6.8 תביעה כספית
- התובעת טענה שהנתבע 1 שכר חלק ממתחם שבבעלותה לטובת פעילותו וזאת בתמורה לתשלום דמי שכירות חודשיים. התובעת טענה שבפועל עשה הנתבע 1 שימוש בשטח של כ-45% מהמתחם בעוד שילם סך השווה לשטח השווה ל - 33% מהמתחם. בגין כך טוענת התובעת לחוב בסך של 82,781 ₪ תוך שהיא מתייחסת לטבלת שטחים שערכה.
- בנוסף טוענת התובעת ל"דמי שימוש ראויים שכן דמי השכירות מתייחסים לנכס המושכר כשהוא בשלב מעטפת" התובעת מודה ש"לא סוכם הסכום המדויק של דמי השימוש" והיא העריכה אותו בסך חודשי של 15,000 ₪ ובסך הכל בגין החודשים מאי 2018 עד דצמבר 2018 – סך של 105,000 ₪. עוד טענה התובעת שהנתבע 1 פרץ למתחם התובעת ונטל ציוד בסך מוערך של 92,000 ₪.
7. טענות הנתבעים בהרחבה
בהמשך לתיאור בסעיף 2 לעיל יובאו גם הדברים הבאים:
7.1 הנתבעים עתרו לדחות את התובענה כנגדם וטענו כי השם המסחרי והסמליל champ factory הם סמליל ומותג בינלאומי ידועים של אלוף העולם מר סבסטיאן טורטלי.
7.2 לטענת הנתבעים, שנים רבות עוד טרם הקמת התובעת הוענקה זכות השימוש במותג לנתבע 1 שהוכשר על ידו כמדריך מוסמך של בית ספרו לרכיבה מקצועית בקליפורניה ארה"ב.
7.3 הנתבע 1 הדגיש שבמשך שנים הוא עושה שימוש באמצעות פלטפורמות שונות במותג ובסמליל של champ factory"" המזוהה עמו אישית אצל ציבור רוכבי השטח בישראל.
7.4 הנתבע 1 ציין שכל עוד פעלו הצדדים בדרך משותפת, רשאית היתה התובעת לעשות שימוש בשם המסחרי במותג ובסמליל שהיו שייכים לו ומזוהים עמו ואולם לדבריו – ניתן היתר לעשות שימוש ולא זכות בעלות. לדברי הנתבע 1 משפקע הסכם המייסדים והצדדים הפסיקו פעילותם המשותפת הרי שהתובעת אינה רשאית עוד לעשות שימוש בשם המסחרי במותג ובסמליל שבבעלותו.
7.5 כמו כן טען הנתבע 1 שהסכם הפרידה, מיום 13/6/2018 שיחרר אותו מכל התחייבויותיו כלפי התובעת וגם בשל כך התובעת אינה רשאית לעשות שימוש בשם המסחרי, בסמליל ובמותג של הנתבע.
7.6 ביחס לטענות השימוש בשם המסחרי ברשתות החברתיות, טענה הנתבעת כי מדובר בטענות מופרכות, שכן לדבריה התובעת הסתירה את העובדה שהשם המסחרי מושא התביעה הוא למעשה מותג בינלאומי ידוע אשר רק לנתבע 1 ניתנה הסכמה לעשות בו שימוש . זאת ועוד נטען כי התובעת הסתירה את העובדה שהנתבעת לא מהווה עסק מתחרה לתובעת שכן הנתבעת הסדירה עם התובעת מראש את תחום עיסוקה ואף גובשו לגביה הסכמות בין הצדדים.
7.7 כמו כן, הנתבע הוסיף וטען כ התובעת הסתירה את העובדה ששמה "צ'אמפ פקטורי" ובאנגלית "champ factory" הוא התרגום המילולי ל "סדנת אלופים", וטען כי טענת התובעת לשכנע כי התרגום המילולי של שמה "סדנת האלופים" לאנגלית "champ factory" נדחה ע"י רשם החברות מהטעם ש"אין התאמה בין השם העברי לשם הלועזי".
