אי עמידת הנתבעים בהתחייבותם החוזית
22. בע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 254 אמר בית המשפט העליון, בעניין דרך הוכחת הפרת חיוב השתדלות, את הדברים הבאים:
"שאלת ההוכחה בדבר אי קיום חיובי השתדלות היא שאלה מורכבת בשל אופיים של חיובים אלה. דומה, כי רק לעתים רחוקות תימצאנה בידי התובע ראיות ישירות להמנעות הנתבע מקיום חיוביו. כך יהיה, למשל, כאשר הנתבע הצהיר במפורש, כי אין בדעתו לקיים את חיוביו. כך גם כאשר הנתבע נקט בצעדים חיצוניים והתנהג באופן המלמד כי אין בכוונתו למלא אחר חיוביו. דרך אפשרית אחרת שעשויה לשמש את התובע בהוכחת הפרתו של חיוב השתדלות היא הוכחת התרשלותו של הנתבע על ידי הבאת ראיות להתנהגות ראויה ומקובלת לביצוע חיוב מסוג זה, אשר ממנה סטה הנתבע. ואולם גם דרך זו אינה בהכרח מתאימה לכל המקרים בהם מדובר בחיובי השתדלות.
במקרים רבים הפעולות הנעשות לשם קיום חיוב ההשתדלות הן בידיעתו של הנתבע בלבד, ואין התובע יכול להוכיח את מחדליו של הנתבע, אלא בהתבסס על התוצאות המאוחרות שלהם. זאת, כאשר הפער בין התוצאה שהושגה בפועל לבין התוצאה הצפויה מלמד על העדר השתדלות. אכן, ראיות בדבר התוצאות אינן בהכרח ראיות מספיקות. אולם, בנסיבות מסוימות משקלן ההוכחתי עשוי להיות רב, ולפחות להוות ראיה לכאורית לכך שלא נעשתה ההשתדלות הנדרשת ולהעביר את הנטל לנתבע להראות כי אכן יצא ידי חובתו"
האם עמדו התובעים בנטל זה?
סבורני, כי בנסיבות העניין, התשובה היא בחיוב.
23. בעיני, ראיה מכרעת להפרת הנתבעים את חיוביהם הינה הודייתו של הנתבע 1 בחקירתו הנגדית, כי ביום 6.6.2013 הנתבעים פתחו קורס מכירות לחברתB-pro" יועצים אסטרטגיים", ואולם העבירו אותו באמצעות סטארט ולא באמצעות בית הספר (ר' נספח 7 לכתב התביעה), ולא חלקה את הכנסותיו עם התובעים. הטעם לכך הינו, כך לשיטת הנתבע 1, הינה העובדה כי הקורס התקיים במשרדי הלקוח, ולא במסגרת הקריה האקדמית אונו, שם מצויים המשרדים ואולמות ההדרכה של הנתבעים (עמ' 42 ש' 11-22).
הסבר זה אין בכוחי לקבל, ובעיני, היתלות הנתבעים בטענה זו משמעותה קיום שלא בתום לב את הסכמי ההתקשרות. כאמור, הצדדים התקשרו בהסכמים להקמת בית ספר למכירות. בהסכמים זה לא הוגדרו מיקום השיעורים והקורס. לא נאמר בו כי הוא מוגבל רק לקורסים המועברים בקריה האקדמית אונו. לפיכך, המסקנה היא כי כל קורס מכירות שאותו הנתבעים שיווקו והצליחו להשיג - צריך להתבצע באמצעות המיזם המשותף – הוא בית הספר למכירות.
הנתבע 1 טען בעדותו כי "דיברנו על זה (שזה חל) רק על קורסים שחלים בקריה אקדמית אונו. זה בית ספר נוסף" (עמ' 42 ש' 20-21).
דא עקא, אמירה זו נאמרה בעלמא, ואין בה כל תימוכין לא בהסכמי ההתקשרות ולא במצגת. טענה זו אף לא נטענה בתצהירי העדות הראשית של מי מהנתבעים. על כן, לא ניתן לרחוש כל מהימנות לגירסה זו, אשר נראה כי נטענה לראשונה בחקירה הנגדית.
