20. דא עקא, שחרף הארכה שניתנה לצדדים למצות את הסכסוך בדרך מוסכמת, לא הושגה על ידם הסכמה ועל כן נקבע כי בית הדין יתן תחילה את הכרעתו בשאלה המקדמית שהוצגה לעיל ואף ניתנה לצדדים הזדמנות להשלים את סיכומיהם בכתב כפי שעשו, ומכאן הכרעתנו.
21. המאפיין ביטול פסק דין בהסכמה, הוא שפסק הדין בצד היותו הכרעה שיפוטית הוא גם הסכם בין שני הצדדים נשוא ההליך המשפטי.
לעניין זה נפסק בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ''ד נא(1) 577, כי:
"פסק-דין בהסכמה הוא "הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על-ידי הצדדים" (ע"א 601/88, 609, 4365/90 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' שרייבר ואח'; שרייבר ואח' נ' עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' [1], בעמ' 451). בהתאם לכך, מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק-הדין. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענה מסוג זה נמצאת בפרק ב' של חוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. על-כן, חלותו של חוק החוזים על עניין זה נובעת מן האופי החוזי המובהק של פסקי-דין שבהסכמה (ראו דבריו של A.C. Freeman בספרו A Treatise of The Law of Judgments [35], בעמ' 2774) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).
--- סוף עמוד 8 ---
22. זאת ועוד, הלכה פסוקה ומושרשת קובעת כי לא בנקל יבטל בית משפט הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין.
כך, נפסק על ידי בית המשפט העליון, כי:
"הלכה היא כי פסק דין שניתן בהסכמה והוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי צדק"(ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).
[ראה: רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה פ"ד נה (5) 592].
ובאשר למכלול השיקולים שיש לבחון בבקשה מסוג זה, נפסק על ידי בית המשפט העליון בע"א 11750/05, שמר נ' בנק הפועלים (פסה"ד מיום 15/11/07), כי:
"הטענות הנוספות שהעלו המערערים לעניין הפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה בדין נדחו אף הן על ידי בית משפט קמא. בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים ... אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים ... ייתכן שהמערערים התקשרו בהסכם הפשרה לאחר התלבטות וכי עשו זאת לא בלב קל, כפי שהעידה המערערת, אך זה טיבן של פשרות ועל אחת כמה וכמה פשרות שבהן נוטל על עצמו בעל דין התחייבויות לא פשוטות. בכך בלבד אין כדי לבסס עילה לביטול הסכם בכלל והסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפרט, בשל עושק, כפיה או הטעיה".
וכן ראה לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז (3) 49, 60 (2003), בקובעו:
"למוסד הפשרה נודעת חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית, הן לציבור בכללותו. תכונה מרכזית בהסכמי פשרה החשובה לענייננו הינה סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות פוגעת בוודאות
--- סוף עמוד 9 ---
המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי- מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט..."
[כמו כן ראה לעניין זה: רע"א 816/11 שרותי בריאות כללית נ' משה ברנשטיין (פסה"ד מיום 8.12.2011); ע"א 2495/95 בן לולו לעיל].
23. הנה כי כן, אם בהסכם שביסוד פסק הדין נפל פגם בכריתה כאמור בפרק ב' של חוק החוזים, ניתן לבטל את פסק הדין ואת הסכם הפשרה שביסודו אך זאת אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול, וכאמור לא בנקל יבטל בית משפט הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
פרק ב' לחוק החוזים דן בביטול החוזה עקב טעות, הטעיה עושק או כפיה.
דא עקא, שבענייננו כלל לא מדובר בפגם שנפל ברצון הצדדים להסכם, אלא בטענות של המתנ"ס – מבקש הביטול, לפגם שנפל לטענתו בחתימתו שלו על הסכם הפשרה ובייצוגו.
24. את טענותיו לחוסר הסמכות כאמור מבסס המתנ"ס על פרוטוקול ישיבת הנהלת המתנ"ס מיום 7/10/06 שבו נאמר במסגרת סעיף 4 להחלטות שהתקבלו, כדלקמן:
"בחירת מורשי חתימה שהם: אבו מוחמד נוהאד משלב כאשר חתימתו מחייבת, גדעון מרזוק, אברהים נעים, עיסא ברבארה", ועל מכתבו של רואה החשבון של המתנ"ס מיום 21/12/06 אשר כותב:
"הנני לאשר שבישיבת הנהלה שהתקיימה ביום 7/10/06 התקבלה בין היתר ההחלטה הבאה" למנות את חברי הנהלה שלהלן כמורשה חתימה בשם העמותה:
1. שיך נוהאד משלב, ת.ז.:...
2. גדעון מרזוק ת.ז.:...
3. אברהים נעים ת.ז.:...
4. עיסא ברבארה. ת.ז.:..
כך שצירוף חתימת ה"ה שיך נוהאד משלב בתוספת חתימת אחד משלושת מורשי החתימה האחרים וחותמת המרכז הקהילתי אבו סנאן, מחייב את המרכז הקהילתי לכל דבר ועניין"
אלא מאי, שעיון בפרוטוקול הנ"ל מעלה כי בניגוד לפרשנות המיוחסת לו על ידי רואה החשבון לאותו פרוטוקול בשום מקום באותו פרוטוקול, עליו כאמור מבוססת תביעה זו, לא נאמר כי חתימת שיך נוהאד משלב בתוספת חתימת אחד משלושת מורשי החתימה האחרים וחותמת המרכז הקהילתי אבו סנאן, מחייבת את המתנ"ס.
הנכון הוא כי באותו פרוטוקול במסגרתו נבחרו 4 מורשי חתימה נאמר: "אבו מוחמד נוהאד משלב כאשר חתימתו מחייבת".
--- סוף עמוד 10 ---
25. בהינתן כי כל התביעה מבוססת על פרוטוקול זה, הרי שעל פניו ומתוך כתב התביעה עצמו עולה לכאורה כי כתב התביעה שבנדון כלל אינו מגלה עילת תביעה.
אלא שבכך לא סגי, והעיקר לענייננו נעוץ בשאלה משפטית רחבה יותר אותה מציף הסכסוך שבנדון, והיא השאלה המקדמית כפי שהוצגה לעיל על ידי בית הדין, היינו האם טענה לפגם בחתימה של עצמו שמעלה צד להסכם פשרה, יכולה בכלל להוות עילה לביטול הסכם פשרה, או שמא המדובר בטענה שמקומה ביחסים בין אותו צד לבא כוחו או אף בינו לבין החותם מטעמו.
אי לכך נפנה להלן לדון בשאלה זו.
26. וכך, על מנת להעמיד דברים על דיוקם, מן הראוי להדגיש כי אין המדובר בענייננו בטענה לפיה גורם זר למתנ"ס חתם על הפרוטוקול מיום 9/6/07 שביסוד הסכם הפשרה, אלא הטענה היא כי לא די היה בחתימת מר משלב (שאין חולק כי היה מוסמך לחתום בשם המתנ"ס) כדי לחייב את המתנ"ס בחתימתו, שכן נדרשו לכך שני חותמים נוספים וחותמת המתנ"ס.
זאת ועוד, אין המדובר בענייננו, בנסיבות בהן מתוך הסכם הפשרה עצמו עולה פגם כלשהו של חוסר סבירות.
ההיפך הוא הנכון, המדובר בפשרה על כרבע מסכום התביעה, כאשר לגבי כל רכיב שהוסכם בין הצדדים על תשלומו, הובהר מדוע הוסכם על סכום זה.
ואם בכך לא סגי, נזכיר כי במקרה זה הסכם הפשרה עצמו שהוגש לתיק בית הדין נחתם על ידי באי כח שני הצדדים, כאשר המתנ"ס אינו טוען לכך שעו"ד מרזוק כלל לא הוסמך לייצג את המתנ"ס, אלא טוען כי ביפוי הכח שמכוחו הוסמך עו"ד מרזוק לייצג את המתנ"ס ואף להתפשר בשמו (ראה: סעיף 6 ליפוי הכח) נפל אותו פגם בצורה.
במילים אחרות, אין המדובר בענייננו בחתימה בחוסר סמכות, אלא בפגם בצורה כנטען על ידי המתנ"ס, אשר בעטיו מבקש המתנ"ס לבטל את הסכם הפשרה ופסק הדין שאישרו.
27. לטעמנו, אין בפגם הנטען על ידי המתנ"ס כדי להצדיק את ביטול הסכם הפשרה, ואם בכלל, מקומן של טענות המתנ"ס הוא במישור היחסים שבינו לבין עורך הדין שייצגו או אף בינו לבין הגורם שהסמיך את עורך הדין ליצגו, ולא במישור היחסים שבין הצדדים נשוא התביעה ובית הדין, ונבאר טעמינו להלן.
בעניינו כאמור, הוגש כתב הגנה לתיק אשר בכותרתו נאמר כי המתנ"ס יהיה מיוצג בתביעה ע"י בא כוחו עו"ד עסאם חטיב אשר כתובתו אף צוינה ככתובת להמצאת כתבי בי דין.
--- סוף עמוד 11 ---
כמו כן צורף יפוי כח על שמו של עו"ד חטיב, אשר לגביו אין חולק לשיטת המתנ"ס כי הוא נחתם וניתן כדין.
בהמשך לכך, הודיע עו"ד חטיב כאמור ביום 27/11/06 כי הואיל וביקש מהמתנ"ס לשחררו מייצוג בתיק זה והואיל "ויו"ר המתנ"ס נעתר לבקשתו" והואיל "והמשך הייצוג בתיק עובר לעו"ד חכאם מרזוק שכתובתו... והלה מתכוון להעביר הודעה מתאימה על כך לתיק בית הדין" - מתבקש בית הדין לשחררו מהמשך ייצוג המתנ"ס בתיק.
ואמנם, על יסוד בקשה והודעה זו נעתר בית הדין לבקשת עו"ד חטיב והורה על שחרורו של עו"ד חטיב מהמשך הטיפול בתיק.