7.8 זאת ועוד, הנתבע טען כי גם הפלטפורמות הדיגיטליות השונות בהן פועלים הנתבעים הן פלטפורמות שהקים הנתבע 1 ורשם אותן על שמו או בבעלותו הבלעדית שנים ארוכות קודם הקמת התובעת. וכי מאז הקים את הפלטפורמות כאמור הוא עושה במסגרתן שימוש בשם המסחרי, במותג ובסמליל של "champ factory" שהם קניינו הבלעדי המזוהה עמו אישית.
7.9 לבסוף, הנתבע הכחיש את טענת התובעת לשימוש ברשימת לקוחותיה וטען כי טענת התובעת אינה אמת וכי ההיפך הוא הנכון. כך גם הכחיש את הטענה לפיה עשה שימוש בפנקסי המוסך של התובעת .
7.10 ביחס לתשלום דמי השכירות טען הנתבע 1 כי עמד בכל דרישות התשלום הן לעניין דמי השכירות והן לעניין ההתחשבנות בין הצדדים. עוד טען כי שילם לתובעת גם את חלקו מסך התשלומים הנלווים לדמי השכירות כגון, דמי ארנונה, ביטוח, עלות ציוד שנרכש עבורם, שירותים מספקים שונים, תשלומי back to back ועוד.
7.11 הנתבעים הוסיפו וטענו למען הזהירות כי מכל סכום כספי לו טוענת התובעת המוכחש כשלעצמו עומדת להם טענת קיזוז בסך 91,682 ₪ בגין הציוד והתכולה השייכים לנתבעים ואשר נגנבו ע"י התובעת. לענין זה פורטה רשימה מפורטת של ציוד ותכולה אשר לטענת הנתבעים ניטלו על ידי התובעת.
הערת מעבר- אין באמור לעיל כדי להביא מלוא טענות הצדדים, אך די בכך כדי להציב המסד להמשך פסק הדין.
חלק שלישי – אין לאסור על הנתבעים לעשות שימוש במותג
8. ארבעה נימוקים מדוע אין לאסור על הנתבעים לעשות שימוש במותג
אין חולק על כך שהמותג מזוהה עם הנתבע 1. התובעת, בהגינותה, ציינה והודתה אפילו בסיכומיה שהמותג לו היא טוענת מזוהה עם הנתבע 1 וכלשונה (סעיף 14, ההדגשות לא במקור) – "אין חולק שסימני המסחר "סדנת האלופים" ו CHAMP FACTORY מזוהים עם מר כרמי. בדיוק בשל המוניטין שלו איי דרייב התקשרה אתו ועם מר שמש באמצעות זיו ותומר אלא שמר כרמי במודע נטל על עצמו התחייבות – הוא הצהיר שהזכויות בסימנים האמורים שייכות באופן בלעדי לזיו ותומר וכי זיו ותומר שהיא בעלת הזכויות בסימנים תיתן זכות שימוש בהם לסדנת האלופים מכל עוד הסכם המייסדים בתוקף".
עיקר טענות התביעה מתייחסות להנחה, שאין לקבלה, לפיה הנתבעים 1 ו-2 מנועים מלעשות שימוש במותג CHAMP FACTORY, ומכאן ממילא כל שימוש במותג מהווה פגיעה בתובעת. אין מקום לקבל טענה זו של התובעת ולענין זה יובאו הנימוקים הבאים:
8.1 נימוק ראשון מדוע אין לאסור על הנתבעים שימוש במותג – התייחסות להסכם המייסדים אליו מפנה התובעת
(א) התובעת מפנה להסכם המייסדים עליו חתמו איי דרייב ומנגד הנתבע 1 ומר תומר שמש. הצדדים להסכם הם איי דרייב, מצד אחד ומהצד השני "חברה בהקמה" אשר הנתבע 1 ותומר שמש חתמו כמנהליה.
(ב) במסגרת הסכם המייסדים נרשם כי - "הסימן המסחרי "סדנת האלופים CHAMP FACTORY.il" הוא רכושה הבלעדי של החברה בהקמה וכן נרשם שהחברה בהקמה בניהולם של הנתבע 1 וכן מר תומר שמש:
"מתחייבת לתת זכויות שימוש מלאות בסימני המסחר לחברה [קרי התובעת – א.ב] כל עוד ההסכם הנ"ל בתוקף"
הצדדים עשו שימוש במונח "סימני מסחר" ובפועל התייחסו למותג שהביא למחלוקת. עם זאת יודגש שאפילו נאמר שקיימת התחייבות של החברה בהקמה, הגם שזו טרם הוקמה – הרי ההתחייבות מוגבלת אך ורק למתן זכויות שימוש מלאות בסימני המסחר. אין כל טענה לבלעדיות או אי תחרות ועל כך בפסקה הבאה.
(ג) הוראות הסכם המייסדים מהוות, לכל היותר, הגנה לתובעת אם ייטען שהיא עושה שימוש במותג ללא היתר. אך הוראות ההסכם אינן מגבילות את מתן זכות השימוש. לא נקבע שזכות השימוש תהא בלעדית אך ורק לתובעת ובוודאי לא נרשם שהנתבע 1 יהיה מנוע מלעשות שימוש במותג עבור עצמו או עבור חברות שבבעלותו.
נכון הוא שהסכם המייסדים מתייחס לזכות שימוש שהוענקה לתובעת ואולם אין בהסכם המייסדים כל הוראה המעניקה בלעדיות לתובעת. אין בהסכם המייסדים כל הוראה המגבילה את זכות השימוש אך ורק לתובעת. אין גם בהסכם המייסדים כל הוראה הקובעת שזכות השימוש היא בלתי הדירה, באופן שלא ניתן לחזור ממנה או להעניק אותה במקביל גם לצדדים שלישיים. ובוודאי אין בהסכם המייסדים הוראה המגבילה את הנתבע 1 מלהמשיך ולעשות שימוש במותג.
(ד) הסכם המייסדים מסדיר, לכל היותר, את מתן זכות השימוש וזאת להבדיל ממכירת המוצג וכל הקשור לו. על ההבחנה בין מתן זכות שימוש לבין מכירת מותג, או העברה בלתי הדירה של זכות השימוש ניתן ללמוד, בהיקש, מפסיקת בתי המשפט העוסקים במיסוי קנין רוחני ובהעברת מוניטין.
לענין זה אפנה למשל אל ע"א 749/13 , תדיראן בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים (מיום 22/7/2015, הנ' מ' נאור, הש' ס' ג'ובראן, הש' אסתר חיות). במקרה זה דן בית המשפט העליון במקרה בו חברה העבירה פעילותה העסקית לחברת בת בשנת 1996 לרבות "זכות שימוש על סימן מסחר ולוגו". שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1999, מכרה המערערת קנין רוחני – בעסקת מכר מוניטין. במסגרת עסקת המכר טענה המערערת שנמכר גם המוניטין ואילו רשויות המס טענו שזה הועבר כבר בשנת 1996, עם מתן זכות השימוש. הדבר דומה לענייננו, שכן בענייננו התובעת טוענת בדומה לטענת רשויות המס שעצם מתן זכות השימוש כמוה כהעברת הבעלות במותג.
בית המשפט העליון קבע שיש להבחין בין מתן זכות השימוש לבין העברת הקנין הרוחני. עוד נקבע שמתן זכות השימוש נעדרת סממנים דוגמת "הסכם אי תחרות" וכי יש להבחין בין זכות השימוש כשלעצמה לבין העברת הבעלות במוניטין, קרי בקנין הרוחני. להרחבה ר' למשל כבר בע"א 5321/98 אינווסט אימפקס בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 1 (מיום 15/12/2003, הנ' א' ברק, הש' א' ריבלין, הש' א' גרוניס) וכן ע"א 3136/17, פקיד שומה רמלה נ' פליינג קרגו בע"מ (מיום 22/7/2019, הש' נ' סולברג, י' אלרון וע' גרוסקופף).
(ה) אשר על כן, כאשר הסכם המייסדים מעניק, לכל היותר, זכות שימוש לתובעת – הרי ממילא אין מקום לקרוא לתוכו הוראה כאילו הוא מגביל את הנתבע 1 מלעשות שימוש במותג ובקניינו הרוחני.
8.2 נימוק שני מדוע אין לאסור על הנתבעים שימוש במותג – התייחסות לכך שהתביעה הוגשה על ידי התובעת ולא על ידי "זיו ותומר בע"מ"
(א) התובעת מתייחסת לאמירה בהסכם המייסדים (בסעיף 4) לפיה סימן המסחר הוא "רכושה הבלעדי" של החברה בהקמה וכן "הוא וכל קניינה הרוחני יוותר במלואו" רכושה של החברה בהקמה. בהמשך מפנה התובעת להסכם מיום 13/6/2018, הסכם שכלל לא היתה צד לו ובכל זאת היא טוענת לזכויות בגינו.
(ב) התובעת מפנה לכך שבהתאם להסכם מיום 13/6/2018 העביר הנתבע 1 לחברת איי דרייב בע"מ את מניותיו בחברה "זיו ותומר בע"מ" היא החברה בהקמה. מניות המהוות מחצית מהון המניות המונפק והנפרע של זיו ותומר בע"מ. לגישתה של התובעת הרי עם מכירת אחזקותיו של הנתבע 1 בחברת "זיו ותומר בע"מ" לאיי דרייב, ממילא ויתר ואיבד הנתבע 1 זכותו במותג.
(ג) ניתן היה, אולי, לדון בטענה זו כנגד הנתבע 1, אילו היתה מועלית על ידי "זיו ותומר בע"מ". ככל ש"זיו ותומר בע"מ" היתה התובעת, וככל שזו היתה מעלה לפיה נעשה שימוש בזכויות שהוקנו לה באופן בלעדי – אזי ניתן היה להמשיך לדיון בשאלה מה מהות הזכויות שהוקנו על ידי הנתבע 1 והאם יש לאסור עליו לעשות שימוש במותג "סדנת האלופים CHAMP FACTORY.il".
אך במקרה שלפנינו, זיו ותומר בע"מ נמנעה מלהגיש תביעה כנגד הנתבע 1. הגם שאי דרייב העומדת מאחורי התובעת, מחזיקה במחצית מהאחזקה בזיו ותומר בע"מ – עדיין לא הוגשה התביעה על ידי מי שנטען שהוא בעל הזכויות במותג.
(ד) התובעת ביצעה מעין דילוג משפטי, בו הניחה שדי בטענה לפיה הנתבע 1 עושה שימוש בקניינה של זיו ותומר בע"מ – כדי להקנות לה (לתובעת) זכות תביעה. אדרבא, לו סברה התובעת שנעשה שימוש בקניינה של זיו ותומר בע"מ, חברה קשורה לה, הרי ניתן היה להניח שהיתה פועלת לכך שזו תגיש תביעה תוך התבססות על טענות הקנין הרוחני. כך לא נעשה.
8.3 נימוק שלישי מדוע אין לאסור על הנתבעים שימוש במותג – הסכם הפרידה מיום 13/6/2018 לא כולל שום התייחסות למותג
(א) למעלה מהנדרש ייאמר שההסכם שנקשר ביום 13/6/2018 בין איי דרייב לבין הנתבע 1 לא כולל כל התייחסות מפורשת למותג ולקנין הרוחני הנטען.
(ב) התובעת מגדירה את ההסכם מיום 13/6/2018 כהסכם פרידה. התובעת מתייחסת לכך שהסכם זה מסדיר את סיום הקשר בין איי דרייב לבין הנתבע 1. ואולם דווקא הסכם זה לא אומר דבר וחצי דבר בדבר הבלעדיות לעשות שימוש במותג, או בדבר איסור המונע מהנתבע 1 לעשות שימוש במותג.
(ג) יש לזכור שהקשר עם הנתבע 1 נעשה בעיקרו וברובו בשל הרצון לקבל זכות שימוש במותג CHAMP FACTORY, המזוהה עם הנתבע 1. מכאן, הפסקת הקשר והפרידה מהנתבע 1 סביר שתכלול התייחסות מפורשת להסדרת הבעלות במותג. דווקא שתיקתו של ההסכם בנושא זה מלמדת שלא היתה כל הסכמה לפיה הבעלות במותג תעבור לידי התובעת, או לידי איי דרייב. זאת למדים גם מסכום התמורה הזעום שקיבל הנתבע 1 – ועל כך יורחב בפסקה הבאה.
8.4 נימוק רביעי מדוע אין לאסור על הנתבעים שימוש במותג – אם נקבל טענת התובעת, הרי בפועל נמכר המותג המבוקש כל כך, כנגד הסך של 50 ₪ בלבד
(א) אין חולק על כך שלמותג CHAMP FACTORY, ערך כספי רב. עיקר מהותו של הסכם המייסדים התבססה, מבחינת התובעת, על רצונה לעשות שימוש במותג. ההליך המשפטי במסגרתו ניתן פסק דין זה מתייחס ברובו ובעיקרו לשאלת הבעלות במותג. והינה, למרות כל אלה, הרי התובעת מבקשת לטעון שהתמורה בגין כל זכויות הנתבע 1 נמכרו כנגד הסך של 50 ₪ בלבד.
(ב) סעיף 3 להסכם מיום 13/6/2018 קובע כי הנתבע 1 יהיה זכאי לתמורה בסך של 50 ₪ (חמישים ₪) בגין העברת מניותיו בחברת "זיו ותומר בע"מ". לגרסת התובעת, תוך כדי העברת המניות לאיי דרייב וכנגד הסך של 50 ₪, הסכים בפועל הנתבע 1 להעביר המותג הנחשק כל כך, ולוותר עליו.
אין מקום לקבל טענה לפיה מחלוקת כה נרחבת, הסכם מייסדים וכן הליכים משפטיים מתנהלים בגין עסקה שכבר הסתיימה כנגד תמורה בסך של 50 ₪. פרשנות כזו של ההסכם מיום 13/7/2018 אינה הגיונית ואינה נכונה. פרשנות כזו, לפיה כנגד הסך של 50 ₪ זכתה התובעת, שכלל אינה צד להסכם, במותג מביאה לתוצאה בלתי סבירה הגובלת באבסורד. כך ממש. הלכה היא שכאשר פרשנות הסכם מביאה לתוצאה קיצונית שאינה סבירה, הרי סימן הוא שהפרשנות מוטעית ואינה נכונה. לענין זה ולפרשנות המביאה לתוצאת "אבסורד" ר' למשל רע"א 7762/20, פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (מיום 11/4/2021, הש' י' עמית, ד' מינץ, י' וילנר) – שם בסעיף 21 לפסק הדין של כב' הש' י' וילנר.
9. אם אין לאסור על הנתבעים שימוש במותג, ממילא אין לקבל הסעדים המעלים טענות של שימוש אסור במותג
מרבית התביעה מתייחסת לסעדים שונים להם עותרת התובעת בגין שימוש במותג על ידי הנתבעים. משנקבע לעיל שלא ניתן לאסור על הנתבעים לעשות שימוש במותג, הרי ממילא לא ניתן לקבוע סעדים הצהרתיים או צווי עשה המונעים מהנתבעים שימוש במותג. על כך אין צורך להרחיב, משלא קמה לתובעת הזכות למנוע מהנתבעים שימוש במותג הרי גם לא קמה לה הזכות לקבל סעדים שמשמעם מניעת השימוש במותג.