מקל וחומר שכך הם פני הדברים בענייננו, עת כלל לא מדובר בשינוי מהותי שחל בנסיבות לאחר החתימה על הסכם הפשרה.
--- סוף עמוד 13 ---
בהינתן כי בית הדין אינו משבית את החלטותיו לריק, התוצאה הנובעת מן המבוקש על ידי המתנ"ס בענייננו היא שבכל מקרה בו תאגיד יהיה צד להסכם פשרה, יידרש בית הדין לפני מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שיוגש לו, לבדוק כי אמנם מי שחתם על יפוי הכח לעורך הדין המייצג בתיק, הוא אמנם מי שמוסמך לחתום על יפוי כח בשם התאגיד לעורך דין בסוג ההליך בו מדובר.
תוצאה זו אינה ישימה ואינה מעשית, ואם תאומץ משמעותה תהיה כי כל אישור של הסכם פשרה יחייב הליך ראיות שבו ייבחנו מורשי החתימה המוסמכים, נכון לאותה עת, לחתום על יפוי הכח לעורך הדין לייצג באותו סוג של הליכים.
תוצאה זו לא רק שהיא חותרת תחת התכלית של מוסד הפשרה ומערערת את הוודאות ואת הסופיות שהם מסימניו המובהקים של מוסד הפשרה, אלא שאם תמצי לומר, היא אף חותרת תחת האפשרות לנהל הליך משפטי בכלל, שכן ממה נפשך בכל שלב של הדיון המשפטי, יכול ותתעורר שאלת צורת החתימה על יפוי הכח לעורך הדין המייצג את התאגיד ובכך תמנע האפשרות לנהל הליך משפטי בכלל ולא רק להגיע לפשרות מושכלות.
ואמנם, תקנה 472 לתקנות אשר נועדה לאפשר לבית הדין לעשות משפט, קובעת כי מעת שעורך הדין מודיע בכתב הטענות הראשון כי הוא מייצג את מרשו בתיק ויש בידיו יפוי כח, די בכך כדי לחייב את מרשו במסגרת ההליכים בפני אותה ערכאה ואין בית הדין נדרש אפילו לראות את יפוי הכח של אותו עורך דין לא כל שכן לבחון את תקפותו.
יותר מכך, כל עוד לא הודיע הלקוח כי סילק או החליף את עורך הדין, נחשב עורך הדין שהגיש את כתב הטענות הראשון והצהיר כי בידיו יפוי כח, כעורך דינו של בעל הדין עד לסיומה הסופי של התובענה בערכאה שבה היא נדונה ובכל הערכאות שפורשו ביפוי הכוח שניתן לו, אלא אם כן שחרר בית הדין את אותו עורך דין מהמשך הייצוג בתיק.
עצם העובדה שהתקנות אינן מחייבות את בית הדין לבחון את יפוי הכח שניתן לעורך הדין ואת תוקפו (אלא רק מתירות לו לעשות כן), היא הנותנת כי פגמים בחתימה על יפוי הכח או בהסמכת עורך הדין לייצג, מקומם במישור היחסים שבין עורך הדין לבין מרשו ואין בהם כדי להשליך על תוקפם של ההליכים בפני בית הדין.
32. ובענייננו. אין חולק לשיטת המתנ"ס כי עורך דין חטיב שחתום על כתב הטענות הראשון הוסמך לייצגו.
על יסוד הודעתו של עו"ד חטיב לבית הדין כי יו"ר המתנ"ס (הוא ולא אחר) אישר את בקשתו להשתחרר מייצוג וכי עו"ד מרזוק ימשיך את הייצוג - שוחרר עו"ד חטיב מהמשך הטיפול בתיק, שאם לא כן היה נשאר לייצג בתיק עד לסוף ההליכים.
בנסיבות אלו, מעת שהודיע עו"ד חטיב כי הוא מייצג את המתנ"ס ויש בידיו יפוי כח לעשות כן ומעת שהודיע עו"ד מרזוק אליו העביר עו"ד חטיב את הייצוג, כי הוא מייצג את המתנ"ס
--- סוף עמוד 14 ---
ויש בידיו יפוי כח לעשות כן – פעולותיהם של השניים במסגרת הליך זה, ובכלל זה החתימה על הסכם הפשרה, מחייבות את המתנ"ס לכל דבר ועניין, ואם קיימות טענות למתנ"ס בהנהלתו הנוכחית (כנגד עמדת המתנ"ס בהנהלתו הקודמת שנתנה את יפוי הכח) כי נפל פגם כלשהו בהסמכת עו"ד מרזוק לייצג בתיק, הרי שמקומן של טענות אלו הוא במישור היחסים שבין המתנ"ס לעורכי דינו ולא במישור היחסים שבין המתנ"ס לעובד ובית הדין, ואין בהן משום עילה שיכולה להצדיק את ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שאישרו.