הכרה באפשרות אותה הציעו הנתבעים (דהיינו הגבלת הסכמי ההתקשרות לקורסים המועברים בקריה האקדמית אונו בלבד) פירושה מתן היתר לאחד מהשותפים במיזם להתחרות במיזם. תוצאה כזו הינה בלתי הגיונית מבחינה מסחרית, בלתי סבירה, ובכל הכבוד הראוי – נגועה בחוסר תום לב.
יתירה כך, האינטרס של הנתבעים יהיה לעולם להעדיף להעביר את הקורסים באמצעות סטארט, ולא באמצעות בית הספר, וזאת על מנת להשיא את הכנסות סטארט המצויה בבעלותם הבלעדית, ומאידך מניעת הזדמנות העסקית מהמיזם.
24. זאת ועוד, הנתבע 1 פירט בתצהירו המשלים שורה של קורסים או הרצאות בתחום המכירות, אשר התקיימו לאחר חתימת הסכמי הרכישה. בתצהיר נאמר על קורסים אלה כי אינם קשורים לבית הספר, וזאת על אף שאין חולק כי הם בתחום המכירות. ואולם, לא ניתן כל נימוק המבהיר מדוע פעילות זו אינה קשורה לבית הספר על אף שאין חולק כי המדובר בקורסים והרצאות בתחום המכירות.
כך למשל, הנתבע 1 הסביר בעדותו בבית המשפט כי הרצאה ב"מטבח של רמה" היא הרצאה בלבד ולא קורס ולכן אין להעביר את ההכנסות בגין ההרצאה לקופת בית הספר (עמ' 42 ש' 26-30).
בכל הכבוד, אבחנה מסוג זה לא מפורשת בהסכמי ההתקשרות ולא ברור מאין היא לקוטה, ואין לקבל טענה זו כנימוק המצדיק את מניעת ההכנסה מבית הספר.
25. כאמור לעיל, הנתבעים טענו בתצהיריהם, בסעיפים 21 ו – 22 בהתאמה, כי עשו עשרות פעילות שיווק של בית הספר. ואולם, הנתבעים לא הביאו כל ראיות לפעילותם הנ"ל. לא הובאה כל תחלופת מיילים עם לקוחות פוטנציאליים, סיכומי פגישה, מכתבי תודה או אישור המעידים על קיום פגישות בנוגע לבית הספר, הצעות מכר, פרזנטציות ועוד מסמכים שיווקיים אשר יכולים להעיד על תוכן פעולות השיווק שהנתבעים עשו.
26. יתירה מזו, בסעיפים 40 ו – 42, לתצהירי הנתבעים, בהתאמה, פירטו הנתבעים בטבלה שורה של פעולות שיווקיות אותם עשו לטובת בית הספר, לטענתם.
דא עקא:
א. לא הובאה כל ראיה לכך שפגישות אלה אכן התקיימו. כך למשל, לא הובא יומן הפגישות של הנתבעים או של הנתבעת 3 אשר בו מתועדים פגישות אלה, אף שהנתבע 1 הודה כי בנתבעת 3 מתקיים יומן פגישות מסודר והכל רשום בו (עמ' 40 ש' 16-20).
ב. לא הובאו כל ראיות על תוכן הפגישות הנטענות, אם וככל שהתקיימו, ולא הוכח שהפגישות הללו נסבו סביב בית הספר ולא סביב עסקיהם האחרים של הנתבעים.
כך למשל, על אף שבטבלה מתועדות לא פחות מ – 25 פגישות, הרצאות, וסדנאות – לא הובא ולו עד בודד או מסמך בודד או ראיה אחרת בודדת אשר יעידו על עצם קיומן של פגישות, הרצאות או סדנאות אלה ותוכנן.
אין צורך לאמר כי היעדר תיעוד ואי הבאת עדים כאמור פועל לחובת גירסת הנתבעים.
27. זאת ועוד. הנתבעים טענו כי בתקופת פעילות המיזם, המיזם הנביע הכנסות בסך של 160,000 ₪ בגין קורסים והרצאות בנושאי מכירות (סעיפים 25 ו – 26 לתצהיריהם, בהתאמה).
נתון זה מופיע בטבלת "אקסל" אשר צורפה כנספח 17 לתיק המוצגים, ואולם הוא נטען בעלמא ואיננו מגובה בשום מסמך, כגון חוו"ד חשבונאית או דו"ח רו"ח, קבלות או חשבוניות.
