12.6 בעדותו לפניי הסביר מר פפר כי התחשיב שבוצע הינו על הצד הנמוך, באופן המיטיב עם הנתבעים –
"הניסיון שיש לי בד"כ כשעושים את החיבור הזה לא עושים בשביל צדקה. החיבור בפאושל כמו שעשו כאן נועד כדי לגנוב חשמל – לא לשלם עבור חשמל שמשתמשים בו. אם מישהו עושה כזה דבר ההגיון אומר שהוא יעשה את החיבור הזה לא על מכשיר עם צריכה קטנה אלא למכשיר עם צריכה גבוהה..."
(עמ' 13 ש' 8-11; ההדגשה שלי – ר.ב.).
במילים אחרות, מעדותו של מר פפר עלה, כי מכשירי החשמל שחוברו לפאזה אשר מדדה את צריכת החשמל – היו מכשירים בעלי צריכה נמוכה, בעוד שמכשירי החשמל שחוברו לשתי הפאזות "המנותקות" – צורכים חשמל רב יותר; מכאן, שהתחשיב בוצע על יסודה של הצריכה שנמדדה בפאזה המחוברת, ומכאן כי מראש מדובר בחישוב חסר הואיל והמדידה העומדת בבסיס החישוב נמוכה מהצריכה בפועל בשתי הפאזות שלא נמדדו.
12.7 לפי סעיף 13(ד)(1) לאמות המידה ניתן לקבוע את התשלום עבור צריכה על בסיס הערכת הצריכה בהתאם לאמת מידה 14 אם "המונה הוסר או שלא רשם את מלוא צריכת החשמל כתוצאה מליקוי או מפגיעה בו" (כפי שאירע במקרה שלפניי).
בהמשך לכך, בסיפת סעיף 14(א) לאמות המידה נקבע, כי הערכת הצריכה תיעשה "על יסוד קריאת המונה בתיקון יחסי לפי אחוז הטעות או הליקוי של המונה".
סעיף 16(ג) לאמות המידה קובע כי "תקופת צריכת החשמל שלא כדין היא מהיום שבו החלה עד היום שבו נודע לספק השירות החיוני עליה".
מכאן שהוראות אמות המידה מקנות לתובעת סמכות לקבוע את תקופת השב"ח וכן את הערכת צריכת החשמל באופן בו בוצעו על ידה ("על יסוד קריאת המונה בתיקון יחסי לפי אחוז הטעות או הליקוי של המונה"), תוך שהגב' פוקס סיפקה הסבר מקצועי ומפורט באשר לקביעתה את תקופת השב"ח, ובחירתה את שיטת חישוב חוב השב"ח.
12.8 לנתבעים טענות רבות ביחס לחישוב שבוצע ע"י נציגי התובעת, אך הם לא הביאו ראיות המוכיחות את טענותיהם או תחשיב נגדי מבוסס (למשל: באמצעות חוות דעת רו"ח, חשמלאי מוסמך או כל מומחה אחר מטעמם).
12.9 בנוסף, בהתאם לאמות המידה, הוראות סע' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 ופסיקת בתי המשפט, התובעת אינה מחויבת להוכיח על ידי מי נעשתה הפגיעה או כיצד נגרם הליקוי שהוביל לכך שלא נרשמה מלוא צריכת החשמל במונה, או כיצד בוצעו פגיעה או ליקוי אלו.
די בכך שהמונה לא תפקד כראוי על מנת להביא את הצרכן לחיוב בהפרש הצריכה (וראו: ע"א (מחוזי ב"ש) 15709-01-20 זבאן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקאות 22-24 בת"א (שלום בית שמש) 37880-10-14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קריספיל, ת"א (שלום כ"ס) 49337-03-10 חברת החשמל לישראל נ' חברון).
על כן, אני קובעת שהתובעת הוכיחה את כל רכיבי תביעתה: הוכחה חבלה במונה החשמל, הוכח שימוש בלתי חוקי בחשמל אף הוכח גובה החוב הנתבע.
13. עיינתי בטענות הנתבעים, ולא מצאתי בהן כל הגנה מפני התביעה.
13.1 הנתבעים לא סתרו את ראיות התובעת ומלבד הכחשה כללית, לא הוכיחו כי צריכת החשמל נעשתה כדין או כי לא הייתה צריכה עודפת במקום הצרכנות שלא שולם בגינה.
13.2 כן מצאתי לדחות את טענת הנתבעים לתשלום החוב במסגרת ההסכם לתשלום חוב מיום 22.5.18.