בהמשך לכך וכמתחייב מהודעת עו"ד חטיב הוגשה לתיק בית הדין ביום 14/12/06 הודעת עו"ד מרזוק לפיה הוא מייצג את המתנ"ס מכאן ואילך בצירוף יפוי כח המסמיך אותו לייצג את המתנ"ס בתביעה שבנדון.
יפוי הכח כאמור, חתום על ידי מר משלב נוהאד בצירוף חותמת המועצה המקומית, ומאושר על ידי עו"ד מרזוק.
כאמור, לאחר מספר דחיות הוגשה ביום 11/6/07 הודעה על הסכם פשרה בתיק, חתומה על ידי עו"ד מרזוק ועו"ד דכואר, באי כח שני הצדדים בתיק, בו הודיעו על פרטי הפשרה וסופיותה וביקשו ליתן לה תוקף של פסק דין.
כמו כן צירפו להסכם הפשרה את פרוטוקול הישיבה מיום 9/6/07 שבה נדונה, הוסכמה והוסברה הפשרה.
28. תקנה 472 תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – התקנות), החלה בבית הדין לעבודה מכח תקנה 129 (5) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין( התשנ"ב-1991, קובעת:
"כל פעולה בבית משפט הנדרשת מאת בעל דין או המותרת לו על פי דין, רשאי בעל דין לעשותה בין בעצמו ובין על ידי עורך דין שהודיע בכתב הטענות הראשון שהוא מגיש, שיש בידיו ובידי עורכי הדין הכלולים ברשימה כאמור בתקנה 472א ייפוי כוח מטעם בעל הדין, והוא כשאין הוראה מפורשת אחרת בכל דין; אין בהוראת תקנה זו כדי למנוע מבית המשפט לחייב, ביזמתו או לפי בקשה, את המצאת ייפוי הכוח לכל בעל דין או לבית המשפט".
הנה כי כן, התקנות אינן מחייבות את עורך הדין להציג את יפוי הכח שבידיו, ודי בכך שיודיע שיש ידיו יפוי כח מטעם בעל הדין.
ולא בכדי נקבע כך, שכן סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 מטיל על עורך הדין אחריות וחובות נאמנות לא רק כלפי מרשו אלא גם כלפי בית המשפט, בקובעו:
--- סוף עמוד 12 ---
"במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".
זאת ועוד, תקנה 473 לתקנות קובעת:
"(א) בעל דין שמייצגו עורך דין רשאי להחליף את עורך דינו בכל תובענה או ענין, או לסלקו, ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית המשפט הדן בהם והומצא העתק ממנה לכל שאר בעלי הדין; כל עוד לא נעשה כן, ייחשב עורך הדין הקודם כעורך דינו של בעל הדין עד לסיומה הסופי של התובענה בערכאה שבה היא נדונה ובכל הערכאות שפורשו ביפוי הכוח שניתן לו.
(ב) בלא חילופין בדרך האמורה, אין עורך הדין רשאי להסתלק מן התובענה אלא ברשות בית המשפט או הרשם שלפניו היא תלויה ועומדת"
29. ובענייננו, ועל יסוד הודעתו של עו"ד חטיב כי יו"ר המתנ"ס אישר את בקשתו להשתחרר מייצוג וכי עו"ד מרזוק יחליף אותו בייצוג המתנ"ס, נאות בית הדין לשחרר את עו"ד חטיב מהמשך ייצוג המתנ"ס, שאם לא כן, היה עליו להמשיך ולייצג את המתנ"ס עד לתום ההליכים.
ואמנם, וכפי שהתחייב עו"ד חטיב (אשר לית מאן דפליג כי היה מוסמך לייצג את המתנ"ס בתיק), בהמשך הגיש עו"ד מרזוק הודעה לבית הדין לפיה הוא ממשיך בייצוג המתנ"ס ואף צירף ייפוי כח לתיק, הגם שעל פי התקנות לא היה חייב לעשות כן ודי היה בהודעתו כי יש בידיו יפוי כח לייצג את המתנ"ס.
30. בהמשך כאמור הגיש עו"ד מרזוק את הסכם הפשרה החתום על ידו לתיק בית הדין וכעת טוען המתנ"ס באמצעות אותו עו"ד חטיב שעל סמך הודעתו שחרר אותו בית הדין מהמשך הייצוג בתיק, כי עו"ד מרזוק לא היה מוסמך לייצג את המתנ"ס בהליך זה, מן הטעם שיפוי הכח שניתן לו על ידי המתנ"ס לא נחתם על ידי כל מורשי החתימה המוסמכים מטעם המתנ"ס.
31. המדובר בטענה מקוממת שאין לקבלה והיא חותרת לא רק תחת האפשרות למצות סכסוכים בדרך של פשרה, אלא אף חותרת תחת האפשרות לקיים הליך משפטי בכלל.
כפי שבואר לעיל, גם בנסיבות בהן נטען לפגם ברצון הצדדים במישור היחסים שבין שני הצדדים להליך המשפטי, יורה בית הדין על ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שאישרו רק במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי צדק ובהתקיים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול.