החנות בירקונים
59. ביום 6.4.2014, במסגרת פגישה שנערכה בין נציגיה של התובעת לנציגי הנתבעת, הודיעה התובעת לנתבעת על רצונה להפסיק את הפעלת החנות בירקונים, בשל הפסדים שחנות זו מסבה לה ועתידו הלוט בערפל של מרכז הקניות מתחם ירקונים, אשר עניינו נדון במסגרת הליכים משפטיים לאור הפרות שימוש חורג.
60. התובעת טוענת, כאמור לעיל, כי לאחר הפגישה האמורה ניסתה לקדם את תהליך סיום הפעלתה של החנות בירקונים אל מול נציגי הנתבעת, אך פניותיה וניסיונותיה לתאם עמם פגישה נוספת לא נענו ובמקביל, בלא ידיעתה וללא אישורה, הנתבעת חתמה על הסכם שכירות חדש לחנות זו.
61. ביום 18.1.2015 התקיימה פגישה נוספת בין נציגי הצדדים, במסגרתה שבה התובעת על בקשתה לסיים את ההפעלה של החנות בירקונים וכן ביקשה כי הנתבעת תאשר צעדים נוספים שיביאו להשאת רווחיה. לטענתה, בפגישה זו הודיעה הנתבעת כי היא מסכימה לבקשתה לסיים הפעלתה של החנות בירקונים בסוף חודש יולי 2015, וכן של החנות בסגולה, אך זאת ללא כל פיצוי בגין שווין של שתי החנויות.
62. לטענת התובעת, לא זו בלבד שהנתבעת לא פעלה על מנת לקדם המוסכם בין הצדדים, אלא אף בפגישה נוספת שנערכה בין הצדדים בחודש יוני 2015, ביקשה ממנה הנתבעת לסייע לה ולהמשיך להפעיל את החנות בירקונים עד לסוף שנת 2015, שכן הנתבעת העדיפה שלא לקבל את החנות בירקונים במהלך השנה הקלנדרית. בנוסף, הציעה הנתבעת, כי התובעת תשקול לעבור להפעיל את החנות בירקונים בשיטת "הזכיינות התפעולית הצרה", בעמלה בגובה של 15% מפדיון החנות.
63. התובעת מודה כי אכן הסכימה לקבל הצעתה של הנתבעת להפעיל את החנות בירקונים בשיטת הזכיינות התפעולית הצרה, אך בהסתייגות בדבר גובה העמלה שהוצע וביקשה כי שיעור העמלה יעמוד על 20%. בתגובה, לטענתה, הנתבעת טענה כי מדובר בהפעלה של החנות לטווח קצר ומשכך, שיעור העמלה יוותר על שיעור של 15% לכל הפחות עד לדיון המשפטי שהיה קבוע לסוף חודש יולי בעניינו של מתחם ירקונים.
64. בחודש ספטמבר 2016 חזרה התובעת, לטענתה, והתרתה בנתבעת כי החנות בירקונים מסבה לה הפסדים וכי ההסדר החדש לעניין העמלה התפעולית, אשר נועד להיות קצר טווח מלכתחילה, בלתי אפשרי מבחינתה, וביקשה להעלות את העמלה התפעולית ולו ל-18%. פנייה זו לא זכתה למענה או התייחסות מצד הנתבעת.
65. כמפורט לעיל, בהמשך התנהלו מגעים בין הצדדים ובסופו של יום, ביום 30.8.2017 השיבה התובעת את החנויות להפעלת הנתבעת.
66. לאור האמור, טוענת התובעת, כי היא זכאית לפיצוי בגין התקופה בה הופעלה החנות בשיטת הזכיינות התפעולית הצרה בגובה ההפרש בין העמלה הזמנית (15%) לבין בקשתה (18%) על פי מחזור המכירות בתקופה האמורה, ובסה"כ 190,173 ₪. כמו כן, זכאית היא, לטענתה, לפיצוי בגין גובה דמי השכירות עליהם סוכם בין הנתבעת לבין המשכירים, שהיו גבוהים מהנדרש. לטענתה, מדובר לפחות בפיצוי בגובה של 5% מגובה דמי השכירות, ביחס לתקופת השכירות, ובסה"כ 86,241 ₪.
67. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא העלתה ביחס לחנות זו כל טענה משפטית, ובפרט כל טענה שהועלתה בזמן אמת. לטענתה, אך בחודש יולי 2014 פנתה אליה התובעת בבקשה להפסיק להפעיל את החנות בירקונים, שכן היא הפסדית.
68. הנתבעת, על אף שלא הייתה חייבת לעשות כן, הציעה לתובעת לעבור לשיטת הזכיינות הצרה, במסגרתה הזכיין נושא רק בעלות העסקת עובדיו בחנות ויתר ההוצאות משולמות על ידי הרשת. לפי שיטה זו, עלויותיו והוצאותיו הקבועות של הזכיין פוחתות משמעותית, אך בהתאם פוחת גם שיעור עמלתו. מבחינתה, עדיף היה שהחנות תמשיך לפעול בזכיינות רחבה, שכן בשיטה זו היא הייתה מרוויחה יותר, אך בצד שיקולים אלו, היא חפצה גם ברווחת זכייניה, שכן בטווח הארוך רווחתם היא רווחתה.
69. מכל מקום, לתובעת הוצעה עמלת זכיין בשיעור של 15% עבור הפעלת החנות בירקונים במתכונת הזכיינות הצרה. התובעת לא דחתה הצעה זו על הסף, ככל הנראה כיוון שחשבה שתוכל להרוויח בדרך זו, והנתבעת מצידה לא התחייבה ששיעור העמלה של 15% יועלה בעתיד.
70. לפיכך, טוענת הנתבעת, טענת התובעת כאילו היא התחמקה מלתת לה תשובה על בקשתה להעלות את שיעור העמלה שהוסכם בין הצדדים אינה ברורה, שהרי לא חלה על הנתבעת כל חובה לקבל בקשה או הצעה עסקית של התובעת, וכן לא חלה עליה כל חובה ליתן מענה לדרישה זו או אחרת בתוך סד זמנים כזה או אחר שקבעה התובעת על דעת עצמה. יתרה מכך, התובעת אינה מנמקת הכיצד היה משתפר מצבה לו אכן הייתה הנתבעת משיבה לה על אתר בשלילה לבקשתה לשיפור אחוז העמלה.
71. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לו שיטת הזכיינות הצרה לא הייתה כדאית, הייתה התובעת יכולה לחזור ולהפעיל את החנות בשיטת הזכיינות הרחבה או אף להחזיר לנתבעת את הפעלתה, ואולם התובעת לא נקטה באף אחת מחלופות אלו. בנסיבות אלה, לדרישתה המאוחרת של התובעת "לרכישת" הזיכיון בחזרה ממנה או לקבלת פיצוי כלשהו, אין כל ביסוס בהסכם שבין הצדדים, בדין, בהגיון או בשכל הישר. ממילא מדובר בחנות שאין לה שווי, שכן החנות מצויה במתחם שעקב הליכים משפטיים-תכנוניים שהתנהלו בעניינו במשך שנים ארוכות ניתן בעניינו צו סגירה.
72. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין החנות בירקונים, אין בידי לקבל את טענת התובעת שלפיה הנתבעת הפרה ההסכמות בין הצדדים להעלות את גובה העמלה וכי היא זכאית לפיצוי בגין הפרה נטענת זו. ואנמק.
73. ראשית, כאמור, התובעת מודה כי הסכימה להצעת הנתבעת לעבור ולהפעיל את החנות בירקונים בשיטת הזכיינות התפעולית הצרה, בעמלה בשיעור 15% מפדיון החנות, על אף שסברה כי עמלה זו נמוכה מידי (ראו למשל מוצג 1.10 למוצגי התובעת).
74. טענתה של התובעת שלפיה הובטח לה כי שיעור העמלה שנקבע הוא לתקופה קצרה, וככל שיהיה בכך צורך הוא יועלה היא טענה שנטענה בעלמא וללא כל תימוכין. כך, מעיון במוצג 1.8 למוצגי התובעת, שהוא העתק התכתבות דוא"ל בין מר אורי אלמוזנינו, מנכ"ל התובעת (להלן: "מר אלמוזנינו"), לבין מר יהודה אלבז, מנכ"ל הנתבעת (להלן: "מר אלבז"), מיום 18.6.2015, עולה כי בהמשך לפגישה בין הצדדים ציין מר אלמוזנינו כי עמלה בשיעור של 15% לא תספיק לכיסוי הוצאותיה של התובעת ובתגובה השיב מר אלבז כי אכן מדובר בפתרון לטווח קצר וכי הוא מציע להשאיר כך את הסיכום ולשוב ולדון בכך לאחר פסיקת בית המשפט (בנוגע למתחם ירקונים) בסוף חודש יולי אותה השנה.