עיון בהסכם האמור ובפרטי הלקוח שם, מלמד שהוא אינו מתייחס לחוב השב"ח במקום הצרכנות, אלא לבית המגורים הפרטי של הנתבעים 2-3, כפי שגם העידה והסבירה הגב' פוקס בעניין זה.
כך גם נדחית על ידי טענת הנתבע לפיה הגב' פוקס הציגה את ההסכם ככזה שכולל גם את חוב השב"ח שבבית העסק.
טענה זו היא טענה בע"פ המנוגדת למסמך בכתב (סע' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני), והיא נשללה מכל וכל ע"י הגב' פוקס הן בתצהירה (סע' 18) והן בחקירתה הנגדית –
"כאשר אני נפגשתי עם הנתבע 2 היו שני שב"חים, אחד בבית ואחד בעסק. מטרתי הייתה לסגור את שני התיקים האלה על השולחן שלי בתשלום. על הבית הוא רצה לדון ולסגור, על העסק הוא טען טענות שונות ורצה שהכול יימחק ולא היה מוכן לסגור...הוא היה מוכן לשלם רק על הבית...היה לו אינטרס מאוד גבוה כי זה החשמל בבית שלו והיה לו חשוב שיהיה חשמל בבית"
(עמ' 10 ש' 2-5, 7).
יתרה על כן, עצם הטענה כי ההסכם לתשלום חוב מיום 22.5.18 כולל הן את החוב הפרטי והן את חוב החברה מלמד על העדרו של מסך התאגדות בין הנתבעים 2 ו-3 לחברה, שכן משמעות הטענה היא שהנתבעים 2 ו-3 הסכימו לשלם את חובה של החברה בגין השב"ח במקום העסק, וכי ההסכם שנחתם מבטא הסכמתם זו.
13.3 טענת הנתבע, בסעיף 31 לסיכומים, על כך שהציג בפני הגב' פוקס את הסכם המכר מיום 31.1.16, אין בה כדי להעלות או להוריד.
מבלי להיכנס לשאלת ההסכם עצמו – אשר מהראיות שהובאו ואליהן אתייחס בהמשך עולה באופן ברור כי הינו הסכם למראית עין שאין מאחוריו דבר מלבד ניסיון לחמוק מתשלום חובות, אין חולק כי לא בוצע שינוי מחזיק ברישומי התובעת; בהתאם לאמור בסע' 19 לתצהירה של הגב' פוקס, החברה רשומה כצרכן החשמל במקום (עד למועד התצהיר), ולא התקבלה אצל התובעת כל בקשה או פנייה להחלפת צרכנים (וראו גם נספח ט לתצהיר).
סע' 19(ג) לאמות המידה, קובע כי כל עוד לא הוגשה בקשה להחלפת צרכנים בנכס "יהיה הצרכן הרשום אחראי לתשלום בעבור שירותי חשמל הניתנים למקום הצרכנות על ידי ספק השירות החיוני".
טענת הנתבע לפיה צד ג' או מי מטעמה פנה לתובעת לצורך החלפת הצרכנים בנכס, וכי מסיבות שאינן ברורות התובעת היא שסירבה לעשות כן, לא הוכחה; צד ג' בחרה שלא להגיש תצהיר מטעמה ונציגה אף לא התייצב לישיבת ההוכחות, חרף זימונו כדין. עדותו של הנתבע בהקשר זה אינה אלא בגדר עדות שמועה שאין לה על מה לסמוך.
13.4 אשר לטענת השיהוי שהעלו הנתבעים, מר פפר הסביר בעדותו, כי ממצאי השב"ח נתגלו על ידו בעקבות בעיה בתצוגה של המונה וכי אלמלא בעיה זו, יתכן ועד היום לא היה מתגלה השב"ח –
"נשלחתי לבדוק את המונה מכיוון שהמונה היה ללא תצוגה, הצג לא היה תקין... כנראה מי שבא לקרוא את המונה מטעם התובעת כנראה דיווח... המונה כאן הוא מונה דיגיטלי ויש לו צג... לא הייתה תצוגה. זה לא אומר שאם אין תצוגה יש שב"ח. המונים האלה בגלל שהם דיגיטליים הרבה פעמים התצוגה פשוט נעלמת בלי שום קשר לשב"ח. יש לי הרבה מקרים בסידור עבודה שלי שהתצוגה לא עובדת, אני מגיע, מחליף את המונה ואין שום עניין של שב"ח...הקורא מגיע אחת לתקופה והוא מדווח שהתצוגה לא תקינה...אם אני רואה שיש תצוגה שלא פועלת אז אני מפרק ובודק...אם המונה הזה לא היה עם תצוגה לא היינו מגלים את השב"ח עד היום"
(עמ' 11 ש' 17-19, ש' 23-24, ש' 26-29, ש' 32, ועמ' 12, ש' 12-16).
