בית משפט השלום בחיפה
ת"א 67483-12-15 יפרח נ' גרג עזריאלי קרית אתא בע"מ ואח'
בפני כבוד השופט אבישי רובס
תובע
אלי יפרח
ע"י ב"כ ח. גלזר ושות'
נגד
נתבעים 1. גרג עזריאלי קרית אתא בע"מ
2. ליאור חזן
ע"י ב"כ עוה"ד פרידמן, יונגר ושות'
פסק דין
1. בפני תובענה, במסגרתה עתר התובע להורות לנתבעת מס' 1 (להלן "החברה") להשיב לידיו הלוואות בעלים שהעמיד לרשותה וכן, להורות לנתבע מס' 2 לשלם לו פיצוי מוסכם בסך של 20,000 ש"ח, בגין הפרת הסכם שנחתם בין הצדדים.
2. במסגרת התביעה טען התובע, כי ביום 17.5.2015 נחתם בינו ובין הנתבע מס' 2 (להלן "חזן") הסכם העברת מניות, לפיו מכר לו חזן 25 מניות של החברה בתמורה לסך של 25 ₪. בהסכם נקבע כי התובע יעמיד לחברה הלוואת בעלים בסך של 200,000 ₪.
על פי ההסכם הצהיר חזן, כי מסר לתובע את כל המידע שהיה בידיו אודות החברה, לרבות ספקים, לקוחות, עובדים, קשרים, הסכמים כספיים ומידע בנקאי.
התובע טען, כי לאחר מספר שבועות העניק לחברה הלוואה נוספת בסך של 100,000 ₪.
לטענתו, לאחר תקופה מסויימת הבין כי חזן הסתיר ממנו פרטים ומידע מהותי בגין חובות לספקים ו/או תביעות עובדים והחליט למכור את מניותיו. התובע טען, כי גילה שמצבה הכלכלי של החברה אינו כפי שהוצג לו וכי החברה חייבת כספים לרשת, לקניון, לספקים ולעובדים שעתידים לתבוע אותה. על מנת ששמו לא ישתרבב לאופן התנהלות החברה החליט התובע לדרוש מהחברה השבת הלוואת הבעלים שנתן לה. התובע טען, כי חזן מסר לו שאין לחברה כסף ומצבה הכלכלי אינו מאפשר פירעון ההלוואות. לפיכך, נאלץ התובע להגיש תביעתו.
בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה למתן צו עיקול זמני על זכויות החברה, המוחזקות בידי צדדים שלישיים. בהחלטתו מיום 31.12.2015 דחה כבוד הרשם זיתוני (כתוארו אז) את הבקשה. בהמשך, הגיש התובע בקשה נוספת למתן צו עיקול זמני והיא נשמעה יחד עם בקשת הרשות להתגונן.
3. במסגרת בקשת הרשות להתגונן הבהירו הנתבעים, כי החברה הפעילה בית קפה הידוע כ"קפה גרג" בקניון עזריאלי שבקרית אתא, כזכיינית של רשת "קפה גרג". חזן ייסד את החברה, ניהל אותה והוא אחד מבעלי המניות בה.
הנתבעים אישרו, כי ביום 17.5.2015 התקשרו התובע וחזן בהסכם לרכישת 25% ממניות החברה, תמורת ערכן הנקוב והעמדת הלוואת בעלים לחברה בסך של 200,000 ₪. מנגד, טענו הנתבעים כי ההסכם אינו מכיל התחייבות של החברה ו/או חזן להשיב את ההלוואה. הודגש, כי מדובר בהלוואת בעלים, שמעצם טיבה לא נקבעו לה מועד או תנאי החזר, ודי בכך כדי לסלק את התביעה על הסף.
הגם שהנתבעים לא הכחישו במפורש את הטענה בדבר מתן הלוואת בעלים נוספת בסך של 100,000 ₪, הם טענו כי התובע לא הבהיר בגין מה ניתנה, מה היו נסיבות מתן ההלוואה ולא צירף אפילו ראשית ראיה להוכחתה. לטענתם, גם אם התובע העביר לחברה סכום נוסף, הרי שלא נקבע מועד להשבתו או תנאי החזר ומכאן שאין לתובע עילת תביעה.