33. אי לכך, כבר מטעם זה (ואף אם נתעלם מכך שלגופם של דברים הפרוטוקול עליו מבוססת התביעה כולה אינו תומך בנטען בתביעה), אין בידינו לקבל על פני הדברים את טענתו זו של המתנ"ס כעילה לביטול הסכם הפשרה.
34. משזו קביעתנו, התיתר מניה וביה הצורך לדון בשאר טענות המתנ"ס לעניין תקפות הסכם הפשרה, אך לא נשלים מלאכתנו, בלתי אם נדון גם בטענות אלו.
וכך, לטענת המתנ"ס כאמור הסכם הפשרה מבוסס על הסכמתו של יו"ר המתנ"ס לפשרה שהושגה כעולה מהפרוטוקול מיום 9/6/07, אלא שלטענתו כאמור לא די בחתימת מר משלב על מסמכים כדי לחייב את המתנ"ס ובכל מקרה הלה חתם על הפרוטוקול עם חותמת המועצה ועל נייר המועצה.
ובכן, גם כאן ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם, מן הראוי להזכיר כי למרות שלחתימת יו"ר המתנ"ס צורפה חותמת ראש המועצה, הרי שבגוף המסמך ואף בצד החתימה צוין במפורש כי הלה חותם על הפרוטוקול ונותן הסכמתו לפשרה כיו"ר המועצה ויו"ר המתנ"ס, כך שאין בעובדה שצורפה חותמת המועצה לחתימה הפיזית של יו"ר מתנ"ס כדי לגרוע ממעמדו של מר משלב כיו"ר המתנ"ס או כדי לגרוע מהסכמתו כיו"ר המתנ"ס לתוכנה של הפשרה.
הוא הדין גם בכל הנוגע ללוגו הנייר שעליו נרשם הפרוטוקול.
מעת שהובהר בגוף הפרוטוקול כי מר משלב חותם על הפרוטוקול ומסכים לתוכן הדברים כיו"ר המועצה ויו"ר המתנ"ס – אין בלוגו של הנייר עליו נרשם הפרוטוקול כדי לגרוע מתוקף המוסכם על ידי מר משלב כיו"ר המתנ"ס.
זאת ועוד, נזכיר, כי אין טענה לפיה מר משלב כלל לא היה מוסמך לחתום על הסכם פשרה בשם המתנ"ס או להסכים לפשרה בשם המתנ"ס, אלא הטענה היא כי לא די היה בהסכמתו לבדה וכי כדי לחייב את המתנ"ס נדרשו אישור וחתימה של גורמים נוספים.
כאמור, האסמכתא היחידה שהוצגה לביסוס טענת סמכות החתימה, אינה מלמדת על אשר מבקש המתנ"ס ללמוד ממנה ואילו בכל הנוגע לשאלה מי הגורמים המוסמכים לאשר הסכם פשרה, כלל לא הוצגה ולו ראשית ראיה ממנה ניתן ללמוד מי הגורמים המוסמכים לשיטת המתנ"ס לאשר הסכם פשרה במתנ"ס.
--- סוף עמוד 15 ---
35. אלא שבכל האמור לעיל לא סגי, והעיקר לענייננו הוא שגם אם קיימות הוראות כלשהן באיזה ממסמכי המתנ"ס הקובעות מי הם מורשי החתימה של המתנ"ס וגם אם קיימות הוראות הקובעות מי הם הגורמים שמוסמכים לאשר הסכם פשרה, הרי שמקום בו אין חולק כי למצער מר משלב הינו אחד מאותם גורמים המוסמכים לחתום על הסכמים בשם המתנ"ס ולאשר הסכמי פשרה – מקומן של הטענות לפיהן עשה כן ללא אישור ו/או ללא חתימת כל הגורמים המוסמכים, מקומן במישור היחסים שבין המתנ"ס לבין מר משלב ולא במישור היחסים שבין המתנ"ס לעובד ובית הדין.