14. חיובם האישי של הנתבעים 2 ו-3
14.1 הלכה ידועה היא, שהרמת מסך ההתאגדות תוך ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה אינה פעולה הנעשית בשגרה, אלא רק במקרים חריגים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, למשל כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה (וראו גם סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999).
14.2 לטענת התובעת, הנתבעים "הם אלה שמפיקים את הרווחים לכיסם, רווחים אשר נעשו במרמה ובניגוד לדין. נתבעים 2-3 פעלו באמצעות נתבעת 1 במטרה להונות את התובעת ע"י שימוש שלא כדין בחשמל תוך כוונה להתחמק מתשלום עבור מלוא צריכת החשמל במקום הצרכנות ובכך לשלשל לכיסם הפרטי רווח גדול יותר מפעילותם" (סע' 24 לכתב התביעה).
14.3 מדו"ח רשם החברות שהוגש ע"י הנתבעים ביום 31.3.19 (בהתאם להחלטתי מיום 9.3.19), עולה כי הנתבעת הינה בעלת המניות והדירקטורית היחידה בחברה.
חרף האמור, הנתבעת לא התייצבה לדיונים, לא הגישה תצהיר בהליך ולא העידה; למעשה, העד היחיד שהובא מטעם הנתבעים בכלל והחברה בפרט היה הנתבע.
כאשר נשאל הנתבע, בפתח עדותו, מדוע לא הוגש תצהיר מטעמה של הנתבעת השיב באופן מתריס כי על ב"כ התובעת לברר סוגיה זו עם הגב' פוקס (עמ' 14 ש' 20-28), תשובה אשר הינה תמוהה, בלשון המעטה.
14.4 אמנם, הנתבע אינו רשום כבעל מניות או מנהל בחברה, אך מעדותו לפניי – בצירוף עם הימנעותה הבלתי מוסברת של הנתבעת להעיד בהליך, עלה באופן ברור ביותר כי הוא הבעלים והמנהל בפועל של החברה, וכי הרישום המופיע ברשם החברות אינו מבטא את מעמדו הנכון בחברה.
אבהיר, כי התרשמותי מעדותו של הנתבע לא הייתה חיובית; הנתבע התחמק ממתן תשובות ישירות וניסה בעדותו להרחיק את עצמו באופן פורמלי מהחברה, אך ניכר מתשובותיו כי החברה היא בבעלותו והנתבעת, לכל היותר, עבדה בה כשכירה, ולא מעבר לכך.
14.5 כך, הנתבע הוא זה שניהל מו"מ מול התובעת לעניין החזרת חובות השב"ח – הן בעסק והן בבית המגורים (וראו: חקירתה הנגדית של הגב' פוקס עמ' 9 ש' 19-32 ובעמ' 10 ש' 1-7, וחקירתו הנגדית של הנתבע עמ' 18 ש' 7-8).
14.6 לכל אורך חקירתו הנגדית, כל אימת שנשאל על אודות הקשר בינו לבין החברה ומידת מעורבותו בה, נקט הנתבע בגישה מתחמקת ונמנע, פעם אחר פעם, מלתת תשובות ברורות וענייניות.
הנתבע אישר כי היה "קשור" לחברה, אך נמנע מלהסביר כיצד היה קשור אליה ("הייתי קשור אליה, לא ברמת הניהול...אשתי ניהלה את העסק"), וכאשר ביקשתי ממנו כי יסביר כיצד הוא היה קשור לחברה השיב במילה אחת - "אשתי" (עמ' 15 ש' 8-13). אומר שוב, אם אמנם כל הקשר של הנתבע לחברה היה בגלל אשתו הנתבעת, היא הייתה צריכה להגיש תצהיר ולהעיד בהליך, ולא הוא.
14.7 לשאלתי, האם נכח פיזית בעסק, השיב הנתבע "יכול להיות", אך נמנע מלפרט. משנשאל האם יכול להיות שהיה שם בתור מנהל, השיב באופן מתחכם "יכול להיות כמו שעכשיו אני פה בתור מנהל" (עמ' 15 ש' 24-31).
14.8 הנתבע אישר כי הוא זה שהתראיין לכתבה שפורסמה ביום 27.3.17 באתר האינטרנט mynet חדרה (ת/1) בה צוטט כ"בעלי בורקס ללא הפסקה" (קרי: החברה) המעלה טענות כנגד משרד הבריאות. כך גם אישר, כי הוא זה אשר זומן לשימוע במשרד הבריאות, כמנהל העסק.