4. בכל הנוגע לתביעה נגד חזן, טענו הנתבעים כי התובע לא הבהיר מה הפרטים והמידע המהותי שהוסתרו ממנו, כביכול, ומכל מקום, לא הייתה כל הפרה מצד חזן, שכן העמיד לרשות התובע את מלוא ספרי החברה טרם רכישת המניות. עוד טענו הנתבעים, כי הזכות לקבלת הפיצוי המוסכם מתגבשת רק מקום בו צד להסכם הפר את אחת מהוראותיו ולא תיקן את ההפרה בתוך 30 ימים מיום קבלת הודעה על כך מהצד השני. התובע כלל לא פנה לחזן בדרישה לתקן את ההפרה המוכחשת ולכן, לא עומדת לו זכות לקבל פיצוי מוסכם.
5. עוד טענו הנתבעים, כי עומדת להם זכות קיזוז בגין נזקים שגרם התובע לחברה באופן התנהלותו, ובין היתר - הפרת חובת אמון וזהירות כלפיה. הנתבעים הבהירו, כי התובע פנה לספקי החברה (אייסמן ותנובה) ולבנק בו נוהל חשבונה והודיע, כי אינו אחראי לחובות החברה. כתוצאה מכך, הודיעו הספקים כי לא יוכלו להמשיך ולספק סחורה לחברה ואילו הבנק הודיע, כי הוא עומד על כך שגם התובע יעמיד בטחונות להבטחת מסגרת האשראי. הנתבעים טענו, כי נוכח התנהלות התובע נגרמו להם נזקים, בין היתר לשמם הטוב ולמוניטין שיצרו לעצמם, שהוערכו על ידם בסך של 200,000 ₪.
6. במהלך הדיון שהתקיים בפני כבוד הרשמת שכטר (כתוארה אז) ביום 3.3.2016, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, לפיה תינתן לנתבעים רשות להתגונן מפני התביעה וכי הם יהיו רשאים להגיש כתב הגנה. עיקר הדיון יוחד לבקשה החוזרת למתן צווי עיקול זמניים. בהחלטה מיום 4.3.2016 נדחתה הבקשה למתן צווי עיקול.
7. ביום 5.4.2016 הגישו הנתבעים כתב הגנה ובד ובבד, הוגשה על ידם תביעה שכנגד. במסגרת כתב ההגנה העלו הנתבעים מספר טענות מקדמיות. החברה טענה, כי אינה צד להסכם מיום 17.5.2015 שנחתם בין התובע לחזן ולכן, אין יריבות בין הצדדים. עוד נטען, כי ההסכם אינו מכיל התחייבות של החברה להשיב את הלוואת הבעלים, וגם בעניין ההלוואה השנייה, לא הובאה ראיה לכך שנקבע מועד פירעון או תנאי החזר. חזן חזר על טענתו לפיה, התובע לא פנה אליו בדרישה לתקן הפרה כלשהי ולכן, הוא אינו זכאי לפיצוי המוסכם.
לגוף התביעה טענו הנתבעים, כי טרם החתימה על ההסכם נוהל מו"מ בין התובע לחזן, כאשר התובע היה מיוצג לאורך כל הדרך. הוסכם, כי התובע ישקיע בחברה סך של 200,000 ₪, בדרך של העמדת הלוואת בעלים, וזאת על מנת לרכוש 25 מניות ממניות החברה. הנתבעים הכחישו כי הועמדה לחברה הלוואה נוספת בסך של 100,000 ₪, והדגישו כי גם אם הועמדה הלוואה כאמור הרי היא הלוואת בעלים ולא הלוואה "פשוטה". בהמשך, חזרו הנתבעים על הטענות שהועלו בבקשת הרשות להתגונן, לרבות טענת הקיזוז.
8. במסגרת התביעה שכנגד טענו הנתבעים, כי בין הצדדים נתגלע סכסוך בנוגע לסכומים שונים שהועברו על ידי התובע לחברה. טרם הגשת התביעה ניסה התובע להלך אימים על הנתבעים, במטרה שיסכימו לדרישותיו המופרכות, ובין היתר פנה לחלק מספקי החברה והבנק בו מנוהל חשבונה והודיע להם, כי לא יהיה אחראי לחובות החברה כלפיהם.
