--- סוף עמוד 7 ---
התובעת בתוקף הסכם הנאמנות שבינה לבין הרב גוטניק או חברת ממש. לחלופין, התובעת טוענת שגם אם ייקבע שאיננה בעלת זכויות בעלות במניות ובנכס מכוח הסכם נאמנות, הרי היא בת רשות בלתי הדירה בנכס כל עוד שמתנהלת במקום ישיבה. לחלופי חילופין, התובעת טוענת כי הרב גוטניק העניק לה את הזכויות בנכס כמתנה – ואין הוא יכול לחזור בו ממנה. התובעת עותרת למתן צווים בהתאם.
יצוין בנקודה זו, כי במסגרת סיכום טיעוניה הוסיפה והעלתה התובעת טענות למכביר, שאין להן זכר בכתבי הטענות ולא הונחה להן תשתית עובדתית או ראייתית – כגון טענות שההסכמים והתכתובות לאורך השנים בקשר עם רכישת מניות רקפת והזכויות בנכס, נעשו למראית עין בלבד ובשל בעיות מס שנתעוררו ברכישת המניות על ידי התובעת והישיבה (ראו: סעיף 41 לסיכומים). אין מקום אפוא להידרש לטענות "חדשות" אלה לגופן, שלנוכח טיבן וחומרתן גם מוטב היה שלא ייזרקו לחלל האוויר בעלמא כפי שנעשה.
הרב גוטניק מצידו מבקש לדחות את התביעה על הסף מפאת היעדר יריבות עימו, בציינו כי מעולם לא החזיק במניות רקפת או בזכויות בנכס. נוסף על כן, הרב גוטניק וחברת ממש מבקשים לדחות את התביעה על הסף מפאת התיישנות ושיהוי בהגשתה. לגופו של עניין, הרב גוטניק וממש כופרים בטענת הנאמנות, באומרם כי ממש רכשה את מניות רקפת ללא סייג; וכל "תרומתה" של ממש לישיבה התמצתה בנכונותה לאפשר לאחרונה לעשות שימוש בנכס, ובשום אופן לא העניקה לה רשות בלתי הדירה בנכס לעשות כן. בהתאם, גוטניק וממש דוחים את טענותיה החלופיות של התובעת בדבר היותה בת רשות בלתי הדירה בנכס, או בעלת זכות לבעלות בו מכוח חוק המתנה. גפני ורקפת מצטרפים לטיעוני הרב גוטניק וממש, והנתבעים כולם טוענים עוד כי התובעת מנועה ומושתקת מלטעון לזכויות ולבעלות ברקפת ובנכס; וזאת לנוכח הצהרותיה שלה בפני שורה של גורמים, בדבר היות חברת ממש והיא בלבד בעלת הזכויות – כפי שעוד יורחב.
דיון
9. מטעם התובעת הוגש תצהיר מאת הרב וילישנסקי, המשמש כראש הישיבה, מנכ"ל, ובעבר יושב ראש וחבר בוועד התובעת (סעיף 1 לתצהירו). מטעם הרב גוטניק וחברת ממש הוגש תצהיר מאת עו"ד סאקס, שכאמור משמש דירקטור ומנהל של חברת ממש; ומטעם גפני ורקפת הוגש תצהיר מאת גפני. המצהירים נחקרו על תצהיריהם.
--- סוף עמוד 8 ---
ייאמר כבר בפתח הדיון, כי ברי מן הראיות שהוצגו לפניי והתרשמותי מן העדויות, שרב הנסתר על הגלוי במערכת היחסים שבין התובעת, בן ארויה וגוטניק – וטעמיהם של כל המעורבים בפרשה נותרו במידה רבה עימם. ואולם אין בפני בית המשפט אלא מה שהוצג בפניו, ובהתאם ניתנת ההכרעה.
במוקד התובענה ניצבת השאלה: האם גוטניק באמצעות ממש, רכש את מניות רקפת בנאמנות עבור התובעת, כנטען על ידה, אם לאו. אדרש לטענה זו תחילה.
אקדים ואומר כי לנוכח התוצאה שאליה הגעתי בסופו של הדיון, לא ראיתי מקום וטעם לייחד דיון למעמדו של גוטניק בנפרד ממעמדה של חברת ממש ביחסיהם אל מול התובעת.
הסכם נאמנות – האמנם?
10. חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), קובע בסעיף 1 שבו: "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". וסעיף 2 לחוק הנאמנות קובע כי: "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".
