עקרון הקוגנטיות
28. עוד יש לציין כי דיני העבודה הם חריג לדיני החוזים. דיני החוזים, בעיקרו של דבר, מבוססים על חירותו של אדם לנהל את חייו באופן אוטונומי, על שוויון בין הצדדים, על חירותם לשאת ולתת על תוכן החוזה, ועל יכולתם לסיים את החוזה על פי בחירתם. הנחות אלו אינן מתקיימות על פי רוב בדיני העבודה, למעסיק כוח רב משיש לעובד ולכן הצדדים אינם שווים. מתוך מצב דברים זה נגזר עקרון מרכזי בדיני העבודה, עקרון הקוגנטיות. לפי עקרון זה הדין קובע נורמות מינימום בחוזי עבודה שהצדדים אינם יכולים להתנות עליהן, כלומר, לכרות חוזים שאינם מכבדים נורמות אלו (ראו: שרון רבין-מרגליות, "מה נותר ממשפט העבודה המגן?" ספר מנחם גולדברג (2001) 461 (להלן – רבין מרגליות מה נותר), 467-469. אשר לתוקף ההלכתי שיש לכך לפי המשפט העברי, ראו: משפטי ארץ, בעמ' 78 וההפניות שם; הרב ישועה רטבי, "מעמדו ההלכתי של חוק קוגֶנְטי", פורסם באתר 'קרית משה' - http://www.kiryatmoshe.co.il/ 19.08.2018).
לעקרון הקוגנטיות שני טעמים - הראשון הוא כי המשפט מסרב להאמין שעובדים יסכימו, מרצונם החופשי, לעבודה בתנאים החורגים מחוקי המגן. ההנחה היא שאם נתנו את הסכמתם, אין זאת אלא כי פעלו מתוך לחץ ולא מתוך בחירה חופשית. הטעם השני הוא צידוק תוצאתי - גם אם עובד הסכים להתניה על חוקי המגן, המשפט אינו מוכן להכיר בכך כנורמה, מחשש ליצירת לחץ על עובדים נוספים להסכים לוויתור כזה, בניגוד לרצונם, כדי לשמור על מקום עבודתם.
29. בפסק הדין בעניין צ'יבוטרו (דב"ע לג/12-3 איליה צ'יבוטרו- אטלקה אברהם, פד"ע ד' 173, 177) קבע בית הדין כי עובד אינו יכול לוותר על זכויותיו המוגנות המובטחות מכוח דיני העבודה, וכי אלו זכויות כופות, כלומר לא ניתן לוותר עליהן, לא מראש ולא בדיעבד:
"זכות שהוקנתה לעובד מכוח חוק הבא להגן עליו אינה ניתנת לוויתור, לא ויתור מפורש ובוודאי לא ויתור מכללא. התפישה, כי אף בדיני עבודה יש להעמיד בראש סולם הערכים את קדושת רצון ההתקשרות של הצדדים, אינה
--- סוף עמוד 26 ---
מקובלת עוד. בעידן קודם ראו אמנם בחוזה העבודה ביטוי לרצונם ה"חופשי" של המעביד והעובד, חרף העדר שיוויון כלכלי, חברתי או מעמדי שבין הצדדים. אולם ככל שהתרחבה רשת משפט העבודה, המסדיר, חדלו יחסי עבודה ותנאי עבודה להיות תלויים בחללו של "רצון הצדדים", ונהיו יותר ויותר שזורים ונתמכים ברקמת הוראות חוק והסכמים שתרמו לתקנת הציבור, שכן הוראות אלה היו גם לתועלת המעבידים, שראו בביצוען ערובה להתחרות הוגנת בינם לבין עצמם, ומשק המדינה אף הוא יצא נשכר מקיום תנאי עבודה משופרים ומתוקנים יותר. ויש לזכור עוד שהוראות חוק אלה, המקנות זכויות לעבוד, נתונות להשגחתו של מנגנון הפיקוח הממשלתי, והמפר אותן עשוי לתת על כך את הדין במשפט פלילי. מכאן שוויתור עובד על זכות מעין זו מהווה פגיעה בסדר הציבורי, ואין לו תוקף מחייב. וכשם שידו לא היתה ביצירת הזכות, בקיומה, בשמירה עליה, כן לא יוכל העובד למחוק אותה במחי יד. ודין אחד לוויתור שנעשה מראש, בשעת קיום יחסי עבודה, או לאחר שנותקו."