כתוצאה מפניות התובע הודיע הספק העיקרי של החברה (אייסמן) כי לא יוכל להמשיך ולספק לה סחורה. גם נציגי חברת תנובה הודיעו כי בכוונתם להפסיק לספק סחורה לחברה. בנוסף, הבנק בו מנוהל חשבונה של התובעת סירב להעמיד לה הלוואה נחוצה, דבר שאילץ את חזן לחפש מקורות מימון אחרים. בנוסף, דרש הבנק כי התובע יעמיד גם הוא בטחונות להבטחת מסגרת האשראי. נטען, כי פניות התובע לספקים ולבנק גרמו נזק למוניטין החברה, שמה הטוב, ויכולתה להרחיב את פעילותה.
בנוסף, כתוצאה מהגשת בקשות התובע לצווי עיקול נמצאה החברה במצב של הפרה מול הבנק והמשכיר (הקניון), דבר שיכול להביא לקריסתה הסופית. הנתבעים טענו, כי בהתנהלותו הפר התובע את חובתו לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת כבעל מניות כלפי החברה וכלפי חזן ואף הפר חובה חקוקה לפי סעיף 192 לחוק החברות. לפיכך, עתרו לחייב את התובע בנזקי החברה בסך של 300,000 ₪.
9. במסגרת כתב ההגנה שכנגד הכחיש התובע את הטענה כי הפר חובת זהירות כבעל מניות כלפי החברה או חזן וביקש לדחות את התביעה נגדו. התובע אישר את משלוח המכתבים לספקי החברה והבנק בו נוהל חשבונה, אולם טען כי עשה כן בתום לב, בדרך מקובלת ומתוך אחריות לחברה. התובע הדגיש, שבמכתב לספקים הובהר, כי רק החל ממועד משלוח המכתב לא יהיה אחראי לחובות ו/או התחייבויות נוספות שתיטול החברה על עצמה, להבדיל מאלו הקיימים וכך גם במכתב שהופנה לבנק. הדבר נעשה במטרה למנוע הגדלת חובות, התחייבויות ואשראי בחשבון החברה, מתוך חשש ממצב עתידי של חדלות פירעון.
10. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה לתביעה שכנגד, הגיש התובע בקשה לחייב את החברה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו, לפי הוראת סעיף 353א לחוק החברות.
לאחר שנתנה לצדדים זכות טיעון כדין, קבעתי בהחלטתי מיום 11.8.2016 כי על החברה להפקיד בקופת בית המשפט סך של 15,000 ₪ להבטחת הוצאות התובע בגין הליך התביעה שכנגד. סכום הערובה לא הופקד גם לאחר שניתנה ארכה, וביום 25.9.2016 הוריתי על דחיית התביעה שכנגד שהגישה החברה (התביעה שכנגד של חזן נותרה בעינה).
11. במהלך דיון קדם המשפט מיום 25.1.2017 הורתי על הגשת ראיות הצדדים בתצהירים. התובע לא הגיש תצהיריו במועד שנקבע. ביום 26.6.2017, כארבעה חודשים לאחר שהתובע היה אמור להגיש את תצהיריו, הגישו הנתבעים בקשה לדחות את התביעה העיקרית, מפאת אי הגשת תצהירים, בהתאם לתקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביום 6.11.2018, משלא הגיש התובע תצהיריו, חרף ארכות שניתנו לו, ניתן פסק דין לפיו נדחתה התביעה העיקרית. בהחלטה נוספת מיום 4.1.2018 נדחתה בקשת התובע לבטל את פסק הדין. בנוסף, לאור הצהרת הנתבע לפיה אין ברצונו להמשיך ולהתדיין, הורתי גם על מחיקת התביעה שכנגד.
12. על החלטה זו הגיש התובע בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום הורה בית המשפט המחוזי על ביטול ההחלטות מהתאריכים 7.11.2017 ו - 16.11.2017 והשית על התובע הוצאות לטובת הנתבעים. בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים לבית המשפט העליון נדחתה בהחלטה מיום 2.8.2018.