בהתאם לדין, הסכם נאמנות יכול שייעשה בעל-פה [ראו: ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח(1) 801, 812-811 (1994) (להלן: "עניין וואלס"); ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הוועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל, סעיף 18 לפסק הדין (23/10/12); שלמה כרם חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, בעמ' 185-184 (2004) (להלן: "כרם")]. ככל שלא ניתן להסכמת הצדדים ביטוי בהסכם כתוב, יש להתחקות אחר כוונתם בהתאם לכללי הפרשנות הנוהגים בדיני חוזים [לתחולת דיני הנאמנות ודיני החוזים על נאמנות מכוח חוזה ראו: ע"א 1631/02 גורבן נ' עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת הדיור, סעיף 7 לפסק הדין (31/7/03); וכן ראו: כרם, 182].
אף שכאמור אין הכרח כי חוזה נאמנות ייעשה בכתב – לא ניתן לטעון לקיומה של נאמנות בעל-פה בעלמא, בבחינת יש מאין, ושומה על הטוען לקיומה של נאמנות כאמור להוכיחה. ובעניינו, הדברים אמורים שבעתיים, מקום שאין זכר לקיומה של נאמנות באף אחד מן ההסכמים שהוצגו; ויותר מכך – שורה של התכתבויות וכן דיווחים של התובעת לרשויות, עומדים בסתירה לטענת הנאמנות. ואפרט.
--- סוף עמוד 9 ---
11. כפי שכבר צוין, ביום 21/6/93 נחתם הסכם ממש–בן ארויה, שלפיו רכשה חברת ממש מאת בן ארויה את כל מניות רקפת (שבבעלותה מצוי הנכס), כאשר להתקשרות זו קדם מכתב הביטול. במסגרת מכתב הביטול ביטלו התובעת והחברה האמריקאית את כל ההסכמים הקודמים שנערכו בקשר עם מניות רקפת. פירוש הדבר כי באמצעות מכתב הביטול בוטלה הרכישה הנטענת של 55% ממניות רקפת בידי החברה האמריקאית, ככל שהיתה (ראו: סעיף 2 לעיל); וכן בוטל ההסכם מיום 10/5/92 שלפיו התובעת רכשה לטענתה את 45% הנותרים של הון מניות רקפת (ראו: סעיף 3 לעיל). יוער כי אמנם מכתב הביטול "רק" ממוען לבן-ארויה ואינו חתום על ידה; אולם עובדת חתימת בן ארויה על הסכם ממש-בן ארויה מדברת בעד עצמה, ויש בה כדי ללמד על הסכמתה של בן ארויה לביטול ההסכמים הקודמים.
הסכם זה הוא אשר מצוי בלב המחלוקת שבין הצדדים. לשיטת גוטניק וממש, המדובר ברכישה של מניות רקפת (ועימן – הנכס) על ידי ממש ועבור ממש כפי שההסכם מעיד על עצמו; ועם זאת ממש הסכימה לאפשר לישיבה לעשות שימוש בנכס, כפי שנעשה, אך בשום אופן לא רשות בלתי הדירה. ואילו התובעת מצידה טוענת כי בעסקה זו נרכש הנכס עבורה, וכי הרכישה בוצעה בנאמנות. נטען כי כזאת עשה הרב גוטניק בתורת תרומתו לישיבה ועל רקע קשיי מימון שחוותה (סעיפים 13-11 לתצהיר הרב וילישנסקי).
12. אלא שהגיונה של "תרומה" זו, כגרסת התובעת, לא הוברר כלל ועיקר.
לו חפץ הרב גוטניק לתרום לישיבה מכספיו לצורך רכישת הנכס, בין בעצמו ובין באמצעות חברת ממש, קשה להלום מדוע נקט דרך כה מסורבלת. עו"ד סאקס, שעדותו הייתה קוהרנטית ואמינה ואף ועולה בקנה אחד עם המסמכים, הבהיר כי ממש הייתה נכונה לרכוש את מניות רקפת ובאמצעותן את הזכויות בנכס – בתנאי שעובר לרכישה יבוטלו כל ההסכמים הקודמים שנערכו בקשר עם רכישת המניות כאמור (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 10-7; עמ' 29, ש' 22-21). כן העיד, באופן חד משמעי, כי חברת ממש לא רכשה את המניות בנאמנות עבור התובעת (עמ' 34 לפרוטוקול, ש' 5-3).
ואמנם, לו רצונו וכוונתו של הרב גוטניק התמצו אך בתרומת כספים לתובעת לשם רכישת הנכס לשימושה, כטענתה, לא היה כל היגיון בביטול ההסכמים הקודמים שלפיהם לכאורה התובעת החזיקה בבעלות במניות; ובהמשך לכך, בהתקשרות של חברת ממש בהסכם עם בן ארויה. כל שהיה על הרב גוטניק לעשות הוא לתרום
--- סוף עמוד 10 ---
לישיבה סך של 450,000$ – הוא סכום ההלוואה שנטלה מהבנק ושהתקשתה בהחזרה, תוך הבטחת ייעוד התרומה. ואולם לא כך נהג הרב גוטניק.
13. יצוין כי בסיכומים ביקשה התובעת לתרץ את הדברים בנימוקים כאלה ואחרים, אך בלא שהונחה להם כל תשתית עובדתית וראייתית. יותר מכך וכפי שכבר נזכר, בסיכומים שהגישה התובעת היא אף טענה, וכך בלשונה, כי הסכם ממש-בן ארויה אינו אלא הסכם למראית עין וכמוהו גם מכתב הביטול. ודוק: לא רק שמדובר בשינוי והרחבת חזית ובטענות שלא הונח להן כל יסוד שהוא – אלא שעסקינן בטענות חמורות הדורשות אף נטל הוכחה מוגבר. על כך נאמר, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה:
"אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת (על הזיקה בין חומרת הטענה לבין עוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחתה ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח פ"ד מ(1) 589, 594 (1986))" (ההדגשה שלי – ע.ב.) [ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, סעיף 31 לפסק-הדין (3/2/11); וראו עוד: ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, סעיף 14 לפסק הדין של כבוד השופט ע' פוגלמן (9/5/12)].
והדברים לא הובאו אלא כדי להדגים ולהדגיש את אופן הילוכה של התובעת שבחרה להעלות טענות ממין זה בעלמא ולראשונה בגדר הסיכומים מטעמה – ויתכן שכך נהגה בצר לה, באשר התביעה כפי שכבר נרמז וכפי שעוד יפורט נעדרת כל בסיס.
יוער בנקודה זו כי לעד היחיד מטעם התובעת, הרב וילישנסקי, לא היתה למעשה כל מעורבות בעסקת ממש-בן ארויה. הוא לא נפגש מעולם עם עו"ד סאקס ולא עם הרב גוטניק, וכל עדותו בנוגע להסכם נאמנות כביכול שהיה בין ממש וגוטניק לבין התובעת היא עדות מפי השמועה כפי שאף אישר בחקירתו (עמ' 7 ש' 26 עד עמ' 8 ש' 6). עו"ד סאקס, לעומתו, הוא שניהל בשם חברת ממש ובשם הרב גוטניק את המשא ומתן לרכישת מניות רקפת; ולאחר מכן למכירתן לגפני. ובנסיבות אלה גם אין לזקוף לחובת הנתבעים את העובדה שלא זימנו לעדות את הרב גוטניק, המתגורר באוסטרליה; שכן
--- סוף עמוד 11 ---
עו"ד סאקס, מנהל חברת ממש, הוא שטיפל אישית בעסקאות נושא הדיון והוא שבקיא בפרטים – מה גם שהתובעת, שנטל ההוכחה עליה, לא זימנה לעדות אדם כלשהו שנפגש עם הרב גוטניק או ששמע באזניו הבטחה או התחייבות כלשהי מאיתו, אף לא את בן ארויה או איש מטעמה.
14. גרסת התובעת בדבר קיומו של הסכם נאמנות, אף עומדת בסתירה לדיווחיה ולמכתביה שלה. חשיבות רבה נודעת למכתב מיום 31/12/02 שהפנה ב"כ התובעת לב"כ ממש (נספח 7 לתצהיר עו"ד סאקס). במכתב זה מודיעה התובעת כי נודע לה על כוונת חברת ממש לפעול למכירת מניותיה בחברת רקפת, בעלת הזכויות בנכס. ודוק: במועד ניסוח המכתב היה הרב קפלן בחיים (סעיף 1 למכתב), ומכתב זה נוסח כאמור בידי בא-כוחה של התובעת. וכך נאמר בסעיפים 2 ו-3 למכתב:
"כידוע, על המקרקעין האמורים בנוי מבנה המשמש את הישיבה המנוהלת ע"י מרשתנו מזה כ-20 שנה, הן בטרם רכשה מרשתך זכויות כלשהן במקרקעין, והן לאחר רכישת הזכויות ע"י מרשתך. יתר על כן, רכישת הזכויות בידי מרשתך נעשתה תוך ידיעה והסכמה מלאה לזכות החזקה והשמוש של מרשתנו, כל זמן שמנוהלת במקום הישיבה.
