30. הגב' שני וייס העידה כי סרקה את ההסכמים וכי הנתבע לקח עמו את מסמכי המקור (ת/3, עמ' 26). הגב' וייס העידה כי נכחה בחדר בזמן החתימה, ראתה את פאר והנתבע חותמים, אף כי לא יחסה חשיבות למספר העותקים שנחתמו. עוד העידה כי סרקה את ההסכם לתיקיה כללית ולאחר מכן הועבר המסמך לתיקייה של חברת גרין קי (עמ' 26).
כאשר התגלעו המחלוקות שלפה את העותק של ההסכם מהמחשב ושלחה אותו לעורכי הדין (שם, שורה 24).
31. הנתבע הכחיש בתצהירו ובחקירתו כי חתם על ההסכם (נ/9 סעיף 100 ועדותו עמ' 118). לטענתו היו מספר טיוטות אך אלו מעולם לא נחתמו. עוד מדגיש הנתבע כי על פי האמור בהסכם המייסדים, היו אמורים להיות מצורפים לו מספר נספחים ובהם מסמכי התאגדות, הסכם העסקה של המנכ"ל, תכנית עסקית ופירוט השקעות גרין קי בתקופת הניסיון, כלומר עד החתימה (ראו סעיף 2 לנוסח הסכם המייסדים). כל הנספחים האמורים לא הוכנו ולא צורפו. הנתבע מדגיש גם כי ההסכם לא קוים, שהרי המניות מעולם לא עברו על שמו, מעולם לא נחתם עמו הסכם העסקה כמנכ"ל ובפועל לא מונה כמנכ"ל.
32. דומה שאין חולק כי נספחי הסכם המייסדים לא הוכנו ולא נחתמו. התובעות לא הציגו את הנספחים חתומים והגב' שני וייס העידה כי היה רק הסכם אחד שנחתם ונסרק על ידה (עמ' 27). אין גם חולק כי העברת המניות בחברת נטוורקס לא בוצעה, לא נחתמו שטרי העברת מניות לנתבע והוא מעולם לא נרשם כבעל מניות בנטוורקס. למרות אלו הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את עדותם של פאר ושל שני וייס ולקבוע כי הנתבע חתם על הסכם המייסדים וכי ההסכם מבטא את אומד דעתם של הצדדים.
33. מסקנה זו מבוססת על מספר נדבכים; ראשית, עדותם של שני וייס ושל פאר הייתה מהימנה. שני וייס אינה בעלת כל עניין בתוצאות ההליך. היא אינה עובדת עוד בתובעות (עמ' 26) ומכל מקום מעולם לא הייתה בעלת זכויות באיזה מהחברות. עדותם של שני וייס ושל פאר תואמות זו את זו. שניהם העידו כי שני וייס הייתה נוכחת במשרד וכי התבקשה לסרוק את ההסכמים. העדה הבהירה כי סריקת מסמכים למחשבי החברה לא הייתה פעולה חריגה, אלא נוהל רגיל של "משרד ללא נייר".
34. שנית, מתברר כי בחודש מאי 2016 פנה עו"ד אילן גלזר לפאר וביקש ממנו את ההסכם החתום (ראו הודעת דואר אלקטרוני ושרשורה מיום 17/05/2016 שצורפה כחלק מנ/8). באותו יום שולח פאר הודעת דואר אלקטרוני לנתבע ולשני וייס שבו הוא כותב:
טל, חתמנו על החוזה בינינו, האם יש לך עותק זמין
שני, כנ"ל חוזה חתום בין גרין קי לטל מורן בנושא מניות גרין קי נטוורקס.
על הודעה זו משיב הנתבע כעבור כחצי שעה:
אני אבדוק אם יש לי במייל
במידה ולא אז מחר בצהריים אסרוק ואשלח לך (נ/8) .
כעבור מספר ימים שולח הנתבע הודעת דואר אלקטרוני נוספת ובה הוא רושם בין היתר "אני מחר בבוקר במשרד אסרוק ואשלח לך".
הודעות אלו מלמדות כי הנתבע אישר כי ההסכם נחתם, שאחרת ברי שהיה משיב כי אין לו הסכם חתום שכן ההסכם מעולם לא נחתם. תשובתו כי יסרוק את ההסכם וישלח מעידה כי ידע שההסכם נחתם.
35. הטענה כי לא ברור לאיזה הסכם התייחסו הצדדים בהודעות הדואר הנ"ל אינה יכולה להתקבל, שהרי בכותרת הודעת הדואר נאמר מפורשות "גרין קי נטוורקס – הסכם שותפים [...]". גם טענתו של הנתבע בעדות (עמ' 118), כי חשב שמדובר בבקשה להעברת טיוטה, אינה יכולה להתקבל שהרי בהודעות הדואר האלקטרוני של פאר נכתב מפורשות "חתמנו חוזה בינינו".
36. שלישית, גרסת הנתבע ולפיה לא חתם על הסכם המייסדים אינה מתיישבת עם ההיגיון. הרי אם נוהל משא ומתן ונערכה אף פגישה ביום 24/01/2016 (ככתוב בכותרת הטיוטות), צפוי היה כי יפנה לברר מדוע לא התקבלו הערותיו, מדוע ההסכם לא תוקן ומתי הוא צפוי להיחתם. הנתבע המשיך לעבוד בנטוורקס עד אוקטובר 2016 מבלי שפנה או פעל בדרישה להשלמת המשא ומתן, מבלי שדרש לחתום על ההסכם או לחלופין, להודיע על הפסקת המשא ומתן. התנהגות זו מעידה כי הנתבע ידע שההסכם אכן נחתם והסכים לתכנו.
37. כאן ראוי להזכיר כי את חתימתו של אדם על מסמך ניתן להוכיח בדרכים שונות, על ידי השוואה ויזואלית בין חתימות, על ידי ראיות ועדויות של מי שראה את החתימה, על חוות דעת מומחים ועל הגיון ושכל ישר (ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 (1993)).
38. בעניינו הובאו עדויות בדבר חתימתו של הנתבע על הסכם המייסדים ועדויות אלו מהימנות עלי. גם היעדרו של המסמך המקורי אינו פוגע במהימנות הגרסה, שכן ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע המסמך המקורי לא נמצא. לעדותה של שני וייס, היא סרקה את המסמך מיד לאחר חתימתו ושמרה את העתקו במחשב ומסרה את המקור לנתבע. דומה גם כי כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה ויכולת הסריקה והשמירה של מסמכים, פוחתת חשיבות השמירה על מסמכי מקור. חתימות אלקטרוניות, סריקת מסמכים ושימוש באמצעים טכנולוגיים במקום מסמכי נייר, הוא חזיון נפוץ ועל כן אין לשלול תקפה של התחייבות שנחתמה רק בשל היעדר המסמך המקורי. כאשר ניתן הסבר, כאשר ננקטו הליכים לשמירת המסמך במאגרים ממוחשבים ניתן להשתכנע בדבר אמיתות חתימה גם ללא המקור (ראו ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4)169 (1984); ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71 (2001); ע"א 9622/07 פלוני נ' קופת חולים כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פסקה 25 (30/5/2010); ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (16/11/2010); ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565 (1993); ע"פ 4481/14 פלוני נ' מדינת ישראל (16/11/2016)).
39. הסבריה של שני וייס ושל פאר להיעדר המסמך המקורי מתיישבים עם התנהלות סבירה בנסיבות המקרה. יתרה מזו, ראינו כי גם הנתבע סבר שסריקת מסמכים היא דרך ראויה לשמירתם שהרי בהודעת הדואר האלקטרוני הודיע כי יסרוק וישלח.
40. בטרם סיום אזכיר כי גם בהיעדר מסמך מקורי יכול היה הנתבע לנסות ולקעקע את העדות בדבר חתימתו על המסמך, להציג חוות דעת בדבר זיוף חתימתו וכדומה. הנתבע לא עשה מאום ולא ניסה לבסס את טענת הזיוף. אמנם הנטל להוכחת החתימה מוטל על שכמי התובעת, אולם לאור העדויות בדבר החתימה, צפוי היה שהנתבע יציג ראיות סותרות וישכנע כי מדובר בזיוף. הנתבע לא עשה כן ויש בכך חיזוק נוסף לעדויות בדבר החתימה.
41. הסכם המייסדים לא מומש במלואו, המניות לא הועברו, הנספחים לא הוכנו ולא נחתמו. ההסברים שניתנו לכך על ידי התובעות אינם מוגדרים דים. הסבר אחד שניתן על ידי פאר היה כי לעסקה היה שותף אדם נוסף, נמרוד ורד. מדובר באדם שהיה שותף עם פאר בעסקים שונים, אף כי לא היה רשום כבעל מניות בגרין קי (עמ' 36). לטענת פאר הוסכם כי לאחר החתימה על הסכם המייסדים, יועברו גם מניות גרין קי לנמרוד ורד ורק לאחר מכן יבוצע רישום הזכויות בנטוורקס (שם). לגרסה זו אין שום תימוכין נוספים ומר נמרוד ורד לא זומן לעדות.
42. הסבר אחר שניתן היה כי בשל חובות שרבצו על הנתבע התעכב הרישום (ראו עמ' 40 עדות פאר וכן ת/2 סעיף 10 לתצהיר נעמי בר אליה). לעניין זה נזכיר כי אין חולק שהתובעות הלוו לנתבע כספים וכי הנתבע לא השיב את מלוא החוב. עניין זה נדון בתביעה בבית משפט השלום ובין הצדדים הושג הסכם שסיים את המחלוקות בעניין חוב השכר לנתבע וחוב הנתבע להחזר ההלוואות (ראו נ/5). במסגרת הסכם זה שילם הנתבע לפאר , סכום מוסכם של 18,000 ₪ בלבד (ראו גם עדות פאר עמ' 37).
43. למרות שברור כי הסכם המייסדים לא קוים במלואו אין בכך די כדי לפגום בתקפו. מהראיות עולה כי בפועל הצדדים פעלו בהתאם לעקרונות שנקבעו בהסכם המייסדים; הנתבע הוצג לכל כשותף בנטוורקס, כך לעובדים וכך לצדדים שלישיים (ראו למשל עדות נעמי בר אליה, עמ' 16, עדות הגב' אתי סנזוריס עמ' 30, תצהיר מר נאור אלכתב, ת/7 סעיף 5, נספח א' לת/6). הנתבע החל לקבל שכרו בנטוורקס וכל פעילות המיזם הועברה לנטוורקס.
44. זאת ועוד, לא הוגשה כל ראיה ולפיה הודיע הנתבע על ביטולו של הסכם המייסדים; לא הוגשה גם כל ראיה על דרישות מצדו של הנתבע להעברת המניות על שמו; לאישור מינויו כמנכ"ל החברה או כל דרישה אחרת. התנהלות זו מעידה כי גם התובעות וגם הנתבע לא ראו בעיכוב במימוש הוראות ההסכם כעילה לביטולו ואף לא כתנאי מתלה לכניסתו של הסכם המייסדים לתוקף.
ההתחייבות להימנע מתחרות
45. בסעיף 18.3 להסכם המייסדים הסכימו הצדדים כי הבעלות בקניין רוחני הנוגע לפעילות במיזם היא של החברה והסכימו גם על איסור להתחרות בחברה. הנתבע טוען כי סעיף זה עמד במחלוקת במשא ומתן ולא הושגה הסכמה לגביו, שכן טען כי הקניין הרוחני שמקורו בידע ובקשרי הלקוחות הובא על ידו ונותר בבעלותו בלבד.
בהערות לטיוטת ההסכם שסומנה נ/7 נרשם כי: "טל מבקש שלא תחול עליו חובת סודיות ואי תחרות לאחר העזיבה. לדבריו אלו הקשרים והידע שלו" (עמ' 11 לנ/7). בתגובה מציין פאר כי הוא יסכים "ובתנאי שהחברה תחלק רווחים של לפחות 1 מיליון דולר בכדי שנדע שהמאמץ השתלם ולא רק לטל. או שיתחייב לא לעסוק בתחום שנתיים".
46. בטיוטה שסומנה נ/10 נרשמה רק הערתו של הנתבע, לפיה הוא מבקש "[...] שלא תחול עליו חובת סודיות ואי תחרות לאחר העזיבה. לדבריו אלו הקשרים והידע שלו". בנוסח ההסכם שנחתם נעשה שינוי לטובת הנתבע ובסיפא לסעיף נרשם:
"התניה זו לא תכול (צ.ל. תחול - ר' ס') על מנכ"ל החברה כול עוד היוזמה לסיום הסכם ההתקשרות שלו עם החברה יבוא ממנו ולא מדירקטוריון החברה".
משמע, לבקשת הנתבע הוסף סייג להוראת הסודיות ואיסור התחרות שלפיו הנתבע יוכל להתחרות בחברה, רק אם הפסקת ההתקשרות בין הצדדים תעשה ביוזמת החברה. דהיינו, ככל שהנתבע יזום את הפסקת ההתקשרות, יאסר עליו להתחרות בחברה.
47. אף שלא הובאו ראיות לעניין זה ברור כי נוסח זה של סעיף איסור התחרות מלמד על פשרה שהושגה בין הצדדים ובין הדרישות, כפי שבוטאו בנוסחי ההסכם שבטיוטות ובהערות הצדדים לנוסח זה. פשרה בניסוח והתאמה חלקית של ההוראה לדרישותיו של הנתבע מסבירות מדוע הסכים לחתום על הסכם המייסדים.