כפי שבואר לעיל בעניין סמכותו של עורך הדין לחתום על הסכם הפשרה, כך גם בעניין טענותיו אלו של המתנ"ס לגבי פגם באישור תוכנה של הפשרה או החתימה על פרוטוקול מיום 9/6/07, התוצאה הנובעת מקבלת עמדת המתנ"ס בענייננו, היא שבכל מקרה בו תאגיד יהיה צד להסכם פשרה, יידרש בית הדין לפני מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שיוגש לו על ידי אותו תאגיד, לבדוק כי מי שחתם על הסכם הפשרה בשם התאגיד הוא אמנם מי שמוסמך לחתום על הסכמים מסוג זה על פי מכלול מסמכיו של התאגיד.
תוצאה זו אינה ישימה ואינה מעשית, ואם תאומץ משמעותה תהיה כי כל אישור של הסכם פשרה יחייב הליך ראיות שבו ייבחנו מורשי החתימה המוסמכים, נכון לאותה עת, לחתום על סוג ההסכם שנחתם.
תוצאה זו לא רק שהיא חותרת תחת התכלית של מוסד הפשרה ומערערת את הוודאות ואת הסופיות שהם מסימניו המובהקים של מוסד הפשרה, אלא שכפי שבואר לעיל, היא אף חותרת תחת האפשרות לנהל הליך משפטי בכלל, עת בכל שלב של הדיון המשפטי, עלולה להתעורר השאלה האם הגורם המוסמך מטעם התאגיד עשה פעולה כלשהי בקשר עם אותו הליך.
כך או כך, טענות המתנ"ס שבנדון לא רק שאינן מצביעות בעליל על מצב של אי צדק, אלא ההיפך הוא הנכון – היענות לטענות אלו וביטול פסק הדין לפשרה, היא שתיצור בעליל מצב של אי צדק הן כלפי העובד שהסתמך על אותה פשרה ושינה את מצבו לרעה והן כלפי השיטה המשפטית בכללותה.
36. אכן, לא נעלמה מעינינו הפסיקה אליה הפנה המתנ"ס בסיכומיו בעניין סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש], אלא שהיא הנותנת, כי סעיף זה דן בחריג לכלל המלמד על הכלל, ונבאר.
במסגרת סיכומיו הפנה המתנ"ס לפסקי הדין שניתנו בעניין עיריות קרית גת, רחובות ותל אביב [ראה: ע"א 739/86 ארי שם-אור נ' עיריית קרית-גת, פ''ד מד(2) 562; ע"א 11/71 עירית רחובות נ' פיני גולדמן, כה(2) 388; ע"א 487/75 עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ נ' גליק ועירית תל אביב,ל(2), 621] אשר קבעו כי אין תוקף להתחייבות כספית שהעיריה צד לה אם לא קוימו הדרישות הצורניות של סעיף 203 לפקודת העיריות.
--- סוף עמוד 16 ---
לטענתו של המתנ"ס, אמנם המדובר בהלכות שניתנו בעניין עיריות ומועצות אבל הן תקפות ומחייבות "לגבי מתנ"ס ו/או כל גוף אחר שקבע לעצמו מי הם מורשי החתימה שלו" (ההדגשה במקור – א.ר.ק.).
37. ובכן, סעיף 203 (א) לפקודת העיריות קובע ב "רחל בתך הקטנה" כדלקמן:
"חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר – עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה".
הנה כי כן, כאשר ביקש המחוקק להבטיח כי תוקפם של חוזים או אף הסכמי פשרה המוגשים לערכאות יותנה בצורה מסוימת, הוא קבע בחוק את הצורה המדויקת אשר בהתקיימה, יהא תוקף למסמך.
לעומת זאת, המתנ"ס איננו עיריה ואף לא מועצה מקומית, אלא עמותה וולונטארית עליה חל חוק העמותות, וחוק העמותות אינו מתנה את תוקפם של הסכמים לא כל שכן הסכמי פשרה בפני ערכאה שיפוטית להם העמותה צד, בצורה מסוימת, אלא משאיר את הנושא לקביעת הגופים המוסמכים של העמותה ולתקנון של אותה עמותה ספציפית.
