בית המשפט קיבל את טענת העיריה וקבע כי ניכוי הכספים דינו התחייבות כספית של העיריה:
"[יש] ליתן פירוש מרחיב לדיבור 'התחייבות כספית', באופן שזה ישתרע לא רק על הוצאת כספים אקטיבית מקופת העיריה, אלא גם על ויתור על תקבולים המגיעים לה".
כיוון שמדובר בהתחייבות כספית, חל סעיף 203 לפקודת העיריות:
"אין המדובר בעניין טכני... אישור הגזבר בלבד להתחייבות כספית של העיריה, כל שכן מקום שהדבר נעשה שלא בהתאם לתנאי
הצורה הקבועים בסעיף 203, איננו מייתר את החובה לקבל את אישור ראש העיריה ואת חתימתו. על כן, לתקופה שמעבר לחודשיים, שאושרה בידי מועצת העיריה, אין ההסדר עומד בדרישות סעיף 203 האמור".
בית המשפט ביסס קביעתו זו על התכלית הציבורית המונחת ביסוד סעיף 203 לפקודת העיריות (ראו סעיף 32 להחלטה מיום 20.11.2003). בית המשפט הוסיף וקבע כי הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות גוברת וכי אין לחייב את העיריה "מכוח המניעות שבהתנהגותה" בסיכום מעבר לתקופה של ינואר ופברואר 1997 (סעיף 39 להחלטה). בסיכום לגבי החודשים ינואר ופברואר 1997 ראה בית המשפט "חוזה חדש" בין המערערת לעיריה אשר "כלל את תניות ההסכם המקורי שנותרו בעינן, מכוח התנהגות הצדדים שהמשיכו לפעול לפיהן, ותניה חדשה, לפיה שונה גובה דמי השכירות".
13. בסיכום ההחלטה בשאלה הראשונה קבע בית המשפט כי הניכוים שנעשו תקפים לחודשיים בלבד, הם החודשים ינואר ופברואר 1997, ומעבר לכך על המערערת להשיב לעיריה את כל יתרת כספי הניכוים:
"סוף דבר, אני מקבל את תביעת התובעות וקובע, כי ההסדר שהושג בין הצדדים היה תקף אך לחודשים ינואר-פברואר 1997. לפיכך, על הנתבעת להשיב לתובעות את הכספים שקיזזה מדמי השכירות המגיעים לתובעות החל בחודש מרץ 1997 עד חודש אוקטובר 2001".
עם זאת ניכר מההחלטה שדעת בית המשפט לא היתה נוחה מן התוצאה אליה הגיע. בית המשפט מתח ביקורת קשה על התנהלות העיריה בפרשה וקבע כי הוא "אנוס" להגיע לתוצאה האמורה עקב הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, וכי אלמלא סעיף זה היה עקרון תום הלב מכריע את הכף לטובת המערערת. וכך אמר:
"הגעתי לתוצאה זו אנוס על פי דיבור סעיף 203 לפקודת העיריות וההלכות שפירשוהו. אלמלא חומת ההגנה שהקים סעיף זה מסביב לעיריה, קרוב לוודאי, כי תוצאת ההליך היתה הפוכה... אין ספק כי טיפול העיריה בפרשה זו היה רשלני וכושל. אמת, לעיריה יש זכויות, אך שנים רבות ישנה היא על זכויותיה... חרף העובדה, כי עוד בחודש מרץ 1997 הייתה אמורה הנתבעת להפסיק ליהנות מההנחה בדמי השכירות, המשיכה העיריה, ללא כל התנגדות מצדה, לקבל מהנתבעת תשלומים חודשיים, שמהם ניכתה הנתבעת בגלוי, במפורש ובעקביות את ההנחה הנטענת, במשך ארבע שנים נוספות. גם הגזבר החדש, שהחליף את מר בן חיים בשנת 1999, המשיך לקבל מהנתבעת את דמי השכירות המופחתים במשך כשנתיים נוספות, בניגוד להחלטת מועצת העיריה.... רק עתה, למעלה מארבע השנים אחרי תום ההסדר, נזכרת העיריה להטיח באוזני הנתבעת טענה שתמציתה - על יסוד מה אתם מנכים הנחה זו... על כן, אילו היתה נפקות בענין זה לתום הלב של הצדדים, לא הייתי מוצא כי המאזניים נוטים לטובת העיריה. העיריה הגישה את תביעתה באיחור רב, חרף תמרורי האזהרה הרבים שהיו גלויים לפניה לאורך השנים, בדמות השיקים והחשבונות שהמציאה לה הנתבעת מדי חודש בחודשו, והקבלות ששלחה העיריה בגינם לנתבעת. התנהגות העיריה בענין זה לוקה, למצער, באי תקינות ובאי אכפתיות. הגשת תביעה זו בנסיבות אלה נראית כנסיון לא הוגן של העיריה לכסות על מחדליה...
אולם, כאמור, גזירת הכתוב שבסעיף 203, כפי שנתפרשה בהלכה הפסוקה, היא המכריעה. על כן, יוצא האזרח בהתדיינות זו וידיו על ראשו".