בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת"א 59220-05-18 קיורק בע"מ נ' בריל תעשיות נעליים בע"מ
לפני כבוד השופטת מיכל עמית – אניסמן
התובעת
קיורק בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יורם אורגד
נגד
הנתבעת
בריל תעשיות נעליים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עמית בריגר
פסק דין
לפניי תובענה על הסך של 2,600,000 ₪ אשר עניינה הסכם הזכיינות שנחתם בין הצדדים.
רקע עובדתי
1. התובעת היא חברה פרטית ששימשה (בגלגוליה השונים) במשך כ-16 שנים, כזכיינית של הנתבעת, בעיקר ברשת חנויות "גלי". הנתבעת היא חברה ציבורית העומדת בראש קבוצת "בריל", הפועלת בענף האופנה ועוסקת בעיצוב, ייבוא, רכש ושיווק של נעליים, מוצרי הלבשה ואביזרי אופנה. הנתבעת מפעילה, בין היתר, את רשתות "גלי", "סולוג", "ניין ווסט", "לי קופר", "נאוטיקה", "טימברלנד" ועוד.
2. ביום 15.1.2002 נחתם הסכם ניהול והפעלה (להלן: "הסכם הזכיינות" או "ההסכם") בין הנתבעת לבין חברת ארקד הנעלה וטכסטיל בע"מ, שהתובעת ושותפתה דאז, חברת תכלת אחזקות בע"מ (להלן: "חברת תכלת") היו שותפות בה (להלן: "חברת ארקד").
3. בחודש מארס 2007 נחתם בין חברת ארקד, לבין התובעת, הנתבעת וחברת תכלת נספח להסכם הזכיינות, במסגרתו פוצלה וחולקה פעילות הזכיין, חברת ארקד, בין התובעת לבין שותפתה, חברת תכלת. התובעת קיבלה את החנויות ברמלה, במתחם ירקונים, בצומת סגולה ובמתחם ביל"ו סנטר, וחברת תכלת קיבלה לידיה את יתר החנויות. לפי נספח זה המשיכה כל אחת מהן לפעול כזכיינית ברשת הנתבעת, לפי הוראות הסכם הזכיינות.
טענות התובעת
4. כאמור, לאחר הפיצול בין התובעת לבין חברת תכלת, הפעילה התובעת כזכיינית 4 חנויות ברשת חנויות הנעליים של הנתבעת: ירקונים, סגולה, ביל"ו סנטר ורמלה (להלן יחד: "החנויות").
5. לטענת התובעת, במהלך שנת 2014 הפעלת החנויות החלה להסב לה הפסדים אשר נגרמו, לטענתה, בעיקר בשל פעולותיה ומחדליה של הנתבעת.
6. כך, לטענתה, פניותיה אל הנתבעת בניסיון לסיים ההפעלה של החנות במתחם ירקונים, אשר הסבה לה הפסדים, בין היתר, נוכח עתידו הלוט בערפל של המתחם שעניינו נדון במסגרת הליכים משפטיים לאור הפרות שימוש חורג, לא נענו.
7. אף לאחר שהתקיימו פגישות בין הצדדים בנושא, במסגרתן הגיעו הצדדים להסכמות, לא עשתה הנתבעת דבר על מנת לקדם את אשר הוסכם בין הצדדים. התובעת טוענת כי מטרתה של הנתבעת הייתה להתישה כלכלית, הכל במסגרת שאיפתה ורצונה להביא לפרישתה מרצון של התובעת מהפעלת החנויות, בלא שהנתבעת תצטרך לשאת בתשלום תמורה ופיצוי בגין שווי החנויות וזכויות ההפעלה.
8. לאחר פגישה נוספת בין הצדדים, הציעה הנתבעת לתובעת לעבור לשיטת הזכיינות התפעולית הצרה בחנות בירקונים, בעמלה בגובה של 15%. לעניין זה מבהירה התובעת כי החנות בירקונים הוגדרה כחנות בזכיינות רחבה, שלפיה הזכיין זכאי לעמלה חודשית המוגדרת בהסכם בין הצדדים והוא הנושא בכל ההוצאות, למעט עלות המכר, קרי: שכר דירה, דמי ניהול, שכר עבודה, ארנונה, חשמל וכיו"ב. בשונה מכך, בשיטת הזכיינות התפעולית הצרה, הזכיין זכאי לעמלה מופחתת והוא נושא רק בהוצאות שכר העבודה.