13. בהמשך, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגש תצהיר יחיד שלו ואילו מטעם הנתבעים הוגש תצהיר של חזן. במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.
דיון והכרעה
14. טרם הדיון, ובשל חשיבות העניין בתביעה זו, ראוי להקדים מספר מילים בנוגע לנטלי ההוכחה המוטלים על הצדדים. נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון נטל השכנוע, והשני נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי (מאזן ההסתברויות). נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט.
נטל הבאת הראיות הוא חובה משנית הנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (ראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נגד שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד ס"א(3) 18).
כלל הוא, כי על בעל דין מוטל הנטל להוכיח את טענותיו כלפי הצד שכנגד. לפיכך, נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו ואילו הנתבעים נושאים בנטל השכנוע לגבי כל היסודות העובדתיים של טענות ההגנה שלהם (י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע - 2009, עמ' 1723). כאשר מידת ההוכחה הנדרשת בתביעה אזרחית היא "הטיית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע (שם, בעמ' 1720). הנטל להוכיח את הטענות בדבר אי גילוי ו/או הסתרת מידע מוטל, אפוא, על התובע.
טענות התובע נגד הנתבע בדבר הטעיה ומצגי שווא (שאין הן אלא לשון נקיה לרמיה) מחייבות פירוט מיוחד וראיות כבדות משקל במיוחד. לעניין טענת רמיה או הטעיה, מוטל על בעל הדין המטיל דופי בצד שכנגד נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו להביא בפני בית המשפט. עליו להניח תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אם כי נטל ההוכחה הוא כמקובל במשפט אזרחי (ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נגד פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, ע"א 8308/00 כור מתכת בע"מ נגד מי גולן אנרגיות רוח בע"מ, פ"ד נז(5) 721, 728, ע"א 475/81 זיקרי יעקב נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, ע"א 5663/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) נגד משה גרוס, פ"ד מח(3) 866, 877, ע"א 7456/11 בר נוי נגד אמנון (11.4.2013) וע"א 9178/12 המכללה האקדמאית הערבית לחינוך חיפה נגד ג'מאל ח'יר (24.9.2015)).
15. לצורך הכרעה בטענות הצדדים, אפרט תחילה את השתלשלות העניינים לאשורה, מן הפן העובדתי.
טרם ההתקשרות בין הצדדים, הפעילה החברה במשך מספר שנים סניף של רשת "קפה גרג" בקומה השלישית במתחם קניון עזריאלי בקרית אתא.
התובע, שהיה בזמנים הרלוונטיים בעלים של פאב, ביקש להיכנס כשותף בעסקי החברה ואילו חזן מצידו חיפש שותף. במשך תקופה מסויימת נוהל ביניהם מו"מ שמטרתו רכישת מניות של החברה על ידי התובע.
במהלך המו"מ הגיע התובע לבדוק את העסק במיקומו (עמ' 2, שורות 4 - 7 לפרוטוקול) והועברו לו נתונים ומסמכים לגבי פעילות החברה, אשר נבדקו על ידי רו"ח מטעמו - מר עמית ברוך (עמ' 3, שורות 6 - 11 לפרוטוקול). התובע טען בתצהירו, כי רואה החשבון הסביר לו, שעל סמך הנתונים שהעביר חזן, החברה מקיימת את עצמה.
התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי נאמר לו על ידי חזן שמיקום בית הקפה אינו מוצלח - "נוראי", כלשונו (עמ' 2, שורות 8 - 11 לפרוטוקול), וכי בדעת חזן להעביר את בית הקפה לקומה הראשונה בקניון, שם צפויות הכנסותיו לגדול ( עמ' 2, שורות 12 - 15 לפרוטוקול). חזן גם מסר לו שהעסק אינו עובד או מרוויח כפי שצריך, וודאי שאין בו כדי לתמוך בשני שותפים (עמ' 2, שורות 27 - 36 לפרוטוקול).