יתרה מכך, יש לזכור כי מעבר לקביעה המפורשת בפקודת העיריות עצמה לגבי מורשי החתימה, הרי שגם בעלי התפקידים שנקבעו בפקודת העיריות, הם בעלי תפקידים מוגדרים ומסוימים המתמנים לתפקידם מכח חוק, כך שהם ניתנים לזיהוי בכל עת.
לעומת זאת, בעמותה, יכול והעמותה תשנה מדי שבוע את זהות מורשי החתימה שלה ואף יכול וקביעתם תהיה באסופה של פרוטוקולים, אשר דוגמא לאחד מהם הוצגה בפנינו ואשר יכול וישתנו מעת לעת, באופן הפוגע בוודאות הזיהוי של מורשי החתימה, בכל זמן נתון.
38. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שבניגוד לסברת המתנ"ס בסיכומיו, אין דינו של המתנ"ס או "כל גוף אחר שקבע לעצמו מי הם מורשי החתימה שלו", כדין עיריה או מועצה מקומית, אשר לגביהן התנה המחוקק במפורש את תוקפם של חוזים או אף הסכמי פשרה להם הן צד, בצורה מסוימת שהוגדרה ופורשה בצורה ברורה וודאית בחוק עצמו.
לא זו אף זו, וכמבואר לעיל, הוראה זו שבפקודת העיריות היא בבחינת החריג לכלל, המלמד על הכלל לפיו בהעדר הוראת חוק מפורשת, תוקפו של הסכם פשרה בפני ערכאה שיפוטית, אינו מותנה בצורת חתימה מסוימת, וככל שמי מהחותמים או מהמאשרים חרג מצורת החתימה או האישור, כמתחייב על פי מסמכי אותו תאגיד - יהא עליו ליתן על כך את הדין בפני התאגיד שבשמו פעל, ואולם כל עוד החותם ו/או המאשר נחזה להיות גוף מוסמך
--- סוף עמוד 17 ---
מטעם המתנ"ס לעשות כן - אין בכך כדי לפגום בתוקף ההסכם שהושג מול הצד השני להליך המשפטי או לפגום בתוקפו של פסק הדין שאישר את אותו הסכם פשרה.
39. סיכומם של דברים.
הלכה היא שכאשר מוגשת לבית המשפט תביעה לביטול פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה, רשאי הוא לסלק על הסף את התביעה אם מצא כי אין בעובדות המפורטות בכתב התביעה כדי להקים עילה לביטול פסק-הדין [ראה: ע"א 280/84 עפרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 358].
בענייננו, לא נעלמו מעינינו חילוקי הדעות העובדתיים לגופם של דברים, בין הנהלת המתנ"ס הנוכחית להנהלה הקודמת, באשר לתקפות החתימה והאישור של הסכם הפשרה ויפוי הכח לב"כ המתנ"ס, ואולם מששוכנענו כמבואר לעיל כי גם אם יש ממש בטענות ההנהלה הנוכחית מבחינה עובדתית (ואיננו קובעים שכך), אין בטענות אלו מבחינה משפטית כדי להקים למתנ"ס עילה לביטול פסק הדין שבנדון – אין זאת אלא שדין התביעה שבנדון להימחק על הסף בהעדר עילה.
מקומן של טענות המתנ"ס, אם בכלל הוא במישור היחסים שבינו לבין יו"ר המתנ"ס לשעבר ובינו לבין בא כוחו, ולא במסגרת הליך של ביטול פסק דין לפשרה.
40. בשולי הדברים נעיר, כי למרות שטענה לפיה לא נחתם הסכם, אינה מתיישבת עם טענה לפיה תנאי ההסכם יסודם בטעות, כפי שאף הובהר בהחלטת בית הדין בדיון המוקדם, ביכר המתנ"ס לחזור בהשלמת סיכומיו בכתב, על הטענה לפיה פסק הדין יסודו בטעות הואיל ועל פי כתב ההגנה לא מגיע לתובע דבר מעבר למה ששולם לו.
למעלה מן הצריך לצורך ענייננו, נוסיף כי טענה זו לאו טענה היא.
הסכם פשרה מעצם מהותו הוא הסכם שנועד לשים קץ למחלוקות בין הצדדים, בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נחתם לאור אי וודאות עובדתית או משפטית, ויש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם [ראה: ע"א 2495/95 בן לולו לעיל].