19. הגם שדי היה לכאורה בקביעה המשפטית העקרונית דלעיל, המשיך בית המשפט המחוזי ודן בטענות הצדדים באשר לאופן סיווגו הנכון של סעיף ריבית ההפרה בנסיבות העניין. בנקודה זו טענו הבנקים, מחד, כי ריבית ההפרה הינה חלק מ"המחיר החוזי" וכי היא משקפת את הסיכון הנוסף שהם חשופים לו במקרה של הפרה, ולכן לא מדובר בפיצוי מוסכם. מנגד, טענו החברות כי סעיף ריבית ההפרה כלל אינו משקף את הסיכון הנשקף לבנקים מהפרת ההסכם, וכי לא ניתן לראותו אלא כסעיף פיצויים עונשיים שנועד לתמרץ את הלווה לפרוע את חובו לבנק במועד המוסכם. בית המשפט לא קיבל אף אחת מהטענות במלואה. בית המשפט קבע, מחד, כי מקובלת עליו טענת החברות שסעיף ריבית ההפרה מהווה, בין היתר, תמריץ ללווה לתשלום החוב במועד שכן נקבעת בו ריבית גבוהה יותר ללא הוכחת נזק, אך דחה את טענותיהן כי ריבית זו אינה משקפת בכלל את עליית הסיכון לבנקים כתוצאה מהפרת ההסכם וכי מדובר אך ורק בפיצויים עונשיים. מנגד, קבע בית המשפט כי אמנם מקובלת עליו טענת הבנקים, לפיה מבחינה כלכלית משקפת ריבית ההפרה את העלייה הניכרת בסיכון שנגרמת להם כתוצאה מהפרת ההסכם, אך אין בכך כדי להוביל בהכרח למסקנה כי מדובר ב"מחיר חוזי" ולא בפיצוי מוסכם. נקבע כי הבנקים מתעלמים מהעובדה שמדובר בכספים שהזכות לקבלם קמה רק בנסיבות של הפרת ההסכם ושהם אינם נדרשים להוכיח נזקיהם כתנאי לקבלת הכספים. בנקודה זו קבע בית המשפט כי לאורך ההליך כולו לא ניסו הבנקים להוכיח את גובה הנזקים הממשיים שנגרמו להם בפועל, וכי דפוס פעולה זה תומך בטענת החברות שריבית ההפרה מהווה פיצוי מוסכם.
20. בית המשפט קבע כי המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי מעת שנקבע בהסכם כי המפר ישלם לנפגע תשלום מסוים ללא הוכחת נזק במקרה של הפרת ההסכם – בין אם מדובר בסכום פיצוי נקוב ובין אם מדובר בשיעור מוגדר של הפיצוי על דרך פסיקת אחוזים ביחס לסכום או שיעור מוסכם אחר – הרי שמדובר על הסכמה לתשלום פיצוי מוסכם. נקבע כי הבנקים הוכיחו אמנם שמבחינה כלכלית ריבית ההפרה אכן נועדה לשקף את הסיכון המוגבר של הבנקים מעת שהסכם ההלוואה מופר, אולם הדבר אינו שולל את המסקנה המשפטית כי מדובר בפיצוי מוסכם. עם זאת הודגש כי לעובדה שריבית ההפרה נועדה לשקף את הסיכון המוגבר שנשקף לבנקים כתוצאה מהפרת ההסכם יש כמובן משמעות, והיא תילקח בחשבון כחלק מהשיקולים שישקול בית המשפט בבואו לקבוע אם ריבית ההפרה הינה סבירה בנסיבות העניין.