75. הנה כי כן, הגם שסוכם בין הצדדים כי ימשיכו להידבר בדבר שיעור העמלה, הרי שהנתבעת מצידה לא התחייבה בכל צורה שהיא להעלות את גובה העמלה. כך גם לא עולה מההתכתבות בין הצדדים הנטען על ידי התובעת, כי לולא הבטחה נטענת זו, לא הייתה נענית להצעה. אכן מר אלמוזנינו המשיך ופנה אל מר אלבז מספר פעמים בבקשה להעלות את שיעור העמלה (ראו מוצגים 1.10, 1.12, 1.13, 1.15 ו-1.16 למוצגי התובעת). אלא שבאף אחת מפניות אלה לא נטען כי לולא הובטחה העלאה בשיעור העמלה, לא הייתה מסכימה התובעת לעבור להפעלת החנות בשיטת הזכיינות התפעולית הצרה.
76. מהאמור עולה, כי התובעת נענתה להצעת הנתבעת להפעיל את החנות בירקונים בשיטת הזכיינות התפעולית הצרה בעמלה בשיעור של 15%, על יתרונותיה וחסרונותיה הכלכליים. התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת טענתה בדבר התחייבות כלשהי של הנתבעת להעלאת גובה העמלה. משכך, אין בידי לקבל את טענתה שלפיה זכאית היא לפיצוי בגין ההפרש בין העמלה ששולמה לה, בשיעור של 15%, לבין העמלה שהתבקשה על ידה אך לא אושרה על ידי הנתבעת, בשיעור של 18%.
77. לכך יש להוסיף כי לו שיטת הזכיינות התפעולית הצרה לא הייתה כדאית עבור התובעת, כנטען, אזי היה באפשרותה לחזור ולהפעיל את החנות בשיטת הזכיינות הרחבה או להחזיר את הפעלת החנות לנתבעת, כפי שהוסכם ביניהן, אך זאת לא נעשה על ידה. התובעת החליטה בצורה מפוכחת להסכים להצעת הנתבעת, אשר הסתבר לה בדיעבד, ככל הנראה, כי לא הייתה כדאית כלכלית עבורה. אין זה מחובתה של הנתבעת לשקול את שיקולי הכדאיות הכלכלית של התובעת, הזכיין. אף מטעם זה אין בידי לקבל את טענת התובעת שלפיה היא זכאית לפיצוי בגין ההפרש בשיעור העמלה.
78. שנית, דומה כי לא יכול להיות חולק כי ההחלטה באם להעלות את שיעור העמלה מ-15% ל-18% היא החלטה הנתונה לשיקול דעתה העסקי הבלעדי של הנתבעת, ולא חלה עליה כל חובה להיעתר לבקשת התובעת להעלות את שיעור העמלה.
79. שלישית, התובעת לא ביססה טענתה בדבר זכאותה הנטענת לפיצוי בגין ההפרש בין גובה העמלות על הוראה כלשהי מהוראות ההסכם, על דבר חקיקה כלשהו או על התכתבות בין הצדדים.
80. רביעית, מתמליל השיחה בין מר אלמוזנינו לבין הזכיינית לשעבר, גב' ביטון (מוצג 39 למוצגי התובעת) עולה כי שיעור העמלה של 15% היה שיעור העמלה המקובל ברשתות של הנתבעת באותה העת, ומכאן שלא היה מקום לקבל את בקשתה של התובעת להעלות שיעור זה ולחרוג מהנהוג עם זכיינים נוספים ברשת באותה העת.
81. לאור על האמור לעיל, אין בידי לקבל טענת התובעת בדבר הפרת התחייבות כלשהי מצידה של הנתבעת להעלות את גובה העמלה.
82. אשר לדמי השכירות, טוענת התובעת, כאמור לעיל, כי לנתבעת היה ידוע כי עניינו של מתחם ירקונים נדון בהליך משפטי וכי הוא היה צפוי להתפנות כבר ביום 1.1.2010. חרף זאת, כך נטען, בשנת 2014 חתמה הנתבעת על חוזה שכירות חדש מבלי שפעלה לנסות ולהפחית את גובה דמי השכירות, כל זאת בלא שיידעה את התובעת וללא אישורה.