9. לטענתה, על אף שציינה בפני הנתבעת כי לא תוכל להסתפק בעמלה בגובה 15% בלבד, החליטה בסופו של יום לעבור להפעיל את החנות בירקונים בשיטת הזכיינות התפעולית הצרה תוך הסתייגות מגובה העמלה שהציעה לה הנתבעת, אך הסכימה לבקשת הנתבעת להותיר את שיעור העמלה על 15% לתקופה קצרה בלבד. אלא שלטענתה, חרף הבטחות הנתבעת, שיעור העמלה לא הועלה על ידה, זאת על אף שהתובעת שבה והלינה בפניה על ההפסדים שהחנות מסבה לה.
10. אשר לחנות במתחם ביל"ו סנטר, טוענת התובעת, כי במהלך שנת 2016 דרשה הנתבעת כי היא תפנה את החנות לשם שיפוצה ותעבור לחנות קטנה יותר. לטענתה, על אף דרישותיה, הנתבעת לא העבירה לה הצעת מחיר לעניין עלויות השיפוץ או את תכניות השיפוץ, למרות שנדרשה לשאת בחלק מעלויות השיפוץ.
11. עוד לטענתה, על אף שבין הנתבעת לבין משכירת החנות הוסכם כי בתקופת השיפוץ תהיה השוכרת פטורה מתשלום דמי שכירות ודמי ניהול בגין החנות הזמנית אליה נאלצה התובעת לעבור, הרי שבפועל חייבה הנתבעת את התובעת בתשלום בגין דמי שכירות. בנוסף, לטענתה, עקב התנהלות הנתבעת התעכב סיומו של השיפוץ.
12. כמו כן, לטענת התובעת, הנתבעת לא יידעה אותה בדבר הצבת כספומט בשטח החנות במתחם ביל"ו סנטר, זאת על אף שהיא נושאת בעלויות בגין שטח החנות.
13. אף ביחס לחנות ברמלה, טוענת התובעת, כי הנתבעת לא נענתה להתראותיה בדבר הירידה במחזורי הפעילות של החנות ולבקשתה להסב את החנות לסניף עודפים. משכך, לטענתה, נאלצה לסיים את הפעלת החנות. אלא שלטענתה, מיד לאחר השבת החנות לנתבעת הסבה אותה האחרונה לסניף עודפים, בחוסר תום לב משווע והכל נוכח ניסיונה של הנתבעת להביא את התובעת להפסיק את הפעלת הזיכיון מבלי שתידרש לשלם את שוויו.
14. עוד טענה התובעת לעניין החנות ברמלה, כי הנתבעת חייבה אותה בדמי שכירות גבוהים מאלו שהוסכמו בינה לבין משכירת החנות.
15. משכל פניותיה אל הנתבעת, בכל העניינים המפורטים לעיל לא נענו, פנתה אליה התובעת במכתב ביום 16.3.2017 במסגרתו רוכזו כל העניינים הדורשים את התייחסותה. שעה שגם מכתב זה לא נענה והתובעת נואשה מהתעלמות הנתבעת, פנתה אליה פעם נוספת במכתב מיום 3.4.2017, במסגרתו הדגישה כי פניותיה נותרו ללא מענה, כי נגרמים לה נזקים עסקיים וכלכליים וכי היא מבקשת לתאם פגישה בהקדם במטרה למצוא פתרונות לבעיות שהעלתה ולהסדיר את הנושאים הפתוחים.
16. אף פגישה שנערכה בין הצדדים ביום 15.5.2017 לא הועילה. בהמשך לפגישה זו, שלחה התובעת לנתבעת ביום 22.6.2017 מכתב נוסף, אשר מרכז את טענותיה של התובעת.
17. ביום 5.7.2017 השיבה הנתבעת במכתב בו דחתה את טענות התובעת, שהיו ידועות לה זה מכבר, ודרשה כי התובעת תחזור בה מכל טענותיה ודרישותיה כתנאי לכך שהנתבעת תהיה נכונה בכלל לדו-שיח.
18. התובעת השיבה לכך, במכתב מיום 19.7.2017, במסגרתו דחתה את הדרישה כי כתנאי להידברות בין הצדדים היא תוותר על דרישה כלשהי ואף התרתה בפני הנתבעת כי מעשיה ומחדליה מהווים הפרה יסודית של ההסכם בין הצדדים. בתשובה לכך, הציעה הנתבעת, לקיים פגישה נוספת בין הצדדים על מנת להגיע להסדר בכל הקשור לסיום יחסי הצדדים ביחס לחנויות הרשת.
19. ביום 15.8.2017 נערכה פגישה בין הצדדים במסגרתה הוסכם כי התובעת תחדל מלהפעיל את החנויות עד ליום 31.8.2017.