זאת להודיעך כי מרשתנו תתנגד לכל פעולה שתפגע בזכותה להמשיך ולהחזיק במקרקעין כל זמן שמנוהלת עליהם הישיבה ע"י מרשתנו..." (ההדגשות שלי – ע.ב.).
הנה כי כן: טענת התובעת בתובענה דכאן היא, כאמור, שהמניות ועימן הנכס נרכשו על ידי ממש בנאמנות עבור התובעת. ואם אמנם כך היה, ניתן להניח כי ב"כ התובעת לא היו עומדים במכתבם לב"כ ממש על זכויות החזקה והשימוש בלבד.
עניין לנו במכתב רשמי שנוסח בידי עורכי דין מלומדים, וחזקה עליהם שיודעים את מלאכתם ושהיו מודעים לנפקותם המשפטית של המונחים שבהם נקטו; ולא הרי זכות החזקה ושימוש כהרי זכות בעלות בנכס מקרקעין, גם אם מכוח נאמנות.
יצוין כי בסיכום טיעוניה התובעת ניסתה להסביר את שלא נאמר במכתב באי-כוחה, כמהלך טקטי: "שלא לחשוף את הקלפים" (סעיף 114). ונראה כי מדובר בניסיון נוסף של התובעת לייצר בדיעבד מציאות שלא הייתה.
--- סוף עמוד 12 ---
15. מכתבים ודיווחים נוספים שיצאו מבית מדרשה של התובעת אף הם מעידים על כך שזו לא תפסה את זכויותיה בנכס אלא כזכויות החזקה ושימוש. כך, במכתב מיום 29/11/06 שמוען לב"כ הרב גוטניק וממש (נספח 6 לתצהיר עו"ד סאקס) – יום עובר להתקשרות בין חברת ממש לגפני – התובעת ציינה את נכונותה לנהל משא ומתן לרכישת רקפת (סעיפים 4-3 למכתב), וכן שהתחילה לבחון אפשרויות ומקורות למימון הרכישה (סעיף 5 למכתב). דומה כי אין צורך להכביר מילים בדבר נפקותן של הצהרות אלה לעניין טענות התובעת בדבר זכויותיה לבעלות במניות ובנכס. ובמילים אחרות, די בהתייחסותה כאמור של התובעת עצמה כדי לשמוט את הבסיס מטענת הנאמנות שבפיה. הרב וילישנסקי אף אישר בעדותו שהתובעת אמנם שקלה לרכוש את הזכויות בנכס מאת ממש (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 26-22). וכאשר נשאל בעדותו לפשר המכתב מיום 29/11/06, שהוקרא לו, הסביר:
"ת. כל מה שהקראת מתוך הכתב זה מדויק. הקדמתי ואמרתי קודם ואוסיף עתה, שבינתיים התגלגלו דברים וראינו שרוצים לעשות מחטף ועומדים בקשר עם קונה פוטנציאלי, והם עומדים לעשות מה שעשו בסוף, להעביר לרשותו את המניות בתוך מכירה מטעם חברת ממש. המניות רשומות על שם חברת ממש ומבחינת העניין הפורמאלי, כדי שחברת ממש תצא מזה, אמור להתקיים מו"מ ולפי ההבנה שלהם זה נקרא לרכוש, ועל כן כתבנו מו"מ בנוגע לקבל את כל הרישום על שמנו, כפי שהגדרתי קודם – מו"מ לרכישה" (ההדגשה שלי – ע.ב.) (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 17-11).
דברים אלה מוקשים, וברי כי אין בהם משום הסבר מניח את הדעת לעניין נכונות הישיבה לנהל משא ומתן לשם רכישת המניות ולבחון אפשרויות של מימון העסקה. אין אדם מנהל משא ומתן בקשר עם רכישת נכס שנרכש על ידו זה מכבר – אלא אם כן הוא עושה זאת תחת מחאה מפורשת. וכל המוסיף גורע.