16. המו"מ בין הצדדים הבשיל לכלל הסכמות וביום 17.5.2015 נחתם בין התובע לחזן הסכם שכותרתו "הסכם העברת מניות" (נספח א' לתצהיר התובע). ההסכם נוסח על ידי עו"ד תומר גולדנברג, חברו של התובע.
על פי המבוא להסכם, חזן הוא מנהל החברה ומחזיק ב - 72 מניות רגילות שלה. חזן ימכור לתובע 25 מניות, בנות ערך נקוב 1 ₪ כ"א, המהוות 25% מהון המניות המונפק של החברה.
סעיף 3 להסכם קובע, כי שטרי העברת המניות יופקדו בידי עו"ד תומר גולדנברג ויועברו לתובע לאחר תשלום כל התמורה בעבור המניות הנמכרות, כמפורט בסעיף 4.3, ולאחר שעמד בכל התחייבויותיו בהסכם (סעיפים 3.2 ו - 3.3).
סעיף 4 להסכם קובע, כי תמורת המניות ישלם התובע לחזן סך של 25 ₪ לא יאוחר מיום 17.5.2015, כנגד מסירת שטרי העברת המניות חתומים והודעה לרשם החברות על העברת המניות.
סעיף 5 קובע, כי תוך 48 שעות ממועד החתימה על ההסכם יעביר התובע לחשבון החברה סך של 200,000 ₪, שיירשמו כ"הלוואת בעלים" של התובע. נקבע, כי סכום זה ישמש את החברה לפירעון הלוואת בעלים של סיוון אברהם שהחזיק באותו מועד ב - 28 מניות. ההסכם לא קובע מועד ותנאים להשבת "הלוואת הבעלים".
ההסכם נחתם על ידי התובע, חזן והחברה (כולל חותמת), הגם שהאחרונה אינה צד להסכם על פי נוסחו.
17. במעמד חתימת ההסכם מסר התובע לחזן המחאה על סך 170,000 ₪ (נספח ב' לתצהיר התובע). ההמחאה נמשכה מחשבונו של יפרח חנניה לפקודת החברה, ז. פירעון 22.5.2015. בגב השיק מופיעה חותמת בנק הפועלים עם הכיתוב "זיכינו את חשבון המוטב אצלנו". משמע, ההמחאה נפרעה בחשבון החברה.
התובע אישר בסעיף 6 לתצהירו, כי לא העביר לחברה את מלוא הסכום של 200,000 ₪ לאחר חתימת ההסכם ובמועד שנקבע שם (סעיף 5.1 להסכם).
18. במהלך חודש אוגוסט 2015 העתיקה החברה את פעילות בית הקפה לקומה הראשונה בקניון עזריאלי בקרית אתא (עמ' 37, שורות 31 - 33 לפרוטוקול), דבר אשר גרם ככל הנראה לשיפור בפעילותה העסקית, לפחות במהלך חודש אוגוסט (עמ' 38, שורות 16 - 22 לפרוטוקול).
התובע, שרצה למקסם רווחיו, בקש לרכוש מניות נוספות של החברה (ראה עדותו בעמ' 7, שורות 12 - 13, ועדות חזן בעמ' 38, שורות 28 - 30 לפרוטוקול). בהתאם, הוסכם בין הצדדים כי התובע ירכוש 9% נוספים ממניות החברה, בתמורה להעמדת הלוואת בעלים נוספת בסך של 100,000 ₪ (סעיף 6 לתצהיר התובע ועמ' 6, שורות 27 - 36 לפרוטוקול). הסכמה זו נעשתה בעל פה ולא הועלתה על הכתב.
ביום 6.8.2015 העביר התובע לחשבון החברה סך נוסף של 130,000 ₪, על חשבון הלוואות בעלים. התובע צרף לתצהירו תדפיס תנועות בחשבון בבנק מזרחי טפחות (נספח ג'). התדפיס לא שייך לחשבון החברה, אלא ככל הנראה מדובר בחשבונו העסקי של התובע. ניתן ללמוד מהתדפיס, כי ביום 6.8.2015 ניטלה בחשבון הלוואה בסך של 130,000 ₪, שהועברה עוד באותו יום לבנק אחר. אין חולק, כי סך של 130,000 ₪ אכן הועבר לחשבון החברה באותו מועד.