20. התובעת מבהירה, כי על פי הסכמי השכירות של החנויות השונות, הנתבעת היא השוכרת הפורמאלית והיא זו שמנהלת את המו"מ עם המשכירים ומסכמת את תנאי השכירות, זאת בעוד התובעת היא שנושאת בתשלום דמי השכירות. לטענתה, הנתבעת הייתה אדישה לגובה דמי השכירות כל עוד שולמו על ידי התובעת, ואילו כאשר קיבלה הנתבעת סניפים לניהולה או העבירה אותם להפעלה בשיטת הזכיינות התפעולית הצרה, הוזלו "לפתע" עלויות השכירות.
21. כך היה, לטענת התובעת, אף ביחס לחנות בסגולה, שעה שבמאי 2014 חודש הסכם השכירות הנוגע לחנות זו תוך העלאת שכר הדירה ב-5% ללא ידיעתה וללא הסכמתה של התובעת.
22. לטענתה, הנתבעת נהגה בהתעלמות חסרת תום לב מרצונותיה וצרכיה של התובעת והעמידה אותה בפני עובדות מוגמרות, עת חתמה או חידשה הסכמי שכירות בלא ידיעתה או הסכמתה, ובכך גרמה לפגיעה קשה וממשית בתובעת והסבה לה הפסדים כבדים.
23. עוד לטענתה, התנהלותה של הנתבעת נבעה מהחלטה שקיבלה זה מכבר לפעול ולהעביר זכיינים ברשתות שלה משיטת הזכיינות הרחבה לשיטת הזכיינות התפעולית הצרה. מטעם זה התנהלה הנתבעת מול התובעת בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת, במטרה לנסות לגרום לה לעבור לשיטת הזכיינות התפעולית הצרה או להודיע על הפסקת הפעלת הזיכיון מבלי שהנתבעת תצטרך לשלם בגין שווי הזיכיון.
24. התובעת מוסיפה וטוענת, כי הנתבעת נקלעה לקשיים כלכליים והחלה לחלק, בלא דמי זיכיון ולעיתים רבות בלא ערבויות, זכויות הפעלה בשיטת הזכיינות התפעולית הצרה. בכך, פגעה הנתבעת בזיכיונות שניתנו לבעלי זכיינות רחבה, ביניהם התובעת, אשר שילמו עבור הזיכיונות שלהם סכומים גבוהים, ומנעה את האפשרות למכור זיכיונות אלו.
25. על מנת להשיג את מטרתה להביא להודעת פרישה של התובעת מהפעלת החנויות ולשפר את מצבה הכלכלי נקטה הנתבעת, כך לטענת התובעת, בשורה של צעדים בעלי השלכות מהותיות על התובעת ובהם: ריבוי מבצעים בלתי כדאיים; חלוקת תווי שי; מכירה לרשתות וקמעונאים מתחרים במחירים הנמוכים מהמחירים שלפיהם חויבה התובעת; היעדר שקיפות והוגנות בניהול הרשת, לרבות התנהלות אי שוויונית בין הזכיינים השונים, יצירת ניגודי עניינים מובנים והעדפת מקורבים; פגיעה במכירות עקב ניהול מלאי לקוי והקצאות מלאי מקפחות; התעלמות ואי קיום הבטחות ועיכוב הטיפול בבקשות שהועברו אליה; הצעות עבודה ו/או הצעות עסקיות לעובדי התובעת בלא ידיעתה וללא אישורה.
26. לטענת התובעת, התנהלותה של הנתבעת עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם בין הצדדים וכן הפרה של חובתה לקיים ההסכם בתום לב ובדרך מקובלת. בנוסף, כך נטען, כתוצאה מהתנהלותה התעשרה הנתבעת שלא כדין על חשבון התובעת.
27. נוכח האמור, טוענת התובעת, היא זכאית לפיצוי מאת הנתבעת בסך של 2,750,000 ₪, הוא שווי הזכויות בחנויות במועד קבלתן. בנוסף, לטענתה, זכאית היא לפיצוי בגין גביית יתר כתוצאה מחלוקת תווי השי בסך של 282,519 ₪, וכן לפיצויים בגין ההפרות המפורטות לעיל ובגין נזקים נלווים כגון ימי עבודה, עלויות ייעוץ משפטי, עלויות מימון ובנקים ונזקים בלתי ממוניים כגון פגיעה בשמה הטוב.
28. סך הפיצוי המצטבר שלו זכאית התובעת, לטענתה, עומד על סך של 5,230,353 ₪ (כולל מע"מ). בנוסף לכך, זכאית היא לטענתה לפיצוי בשיעור של 10% מסכום זה בגין הפרת ההסכם. אולם לצרכי אגרה העמידה התובעת את סכום התביעה על סך של 2,600,000 ₪.