משנתבקש הנתבע על ידי לעיין בכתבה ולסמן בה את החלקים אשר לטענתו אינם מדויקים, שוב התחמק והשיב –
"לאחר שעיינתי, אני לא ערכתי את הכתבה ואני לא יודע לסמן. שיכתבו מה שהם רוצים"
(עמ' 16 ש' 10-26),
זאת חרף העובדה כי מספר דקות קודם לכן אישר את הדברים המצוטטים מפיו בכתבה.
14.9 הוכח לפניי כי בוצעה פעולת חבלה זהה במתקני החשמל של התובעת, הן בביתם הפרטי של הנתבעים 2 ו-3 והן במקום העסק – חבלה שבוצעה במתקנים הנמצאים במקומות שונים, אשר המקשר ביניהם הם הנתבעים 2 ו-3 בלבד, והעובדה כי הנתבעים 2 ו-3 הגיעו להסדר לתשלום החוב בביתם הפרטי מהווה הודאתם בכך.
אף טענתם של הנתבעים כי ההסדר לתשלום חוב כולל את חוב השב"ח נשוא תובענה זו מהווה – למעשה – הודאה מצידם בחובתם לשלם את חוב החברה, כפי שהוסבר לעיל.
14.10 לאור תשובותיו המתחמקות ועדותו הפתלתלה של הנתבע, נוכח הימנעותה של הנתבעת מלהעיד בהליך, ועל יסוד כל האמור לעיל - אני קובעת כי התקיימו בנסיבות שלפניי התנאים הנדרשים בסע' 6 לחוק החברות, כי צודק ונכון לייחס את חוב החברה, כפי שנקבע לעיל, לנתבע – בהיותו הבעלים והמנהל בפועל של החברה וכן לנתבעת – כמי שרשומה כבעלים ומנהלת של החברה, רישום שיש בו כדי לסייע לנתבע לחמוק מתשלום חובות החברה, בחוסר תום לב, ובאופן שיש בו כדי להונות את התובעת.
בנוסף, אינני מאמינה לנתבע כי "לא ידע" על גניבת החשמל בעסק; עדותו לפניי והתרשמותי הבלתי אמצעית ממנו מובילה למסקנה ברורה אחת: הנתבע ידע על החבלה במתקן החשמל, הן בביתו הפרטי והן בעסק, ובהיותו בעליו בפועל של העסק (כאשר השימוש שעשה בחברה נועד להתחמק מתשלום התחייבויות, ומכאן הרמת המסך בינו לבין החברה) – אף נהנה באופן ישיר מתוצאות החבלה האמורה.
15. ההודעה לצד ג'
15.1 מעבר לעובדה, שלא הוכחה החלפת צרכנים בעסק, מעדותו של הנתבע עלה באופן ברור ביותר, כי הוא מנצל את מר יעקב דובנו, הבעלים הרשום של צד ג', וכי זה משמש "איש קש" לעסקיו השונים של הנתבע, ולאורך שנים.
15.2 הנתבע אישר, כי מר דובנו שילם חוב שהוא נדרש לשלם, כאשר לסברתו של הנתבע זה "מוכיח" שהוא אינו הבעלים של החברה, כי "בנאדם לא משלם סתם" (עמ' 17 ש' 16-17, ש' 21-22); הנתבע אישר כי בעבר רשם דירה שבבעלותו על שמו של מר דובנו כדי לחמוק מנושים (שם, ש' 24-25).
15.3 התרשמותי הבלתי אמצעית מהנתבע היא כי הוא אדם אגרסיבי, ואני מאמינה כי הימנעותו של מר דובנו מלהעיד מקורה בחששו מהנתבע ומאי רצונו להעיד עדות שאינה אמת בבית המשפט.
15.4 אני סבורה כי "הסכם המכר" הינו הסכם למראית עין, שאין מאחוריו דבר מלבד ניסיון נוסף של הנתבע לחמוק מתשלום חובותיו.
ביום 27.3.17 פורסמה כאמור כתבה אליה התראיין הנתבע כבעלים של העסק (ת/1), וכאשר נשאל כיצד עובדה זו מתיישבת עם הטענה למכירת העסק בתחילת שנת 2016, התחמק הנתבע ממתן תשובה עניינית –
"אני הייתי שם כשסגרתי את ההסכם מול חברת חשמל... אני לא שם מ – 2016, 2018 לא זוכר ממתי"
(עמ' 16 ש' 29-32).
15.5 חרף העדר השתתפות אקטיבית בהליך מטעמה של צד ג' – הנטל להוכיח את ההודעה מוטל על הנתבעים, ונטל זה לא הורם כאמור לעיל.