אמנם, בכתב ההגנה ובתצהירו בחר חזן להתחמק מלאשר את הטענה בדבר מתן הלוואת בעלים נוספת בסך של 100,000 ₪. עם זאת, בחקירתו הנגדית אישר, כי התובע העמיד סכום נוסף בסך של 100,000 ₪ בתמורה ל - 9% ממניות החברה (עמ' 39, שורות 32 - 35 לפרוטוקול) ובסך הכל העמיד לרשות החברה סכום של 300,000 ₪ (עמ' 25, שורות 23 - 27, לפרוטוקול), בשתי פעימות - הראשונה בסך של 170,000 ₪ והשנייה בסך של 130,000 ₪ (עמ' 29, שורות 21- 26 לפרוטוקול).
סיכומה של נקודה זו, התובע העמיד לרשות החברה סך של 300,000 ₪ בשני מועדים, בהפרש של כשלושה חודשים, והיה אמור לקבל בתמורה 34 מניות, המהוות 34% מהון המניות הנפרע של החברה.
19. בחודש אוגוסט 2015, עם העברת פעילות החברה לקומה הראשונה, החל התובע בחפיפה כמנהל בית הקפה, בתמורה למשכורת בסך של 5,000 ₪. התובע הפסיק את עבודתו במקום, לאחר כחודש ימים, מיוזמתו (ראה עדות התובע בעמ' 12, שורות 31 - 35 לפרוטוקול וכן, עדות חזן בעמ' 37, שורות 38 - 39 לפרוטוקול). עם הפסקת העבודה בבית הקפה החליט התובע כי ברצונו לסיים את ההתקשרות ופנה לחזן בדרישה שישיב לו את הלוואות הבעלים שנתן לחברה (עמ' 12, שורות 31 - 38, לפרוטוקול). חזן מצדו השיב כי אין בידי החברה להשיב את הלוואות הבעלים שניתנו לה (ראה עמ' 13, שורות 27 - 32 וכן, עמ' 29, שורות 14 - 17 לפרוטוקול).
20. מנקודה זו ואילך נפער פער בין גרסאות הצדדים. התובע טען בסעיף 19 לתצהירו, כי חזן לא עמד בהתחייבויותיו כלפיו, ובכלל זה - לא שולמה לו משכורת בגין שלושה חודשי עבודה, למעט הסך של 5,000 ₪, לא נפתח לחברה חשבון בנק חדש, לא נפתחה חברה חדשה, לא הוסמך רואה חשבון חדש לחברה, לא שולמו לו רווחים ולא ניתנה לו גישה לדו"חות החברה ולחשבון הבנק שלה ושיקים ותקבולים הוצאו ללא ידיעתו.
התובע טען, כי גילה שמצבה הכלכלי של החברה אינו כפי שהוצג לו על ידי חזן וכי החברה חייבת כספים לרשת גרג, לקניון (דמי שכירות) ולעובדים. עוד נטען, כי אירועים עבור עירית קריית אתא לא נרשמו בספרי החברה, כנדרש. בנסיבות אלה, ועל מנת ששמו לא ישתרבב לאופן התנהלות החברה דרש מחזן פירעון מידי של הלוואות הבעלים שהעמיד לחברה ופעל להשבתן, בין היתר בדרך של הגשת התביעה כאן ומשלוח מכתבים לספקים ו/או נותני שירותים של החברה.
הנתבעים טענו מנגד, שהתובע גילה כי ניהול בית קפה כרוך בעבודה קשה, לא היה מרוצה מתפקידו והחליט כי אין לו רצון לעבוד בחברה. לכן, ביקש למשוך את כספי הלוואות הבעלים שהעמיד לחברה, באופן מיידי. חזן הודיע לתובע כי אין באפשרות החברה להשיב את הכספים ומנקודה זו החל התובע להפעיל לחצים על מנת להשיב לידיו את כספי הלוואות הבעלים. הוא העלה טענות חסרות בסיס בדבר הסתרת מידע ונתונים, טען כי קיימים חובות לקניון, לרשת גרג ולעובדים והתנהל באופן שגרם לחברה לנזקים (באמצעות הגשת תביעה, הגשת בקשות לעיקולים זמניים ומשלוח מכתבים לספקים שונים של החברה).