יתרה מזו: בהתאם לסעיף 5.6 להסכמי הרכישה, הנתבעים התחייבו שהתובעים ינחו קורסים עד 20 משתתפים בשכר של 12,500 ₪ לקורס.
עיון בטבלה נספח 17 מגלה כי מופיעה בו הכנסה של 120,000 ₪ מגוף הקרוי "מרכז כח התודעה" ועוד הכנסה של 24,780 ₪ מגוף הקרוי "פרומט חברת שמנים", בגין קורס מכירות.
נשאלת השאלה: אם היו קורסים שהועברו לגופים אלה, מדוע הנתבעים לא הציעו לתובעים להנחות קורסים אלה? מדוע לא שילמו להם את שכרם המוסכם?
לנתבעים הפתרונים.
28. כך הם פני הדברים גם ביחס לטבלת ההוצאות, אשר צורפה כנספח 19 לתיק המוצגים. הנתבעים הצהירו כי הוצאותיהם בגין המיזם מגיעים כדי הסך של 255,380 ₪.
ואולם, שוב, לא צורפו כל חשבוניות, קבלות או דו"חות כספיים אשר יכולים ללמד כי ההוצאות קשורות למיזם ולא לסטארט.
יתירה מזו, הדו"ח עצמו מאוד לא ברור ואף תמוה. כך למשל, מופיעה בו הוצאה של 2,500 ₪ לחודש, כתשלום לנתבעים בגין ניהול וליווי המיזם. דא עקא, זוהי הוצאה שכלל לא הוסכם עליה בהסכמי הרכישה.
כמו כן, מופיעה בו הוצאה של שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בגין הכנת הסכמי השותפים. זוהי הוצאה טרום חוזית אשר כלל לא ברור (ובוודאי שלא הוסכם) כי היא צריכה לחול על התובעים.
כמו כן מופיעים בטבלה הוצאות שיווק שונות, כגון הפקת סרטון, תשלום לכפר המכביה בגין ערב הקמת המיזם, השכרת כיתות ועוד – כל אלה הוצאות שלא גובו בניירת חשבונאית מתאימה, וכלל לא ברור אם הן שייכות למיזם, אם וככל שהן קיימות.
29. נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי אין לתת כל אמון בגירסת הנתבעים בדבר פעילות השיווק שעשו עבור המיזם ובית הספר.
אני מתרשם, כי פעילותם השיווקית של הנתבעים התמצתה, בסופו של יום, בפירסומים אינטרנטיים בודדים, כנחזה בנספחים 9 ו – 11 לתיק המוצגים, אשר בוצעו מיד לאחר חתימת הסכמי הרכישה – אך לא מעבר לכך.
משכך, הנתבעים לא הוכיחו כי עשו את הפעולות השיווקיות הנטענות על ידיהם, וניסו לקדם את ענייני בית הספר וקורסי מכירות שונים. כמו כן הנתבעים לא הוכיחו כי פעילותם עבור בית הספר הניבה הכנסות של 160,000 ₪ וגרמה להוצאות של כ – 255,000 ₪ כנטען (נתונים שאילו היו מוכחים כדבעי ודאי היו עשויים ללמד על קיום חיובם בהתאם להסכמי הרכישה).
30. נוכח כל האמור סבורני כי התובעים הרימו את נטל הראיה הנדרש מהם להוכיח כי הנתבעים הפרו את חיוב ההשתדלות אשר חל עליהם. סבורני, כי הסתפקות בפירסום לקוני באינטרנט, בשים לב לכלל הנסיבות כמפורט לעיל, איננו עולה כדי ביצוע נאות של חיוב ההשתדלות שהוטל על הנתבעים בהתאם להסכמי הרכישה.
לפיכך, בדין ביטלו הנתבעים את הסכמי הרכישה עקב הפרתם על ידי הנתבעים.
השבה ונזק
31. הכלל הוא כי ביטול חוזה עקב הפרתו מצדיק את השבת הסכומים ששולמו בגינו. יישום כלל זה לענייננו מחייב את השבת מלוא הסכומים ששילמו התובעים לנתבעים. יחד עם זאת, אני סבור כי בנסיבות העניין יש להורות על השבת שיעור של 75% בלבד (וזאת פרט בעניינה של התובעת 1), וזאת מן הטעם שגם אם בהתאם להסכמי הרכישה, עיקר פעילות השיווק של בית הספר הוטלה על הנתבעים, הרי שהתובעים לא היו פטורים לחלוטין מביצוע פעולות שיווק.
