14. בהמשך ההליך הכריע בית המשפט המחוזי גם בשאלה השניה וקבע כי היקף הניכויים עומד על שיעור נומינלי בסך 2,850,821 ש"ח נכון ליום 12.6.2001. בית המשפט קבע כי באותם עניינים שיש בהם לבית המשפט שיקול דעת יש ליתן משקל לביקורת שמתח על התנהלות העיריה, וזאת מתוך מגמה להקטין את הנזק שנגרם למערערת. לפיכך הורה למערערת לשלם לעיריה את הסכום בשיעור הנומינלי בצירוף הפרשי הצמדה מיום הניכוי עד לפרעון בפועל, אך ללא תוספת ריבית. כן חייב את המערערת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.
15. על שתי ההחלטות בשתי שאלות אלה, החלטות המהוות יחדיו את פסק הדין, הגישה המערערת ערעור. העיריה מצידה הגישה ערעור שכנגד בעניין אי-פסיקת הריבית.
טענות הצדדים בערעור
16. המערערת טענה, ראשית, נגד קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לפיה הסיכום בפגישה הוגבל בזמן. לטענתה הסיכום בפגישה היה, אמנם, לתקופת ביניים - אך עד שיוסכם הסכם חדש, שלא הושג, ולכן למעשה לא הוגבל בזמן. בהקשר זה קַבלה המערערת גם על הסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בהמלצת בית המשפט ולפיה אין לחקור את המצהירים על תצהיריהם. המערערת סבורה כי משלא נחקרו המצהירים ישנה הצדקה להתערבות בקביעה העובדתית לפיה הסיכום היה מוגבל בזמן. לשיטת המערערת אין נפקות גם להגבלה המאוחרת שנקבעה בהחלטת המועצה, כיוון שהמערערת כלל לא ידעה על החלטה זו. המערערת סבורה כי הסיכום בפגישה תקף אפוא ללא מגבלת זמן כל עוד העיריה לא הודיעה למערערת על ביטולו.
המערערת טענה גם נגד קביעתו המשפטית של בית המשפט המחוזי, ובראש ובראשונה בעניין תחולת סעיף 203 לפקודת העיריות בענייננו. לטענתה הסעיף
אינו חל כיוון שהניכוים אינם "התחייבות כספית" של העיריה אלא של המערערת: המערערת היא שהתחייבה בהתחייבות כספית לעיריה בגובה דמי השכירות (הכוללים בחובם מרכיב של הנחה), בעוד שהעיריה מצידה התחייבה להמשיך ולהעמיד את החניון לתיפעולה של המערערת. לחילופין טוענת המערערת כי גם אם מדובר ב"התחייבות כספית" הרי שזו התחייבות כספית של חברת מוריה ולא של העיריה. בעניין זה מסתמכת המערערת בעיקר על נוסחו של ההסכם המקורי ועל התכתבויותיה השונות מול חברת מוריה.
טענה נוספת וחלופית מצד המערערת היא זו: אף אם מדובר ב"התחייבות כספית" של העיריה וסעיף 203 חל בענייננו, הרי שהוראת הסעיף נסוגה מפני עקרון תום הלב, שחל, לטענתה, באופן מוגבר על העיריה כנאמן הציבור. לטענת המערערת העיריה פעלה בחוסר תום לב בהגשת התביעה, כיוון שבמשך ארבע שנים וחצי עובר להגשת התביעה נהגה על פי הסיכום וסיפקה למערערת קבלות ואישורים בהתאם למכתבי הניכוי ללא כל מחאה. כן טענה המערערת כי היא רשאית היתה להניח כי הבהרותיה במכתב לעו"ד מלכא התקבלו בהסכמת העיריה, משלא קיבלה כל התנגדות לכך עד למועד הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. לטענתה הגשת התביעה היא שימוש לרעה בזכות המוקנית לעיריה מכוח סעיף 203 וכי המקרה שלפנינו הוא המקרה המתאים לקבוע גבולות לשימוש בזכות זו.