בעניין זה אין חולק, כי ביום 31.12.2015, בד בבד עם הגשת התביעה, שלח התובע מכתב לספק החברה בשם "אייסמן" (נספח 4 לתצהיר חזן) בו הודיע כי נתגלעה מחלוקת בין בעלי המניות בחברה וכי לא יהיה אחראי לחובות ו/או התחייבויות של החברה כלפי הספק מעבר ליתרה הקיימת נכון למועד המכתב. בנוסף, פנה התובע לבנק הפועלים, שם נוהל חשבון החברה, והתריע כי קיימת מחלוקת בין בעלי המניות על רקע בקשה להגדלת אשראי. במכתב הבנק לחברה מיום 29.3.2016 התבקשה החברה "להסדיר התנהלות החשבון בינכם ולהודיענו בהתאם". הא ותו לא.
21. ההכרעה בתביעות הצדדים מצריכה, אפוא, מענה לשלוש שאלות. הראשונה - האם זכאי התובע להשבת "הלוואות הבעלים" שנתן ואם כן - מתי ובאילו תנאים. השנייה - האם הופר ההסכם שנכרת בין התובע לחזן ואם כן - האם זכאי התובע לפיצוי מוסכם בגין הפרה זו. השלישית - מה דינה של התביעה שכנגד שהגיש חזן נגד התובע, בפרט בשים לב לכך שתביעת החברה נדחתה.
22. הלוואת הבעלים הראשונה, בסך של 200,000 ₪ עוגנה בהסכם מכירת המניות שנחתם בין התובע לחזן (נספח א' לתצהיר התובע). הלוואת הבעלים השנייה (100,000 ₪ נוספים בתמורה ל - 9% מהמניות) לא הועלתה על הכתב, ולמעשה - העברת המניות בגינה אף לא הושלמה. עם זאת אין מחלוקת, לאור הודאת חזן בחקירתו, כי הכספים אכן הועמדו לרשות החברה (עמ' 25, שורות 23 - 27 לפרוטוקול).
כאמור, הסכם מכירת המניות קובע, כי העמדת ההלוואה מהווה תנאי למכירת המניות. עם זאת, ההסכם אינו מסדיר באופן כלשהו את תנאי ההלוואה - מועד השבתה, תשלומים, ריביות וכיוצ"ב. הדברים מקבלים משנה תוקף בכל הנוגע להלוואת הבעלים השנייה, שכלל לא הוסדרה בהסכם בכתב.
במצב דברים זה, יש לבחון את ההסכם בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), על פי אומד דעת הצדדים, במועד בו התקשרו בהסכם מכוחו בוצעה ההשקעה, כפי שהוא משתמע מההסכם ומנסיבות העניין, ולאור דברי חקיקה אחרים, דוגמת חוק החברות, המסדירים את התנהלותה הכספית של החברה, בשלב חלוקת רווחים.
בפרט, יש לבחון האם המונח "הלוואת בעלים", בו נעשה שימוש בהסכם לצורך הגדרת הכספים שהעביר התובע, אכן מעיד על אופייה האמיתי של העסקה - האם העסקה, על פי מהותה, היא הלוואת בעלים. יש להתחקות אחר האופי האמיתי של העסקה, תוך בחינת יסודותיה ולבדוק האם יסודות אלה אכן מצביעים על עסקת הלוואה אמיתית, או שמא הלוואה זו, על פי נסיבותיה, דומה יותר להזרמת הון לחברה על ידי בעלים או רכישת מניות. שיקולים רלוונטיים לעניין זה הם, בין היתר, האם עסקת הלוואת הבעלים נעשתה במהלך העסקים הרגיל, מהו אופי הסכם ההלוואה, מהו מצבה הכספי של החברה עם מתן ההלוואה, מהו אופי הקשר בין בעל המניות לבין החברה, לאיזו מטרה שימשו כספי ההלוואה - האם לרכישת נכסים הוניים או להוצאות שוטפות, האם קיימות בטוחות להלוואה, וכיוצא באלה מאפיינים (ראה בעניין זה פסק הדין בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נגד עו"ד טומי מנור - מפרק, פ"ד ס"ג(1) 548, פסקאות 57 - 58. אבהיר, כי פסק הדין דן בסוגיה שונה של הדחיית חובם של בעלי מניות, התובעים את החברה כנושים. בית המשפט העליון ציין באותו עניין, כי השעיית פירעון חובות בעלי המניות שנתנו הלוואות בעלים והסטת זכותם לסוף תור הנשייה, לאחר שהנושים החיצוניים קיבלו את מלוא חובם, היא תרופה פחות קיצונית להרמת מסך, העשויה להתאים למצבים שונים שבהם קיימת הצדקה למעין "איפיון מחדש" של הלוואות הבעלים וראייתן מהבחינה הנורמטיבית כהשקעה הונית בחברה. הכלים שפרט בית המשפט לצורך "אפיון מחדש", ישימים גם בענייננו, על דרך ההיקש, לצורך בחינת מהותה האמיתית של העסקה נשוא ההסכם שנחתם בין הצדדים).