83. אף טענות אלה של התובעת אינן מצביעות על הפרה כלשהי של הסכם הזכיינות על ידי הנתבעת. כך, בסעיף 6.1 להסכם הזכיינות הצהיר המפעיל (לענייננו- התובעת), כי תנאי הסכמי השכירות החלים על החנויות ידועים ומובנים לו ומוסכמים ומקובלים עליו. בסעיף 6.2 להסכם נקבע כי מעמדה של התובעת ביחס לחנות הוא של בר רשות בלבד. כמו כן, בסעיף 6.4 להסכם הוסכם כי החיובים הכספיים על פי הסכמי השכירות יבוצעו על ידי הנתבעת, כאשר התובעת תשיב לנתבעת את סכומי החיובים האמורים על דרך של קיזוז מהתמורה המגיעה לה בשל הפעלת החנויות.
84. הנה כי כן, הוראות ההסכם קובעות באופן מפורש כי הנתבעת היא העומדת בקשר מול המשכירים והיא המנהלת מולם משא ומתן ביחס לתנאי השכירות. אין בהסכם הוראה כלשהי המקנה לתובעת זכות לקחת חלק במשא ומתן האמור או המטילה חובה על הנתבעת ליידע את התובעת בדבר מו"מ זה או לשתף בו את התובעת. אין בו אף הוראה כלשהי המחייבת את הנתבעת לנסות ולהפחית את דמי השכירות בחנות כלשהי בנסיבות כלשהן.
85. משכך, אין בידי לקבוע כי הנתבעת הפרה את הסכם הזכיינות אף אם לא ניסתה להפחית את דמי השכירות בחנות בירקונים. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, יצוין כי לא הובאו כל ראיות להוכחת טענות התובעת שלפיהן ניתן היה כלל להפחית את גובה דמי השכירות, או כי שוכרים אחרים ניסו והצליחו באותה תקופה להפחית את גובה דמי השכירות, או כי דמי השכירות שנגבו ממנה באותה העת היו גבוהים מהמקובל ביחד לסוג נכס דומה.
86. כך גם אין בידי לקבל את טענת התובעת שלפיה הנתבעת לא יידעה אותה בדבר הארכת תוקפו של החוזה. חוזה השכירות הרלוונטי לחנות בירקונים, שאליו מתייחסת התובעת בטענותיה, הוא הסכם משנת 2011 (מוצג 29 למוצגי התובעת), אשר האריך את תוקפו של הסכם השכירות הקודם שנחתם בין הנתבעת לבין המשכירים ביום 15.6.2001. במועד בו נחתם הסכם זה, מר אלמוזנינו לא שימש כמנכ"ל התובעת, אלא רעייתו, הגב' רונית קדוש אלמוזנינו, שעודנה בעלת השליטה בתובעת (להלן: "גב' קדוש-אלמוזנינו").
התובעת בחרה שלא להעיד את הגב' קדוש-אלמוזנינו, שהייתה מנהלתה בתקופה הרלוונטית, על מנת לבסס טענתה בדבר הארכת תוקפו של חוזה השכירות ללא ידיעתה. משכך, לא נסתרה טענתה של הנתבעת, שלפיה גב' קדוש-אלמוזנינו ידעה היטב והייתה מעודכנת לגבי חידוש חוזה השכירות (כפי שעולה מסעיף 192 לתצהירו של מר אלבז). זאת ועוד, דומה כי קיים קושי לקבל הטענה שלפיה הנתבעת חתמה על חוזה להארכת השכירות למשך תקופה של חמש שנים נוספות מבלי לעדכן את הזכיין באותה החנות.
87. הנה כי כן, לא זו בלבד שטענתה של התובעת כי לא ידעה על חידוש חוזה השכירות לא הוכחה, אלא על פניו אף לא הובאה העדות המתבקשת להפרכת טענת הנתבעת בדבר ידיעתה בפועל.
88. מהאמור לעיל עולה כי לא עלה בידי התובעת להראות כי התובעת הפרה איזו מהוראות הסכם הזכיינות בכל הנוגע לחנות בירקונים.