כפי שהוכח במשפט, אמנם מרבית הנתבעים עובדים במשרות בכירות ומלאות אצל צדדי ג', אך יש להם גם עיסוקים נוספים. כך למשל, אחד מהם עוסק בשיווק רשתי (עמ' 32 ש' 20-27), שני מתרגם ספרים (עמ' 30 ש' 15-17) וכיו"ב.
בנסיבות אלה מצופה מהתובעים, אשר להם בעלות חלקית בבית הספר, להרים את תרומתם הסבירה, למאמצי השיווק. לא השתכנעתי כי התובעים עשו כן, ולפיכך, ומשיקולי צדק, אני מורה על השבה חלקית בלבד של הסכומים ששילמו התובעים 2-5, בשיעור של 75% (דנ"א 10901/08 בייזמן נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ פ"ד ס"ה (1) 350).
יוצאת מן הכלל בעניין זה הינה התובעת 1 אשר הוכח כי עשתה מאמצי שיווק סבירים, ואף גרמה לכך שבין 7 ל – 9 אנשים היו מעוניינים ברישום לקורס ואולם הדבר לא יצא אל הפועל שכן לטענת הנתבעים משפר הנרשמים נמוך מן המינימום הנדרש (15 או 20 – עמ' 16 ש' 20-27).
כמו כן השתכנעתי שהתובעת 1 עשתה מספר פעולות שיווקיות נוספות (ר' סעיפים 16-18 לתצהירה, אשר לא נסתר).
לפיכך, אני קובע כי התובעת 1 זכאית להשבת מלוא הסכום ששילמה לנתבעים.
32. אני דוחה את תביעת התובעים לפיצויים בין אובדן רווחים. כידוע, אבדן רווחים איננו עניין לאומדנא, ויש להוכיחו כדבעי בהסתמך על ראיות ובעיקר על חוות דעת מומחה כלכלית ערוכה כדין אשר מעריכה, על בסיס פרמטריים סטטיסטיים וכלכליים, את ההכנסות הצפויות מהמיזם (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800). חוות דעת כזו לא הוגשה, ואין מקום לקבוע פיצוי בראש זה על בסיס הערכות כלליות ובלתי מבוססות.
מעבר לכך, טענות התובעים בהקשר זה משתרעות על אובדן ההכנסות מהמיזם, ואולם למיזם צפויות גם הוצאות, לכן בהחלט ייתכן שלאחר ניכוי ההוצאות לא יוותרו רווחים במיזם. יש לזכור כי בהתאם להסכמי הרכישה זכותם של התובעים מוגבלת ממילא לחלק מהרווחים ולא לחלק מההכנסות (סעיף 4 להסכמי הרכישה).
מטעמים אלה של היעדר הוכחה, אני דוחה גם את תביעת התובעים לפיצוי בגין השקעות זמנם של התובעים בפעילות עבור המיזם.
33. כמו כן אני דוחה את תביעת התובעת 1 לפיצוי סטטוטורי בגין שימוש בתכניה והצגתם בקורסים של סטארט על ידי הנתבעים, ללא מתן קרדיט. אמנם התובעת 1 פירטה את העובדות הרלוונטיות לכך בסעיף 32 לתצהירה, ואולם לא הביאה כל ראיות התומכות בטענותיה, לרבות התכנית שהיא יצרה והתכנים שהנתבעים פירסמו ולימדו. לפיכך, יש לראות טענה זו כבלתי מוכחת.
34. נוכח האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הסך של 227,625 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
בתוך הפיצוי נלקח בחשבון גם סכום המע"מ שהתובעים שילמו שכן לא הוכח שבמועד התשלום, הם היו זכאים לניכויו, כעוסקים מורשים.
כמו כן, נוכח הפער בין סכום התביעה לבין פסק הדין, ישאו הנתבעים במחצית האגרה בלבד, ששילמו התובעים.
בנוסף, ישאו הנתבעים בשכ"ט עו"ד התובעים, בסך של 35,000 ₪.
ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.
ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ו, 23 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בראשון לציון