23. הצדדים להסכם בחרו להגדירו, בכותרת, כ"הסכם העברת מניות". עם זאת, לאורך כל ההסכם התייחסו להליך מכירת מניות מצד א' (חזן) לצד ב' (התובע) (ראה הואיל מס' 4, הואיל מס' 5, סעיף 2 הצהרות הצדדים, סעיפי משנה 3.1 ו - 3.2, סעיף 4, סעיף 6.3, סעיף 7.2 וסעיף 8 להסכם). זאת ועוד, נראה כי סכום התמורה, כאמור בסעיף 4 להסכם (25 ₪ בלבד) אינו עיקר ההתחייבות מצד התובע, אלא דווקא עניין זניח בהשוואה להעמדת "הלוואת בעלים" בסך 200,000 ₪ לחברה, כאמור בסעיף 5.
התובע לא הציג אישור, קבלה או אסמכתה אחרת שתעיד כי העביר לידי חזן את סכום התמורה שבסעיף 4 להסכם (25 ₪) ובתמורה קיבל לידיו את המניות בחברה. לכאורה, נקבע בהסכם כי העברת סכום זה תעשה במועד חתימת ההסכם. ברם, אין כל אינדיקציה בהסכם המעידה על קבלתו ו/או על העברת שטרי המניות בתמורה לסכום זה.
נהפוך הוא, בסעיף 3 להסכם, העוסק בהעברת המניות בפועל (כולל ההודעה לרשם החברות) הודגש, כי במעמד חתימת ההסכם יועברו שטרי המניות וההודעה לידיו הנאמנות של עו"ד תומר גולדנברג (סעיף 3.2), אשר יעבירם לידי התובע רק לאחר שהתובע יעמוד בכל התחייבויותיו על פי ההסכם (סעיף 3.3). ניתן לתהות - אם שילם התובע את ערך המניות ביום החתימה (בסכום של 25 ₪) מה צורך בהוראה זו, מדוע נדרש לצדדים נאמן ולמה יש לעכב את הליך העברת המניות עד למועד נדחה בלתי ידוע?
התשובה לשאלה זו נעוצה בכוונת הצדדים ובאופייה אמיתי של העסקה בכללותה. עיקר ההסכם אינו בסכום תמורה נקוב למניות, אלא בהעמדת "הלוואת הבעלים" (ולא לשווא במירכאות כפולות) בסך של 200,000 ₪, שהיה על התובע להעמיד בתוך 48 שעות ממועד החתימה, לפי סעיף 5 להסכם. כדי להבטיח ביצוע סעיף זה עוכבו שטרי המניות וההודעה בידיו הנאמנות של עו"ד גולדנברג, עד לאחר קיום התחייבויות התובע. אדגיש, למעט ההתחייבות בסעיף 4 (תשלום התמורה) וההתחייבות שבסעיף 5 (העמדת "הלוואת בעלים") אין לתובע התחייבויות כלשהן על פי ההסכם. "הלוואת הבעלים" שהעמיד התובע לחברה מהווה, אפוא, עיקר התמורה בגין עסקת רכישת המניות.