48. ניתן לסכם פרק זה ולקבוע כי התובע ופאר חתמו ביום 31/01/2016 על הסכם המייסדים בנוסח כפי שצורף על ידי התובעות. אף שהסכם המייסדים לא קוים במלואו, ההסכם לא בוטל, הצדדים פעלו על פיו וקיבלו על עצמם את הוראותיו. עוד ניתן לקבוע כי הצדדים הסכימו כי הקניין הרוחני, דהיינו הידע וקשרי הלקוחות במיזם, יהיו בבעלות החברה וכי יחול עליהם איסור התחרות כאמור בסעיף 18.3 להסכם המייסדים. כן הוסכם כי ככל שהנתבע יפוטר ויעזוב את הפעילות בנטוורקס, שלא ביזמתו, לא תחול הוראת איסור התחרות.
חובותיו של הנתבע כנושא משרה בתובעות
49. התובעות טוענות כי פרט להתחייבויות החוזיות להימנע מתחרות ולשמירה על סודיות המידע וקשרי הלקוחות, כפוף הנתבע לחובות אמונים לנטוורקס מכוח מעדו כנושא משרה בה. כדי לבחון את הטענות עלינו להגדיר מהן חובותיו של נושא משרה בחברה ולברר האם הנתבע היה נושא משרה החב בחבות אמון כלפיה.
50. סעיף 254 לחוק החברות מורה:
(א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה –
(1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;
(2) יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;
(3) יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;
(4) יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה.
(ב) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר.
סעיף זה מגבש את חובות האמון שחב נושא משרה בחברה (ראו על חובת האמון של נושא משרה בחברה: יוסף גרוס, חוק החברות 587 (מהדורה חמישית מורחבת, 2016); עדו לחובסקי, דיני חברות: חברה יחידה ואשכול חברות 179 (2014); ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253 (1984)). סעיף קטן (א) קובע את העיקרון הכללי וסעיפי המשנה באים לפרט מקרים אופייניים של חובות אמון, מבלי שיהיה בהם למצות את כל חובות האמון המוטלות על נושא המשרה.
51. החובה המרכזית המוטלת על נושא משרה בחברה היא לפעול אך ורק למען החברה ולקידום תכליות החברה (ראו י' גרוס הנ"ל, עמ' 123; ע"א 3379/06 ברנוביץ נ' נתנזון, סעיף כ"ב לפסק דינו של כב' הש' רובינשטיין (04/03/2008). מחובה כללית זאת נלמדות חובות משנה ובהן החובה להימנע ממצבים של ניגוד עניינים (ראו עמיר ליכט דיני אמונאות, חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 50 (2013); אירית חביב סגל דיני חברות 498 (כרך א, 2007)). הסעיף מפרט שתי חלופות מוכרות למצבים של ניגוד עניינים; תחרות עם עסקי החברה (סעיף 254(א)(2)); ניצול הזדמנות עסקית של החברה (סעיף 254(א)(3)).
52. הטלת חובות אמון על נושא משרה בתאגיד מבוססת על ההכרה כי מתן כוח לאדם לפעול ברכושו של אחר מחייב הטלת חבות לריסון הכוח. כך בע"א 817/79 הנ"ל נאמר על ידי השופט א' ברק:
המנהל הוא "המוח" ו"מרכז העצבים" לפעילותה של החברה. הוא פועל בשמה כלפי חוץ, ומנהל את ענייניה כלפי פנים. שורה ארוכה של הוראות - מהן בפקודת החברות [נוסח חדש], מהן בתזכיר ובתקנות ¬מעניקות לו כוחות ביחס לניהול ענייני החברה. לצרכים מסוימים הוא אורגן של החברה; לצרכים אחרים הוא שלוח שלה; לעתים ניתן לראות בו עובד. בכל פעילותו בחברה - בין הניהול היומיומי ובין קביעת המדיניות והפיקוח על ההנהלה הפעילה - הוא מרכז בידיו כוח רב. כוח זה נתון בידו למען החברה. אך קיים חשש - וניסיון החיים מוכיח כי חשש זה מבוסס הוא - כי מי שבידו כוח ינצל אותו לרעה. הפיתוי לכך הוא רב. מכאן הצורך לגבש מערכת דינים, שיהא בה לרסן את הכוח, שכן "כוח ללא אחריות משול להפקרות" (א' פרוקצ'יה, "פירוק חברה לפי בקשת מיעוט בעלי המניות" משפטים ח (תשל"ח) 13, 17).