות.
לאחר שנתנה לצדדים זכות טיעון כדין, קבעתי בהחלטתי מיום 11.8.2016 כי על החברה להפקיד בקופת בית המשפט סך של 15,000 ₪ להבטחת הוצאות התובע בגין הליך התביעה שכנגד. סכום הערובה לא הופקד גם לאחר שניתנה ארכה, וביום 25.9.2016 הוריתי על דחיית התביעה שכנגד שהגישה החברה (התביעה שכנגד של חזן נותרה בעינה).
11. במהלך דיון קדם המשפט מיום 25.1.2017 הורתי על הגשת ראיות הצדדים בתצהירים. התובע לא הגיש תצהיריו במועד שנקבע. ביום 26.6.2017, כארבעה חודשים לאחר שהתובע היה אמור להגיש את תצהיריו, הגישו הנתבעים בקשה לדחות את התביעה העיקרית, מפאת אי הגשת תצהירים, בהתאם לתקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביום 6.11.2018, משלא הגיש התובע תצהיריו, חרף ארכות שניתנו לו, ניתן פסק דין לפיו נדחתה התביעה העיקרית. בהחלטה נוספת מיום 4.1.2018 נדחתה בקשת התובע לבטל את פסק הדין. בנוסף, לאור הצהרת הנתבע לפיה אין ברצונו להמשיך ולהתדיין, הורתי גם על מחיקת התביעה שכנגד.
12. על החלטה זו הגיש התובע בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום הורה בית המשפט המחוזי על ביטול ההחלטות מהתאריכים 7.11.2017 ו - 16.11.2017 והשית על התובע הוצאות לטובת הנתבעים. בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים לבית המשפט העליון נדחתה בהחלטה מיום 2.8.2018.
13. בהמשך, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגש תצהיר יחיד שלו ואילו מטעם הנתבעים הוגש תצהיר של חזן. במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.