20. למעשה, דומה שאין מחלוקת כי טובת הילדים צריכה להנחות את הסדרת נושא מועד תחולת צווי ההורות הפסיקתיים העומדת לפתחנו, אלא שכל אחד מן הצדדים סבור כי שיקולים אלה מובילים לעיצוב כלל שונה. בעניין זה מצטרף אני לטעם השני שציין חברי השופט נ' הנדל בחוות דעתו שלפיו כלל המאפשר הכרה בתחולה רטרואקטיבית רק לצווי הורות שהתבקשו בסמיכות ללידה במטרה לעודד הסדרה מהירה של מעמד הילדים משרת את טובת הילד – במישור הכללי והפרטני כאחד (שם, פסקה 12). לפיכך, מסכים אני לתוצאה המוצעת על ידו שלפיה יש לתחום את ההכרה הרטרואקטיבית בצווי ההורות בענייננו כך שזו תתאפשר – ככלל – מקום שבו הוגשה הבקשה בפרק הזמן של 9 חודשים לאחר הלידה. כן מצטרף אני להוראות המעבר המוצעות על ידו, המתבקשות לדעתי גם בשים לב לכך שהמלצות הצוות המקצועי לא פורסמו (גם נכון למועד זה) על ידי גורם ממשלתי וכך גם לא הוצגו נהלים ברורים המסדירים את הליך מתן צו ההורות הפסיקתי והתנאים לקבלתו (בהמשך להמלצות הצוות המקצועי) באופן המקשה על הפונות להליך זה להיערך לנקיטתו (ראו והשוו עניין ממט-מגד, בעמ' 538 ובעמ' 569-568).
21. בצד האמור, להשקפתי, בבואנו לעצב את גבולותיה של ההכרה בתחולה רטרואקטיבית של צווי ההורות הפסיקתיים, יש לתת את הדעת למציאות שתוארה, ולתוצאה שמתקבלת במצב הנוכחי, שלפיה הורותן של אימהות נטולות זיקה גנטית לילדיהן – תוכר רק ממועד מתן הצו (לפי ברירת המחדל שעליה עומד היועץ, במקרים שבהם הבקשה הוגשה בחלוף פרק זמן מוגדר לאחר הלידה), ואילו הורותם של אבות נטולי זיקה גנטית לילדיהם (בשל שימוש בתרומת זרע) זוכה להכרה ממועד לידתם כברירת מחדל "אוטומטית" (כשההורים רשומים כנשואים). בהקשר זה, קביעת כלל "סגור" (כגישת היועץ) לגבי דרישת מועד הגשת הבקשה כתנאי בלעדיו אין להחלה רטרואקטיבית של צו ההורות יכולה להביא לתוצאה קשה של דחיית ההכרה בקשר ההורי בנסיבות חריגות – שאת טיבן, מטבע הדברים, לא נוכל לצפות בשלב זה – שבהן ראוי היה להכיר בו מיום הלידה חרף האיחור בהגשת הבקשה. שלילה מוחלטת של שיקול דעתן של הערכאות השיפוטיות בשאלת התחולה הרטרואקטיבית של הצווים במקרים יוצאי דופן אלה, עלולה לגרום עוול לא מבוטל לצדדים המעורבים, ולהותירם ללא מענה לאילוצים ולצרכים החריגים שנסיבות החיים מביאות עמן (ראו והשוו בר"ם 6612/19 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקאות 13-12 (31.12.2019); בר"ם 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רמת השרון נ' וכט, פ"ד נז(3) 385, 395 (2003)).