(וראו גם: דב"ע לח/59-3 עזריאל סילשי – ארכיטקט אהרון דורון ושות', פד"ע י', 32 (להלן - עניין סילשי); דב"ע לב/30-3 פרידמן - תלפרי בע"מ, פד"ע ד' 237; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנהויסר, פד"ע ו' 299; דב"ע לא/22-3 ליפוט - קסטנר, פד"ע ג' 215, 217; דב"ע מז/140-3 כיתן בע"מ - חיות, פד"ע יט' 489; דב"ע נו/29-3 תנובה - לוסקי, פד"ע לג, 241; ע"ע 49974-09-12 חברת מעונות הורים חל"צ - איזבלה פלקוביץ (19.07.2017)).
עם זאת, יש להדגיש כי בית המשפט העליון התיר ויתור בדיעבד כאשר מדובר בפשרה כספית המתבצעת לאחר שהעובד כבר ביצע את העבודה, ופשרה כזאת מותרת (בג"ץ 760/79 ד"ר לילי דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3), 820, להלן – בג"צ לילי דיין).
(וראו גם: אלישבע ברק-אוסוסקין, "הלעולם קוגנטי? דרכו של בית הדין בנתיבי ההגמשה לאור עקרון תום הלב", ספר אליקה ברק-אוסוסקין (להלן - ברק הלעולם קוגנטי), בעמ' 92 ואילך - אודות מצבים שונים המצדיקים סטייה מכללים קוגנטיים).
--- סוף עמוד 27 ---
30. הנימוקים המרכזיים שלא לאפשר ויתור על זכויות המובטחות בחקיקת דיני העבודה הם אלו: הראשון הוא כי ויתור שכזה סותר את תכלית משפט העבודה. התפיסה היא כי משפט העבודה הוא משפט מגן, והכרה בוויתור כמוה כאיון משפט העבודה (ראו רות בן ישראל, דיני עבודה ב', עמ' 385). האופי הכופה של דיני העבודה הוא לנוכח כך שחברה דמוקרטית רואה בזכויות חוקי המגן ערכי יסוד שיש להגן עליהם בשל הצורך להגן על ערכים הומניטריים, ובשל הצורך להגן על העובד, שכן ההנחה הבסיסית היא שהוא מצוי בעמדת מיקוח נחותה אל מול המעסיק (ראו גם דב"ע 145-3/נה מדינת ישראל, משרד השיכון - יעקב בוכריס, לו(2001) 1 (1997), להלן – פסק דין בוכריס). נימוק נוסף הוא שהכרה בוויתור נוגדת את תקנת הציבור. ושתי סיבות בדבר: האחת - מאחר שמשפט העבודה המגן יש בו ערובה למעסיקים המעניקים לעובדיהם את הזכויות לקיומה של תחרות הוגנת, אפשרות של ויתור על הזכויות תגרום למעסיקים ללחוץ על עובדיהם לוותר על הזכויות וכך התחרות תהיה לא הוגנת. התחרות במצב כזה תהיה על חשבון זכויות העובדים ובכך תפגע תקנת הציבור (ראו המצוטט לעיל בעניין צ'יבוטרו). הסיבה השנייה היא - כי ויתור על הזכויות מהווה ראיה לחוסר תום לב מצדו של המעסיק בעת ניהול המשא ומתן – ויתור שלידתו בחטא, ומאחר שהוא פרי העדר תום לב של המעסיק – הוא נוגד את תקנת הציבור (פסק דין בוכריס לעיל). נימוק שלישי הוא שיש בוויתור על זכויות המגן פגיעה בסדר הציבורי, שהרי המחוקק קבע שפגיעה בזכויות המובטחות עלולה להוות עבירה פלילית. ונימוק רביעי הוא שיש בוויתור שכזה משום פגיעה באינטרס הציבורי, שהרי האינטרס הציבורי שהבטחת הזכויות לא תישאר עלי ספר בלבד, אלא העובדים אכן ייהנו מהזכויות בפועל. יפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) ברק בבג"צ לילי דיין: