תא (ת"א) 2100/09 אילן שמש נ' דרור הלוי

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת"א 2100-09 שמש נ' הלוי ואח'

לפני כבוד השופט מגן אלטוביה

תובע
אילן שמש
ע"י ב"כ עוה"ד גלעד וקסלמן ורביד חיים
ממשרד הרצוג, פוקס, נאמן ושות'
ממגדל הרצוג, יצחק שדה 4, תל-אביב 64239
טל': 03-6922020, פקס': 03-6966464

נגד

נתבעים
1.דרור הלוי
2.קבוצות רוכשים בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד אלון יואלי ואלון מגן
ממשרד מיתר | עורכי דין
דרך אבא הלל סילבר 16, רמת-גן 5250608
טל': 03-6103100, פקס': 03-6103111

פסק דין

1. מהו גובה הפיצוי אותו זכאי לקבל התובע מהנתבע 1 בעקבות הפרת סעיף הסודיות בהסכם המייסדים ביניהם? זאת השאלה העומדת בבסיס הליך זה, שהוא סיומו של סכסוך ארוך שנים בין הצדדים.
בתמצית, יצוין כי ליבת הסכסוך שנדון בהליכים עד כה היא בשאלה האם הנתבע הפר את התחייבויותיו לתובע בשני הסכמים: הסכם המייסדים של חברת ארגון האקדמאים – ארגון דיור לבעלי השכלה גבוהה בע"מ מיום 11.20.2005 (להלן – הסכם המייסדים וארגון האקדמאים בהתאמה), שמטרתה ארגון קבוצות רכישה לבעלי השכלה גבוהה; והסכם ההיפרדות מיום 28.09.2007, שנועד להסדיר את סיום את היחסים העסקיים בין הצדדים (להלן – הסכם ההיפרדות).
בין היתר, טען התובע כי הנתבע 1 השתמש בשתי חברות הנמצאות בבעלותו, הנתבעת 2 והעיר החדשה טי. אל. וי בע"מ (להלן – העיר החדשה), שבהן לא היה התובע בעל מניות, כדי לארגן מספר קבוצות רכישה, וזאת על בסיס מימון שנתן התובע לארגון האקדמאים ונכסים שהצטברו בארגון האקדמאים לאורך פעילותה, מבלי לשתף את התובע ברווחים שנוצרו מקבוצות רכישה אלה.
על-בסיס טענות אלה הגיש התובע את התובענה בהליך שבכותרת לבית משפט זה, ובה טען כי דרור הפר הפרה יסודית של הסכם ההיפרדות, ולפיכך נעשה ביטולו כדין. עקב כך, נטען כי הסכם המייסדים שב לתוקפו, ומכוחו נתבעו סעדים כספיים שונים.
2. במסגרת ההליך דנן, ביום 29.04.2014 ניתן על-ידי פסק דין חלקי בתובענה, במסגרתו קבעתי כי הסכם ההיפרדות בוטל על-ידי התובע כדין, מהטעמים השונים אשר פורטו בפסק הדין (להלן – פסק הדין החלקי).
3. על-בסיס פסק הדין החלקי, ביום 31.03.2016 ניתן על-ידי פסק הדין המשלים (להלן – פסק הדין המשלים). בפסק הדין המשלים הוריתי, בין היתר, על מתן חשבונות אותם ביקש התובע, לצורך כימות חלקו של התובע בתוצאות פעילותה של חברת העיר החדשה בתחום ארגון קבוצות רכישה לאקדמאים, וזאת בשל קביעתי כי הפרה זו משמעה שותפות של התובע בפרויקטים אותם ביצע הנתבע במסגרת העיר החדשה.
4. על פסק הדין הוגש מטעם הנתבעים ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדון והוכרע בפסק הדין מיום 13.09.2018 (להלן – פסיקת בית המשפט העליון), ובפסיקה המשלימה לה מיום 28.11.2018 (להלן – הפסיקה המשלימה).
5. פסיקת בית המשפט העליון (כב' השופטים סולברג, ברק-ארז ואלרון) ביטלה את קביעתי המורה על צו למתן חשבונות, וקבעה במקום זאת כי הנתבע 1 הפר את חובת הסודיות והשימוש במידע שנוצר בפעילות המשותפת בין הצדדים.
6. כמו כן, פסיקת בית המשפט העליון הציעה כי הצדדים יסמיכו את בית המשפט העליון להכריע בשאלת הפיצוי על הפרת חובת סודיות זו על דרך הפשרה [פסיקת בית המשפט העליון, בפסקה 52]. לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה על הצעה זו, קבע בית המשפט העליון כי הדיון יחזור לדון לפניי:
"ניסינו, ולא עלתה בידינו. ביום 13.9.2018 ניתנו על-ידינו פסק דין והחלטה. כזכור, נותר סרח-עודף שלא ניתן היה להכריע בו, אלא אם יסכימו ב"כ הצדדים להסמיכנו לפסוק בענין זה על דרך הפשרה. מהודעות עדכון חוזרות ונשנות משני צדדי המתרס עולה שלא נתגבשה הסכמה.
הדיון יוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי כדי שידון, יכריע ויקבע את שיעורי הפיצוי בגין הפרת חובת הסודיות והשימוש במידע שנוצר בפעילות המשותפת." [הפסיקה המשלימה]
7. לפיכך, ובהתאם להחלטת בית המשפט העליון, מצאתי לקיים מעיין "משפט זוטא" בסוגיית שיעורי הפיצוי בגין הפרת חובת הסודיות על-ידי הנתבע 1 שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון, תוך עריכת בירור עובדתי בסוגיה זו בלבד. לעניין זה הגישו הצדדים כתבי טענות, ובהם חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים בדבר שיעור הפיצוי, נערכה ישיבת הוכחות וכן הוגשו סיכומים בכתב בסוגיית הפיצוי בלבד.
הצדדים להליך
8. התובע, מר אילן שמש (להלן – התובע או אילן), מחזיק ב – 40% מהזכויות בחברת ארגון האקדמאים, בתמורה להשקעה בחברה בסך 120 אלף דולר.
9. הנתבע 1, מר דרור הלוי (להלן – הנתבע או דרור), מחזיק ב – 60% מהזכויות בחברת ארגון האקדמאים. כמו כן, הנתבע הוא הבעלים של מספר חברות נוספות המארגנות קבוצות רכישה, ובהן העיר החדשה והנתבעת 2.
10. הנתבעת 2, קבוצות רוכשים בע"מ (להלן – קבוצות רוכשים), היא חברה פרטית בבעלותו המלאה של הנתבע.
רקע והשתלשלות האירועים בתובענה דנא
ההליך הראשון
11. על אף שמרבית התביעה כבר הוכרעה, ובהליך זה נדון רק חלקה ממנה, אפרט בקצרה את השתלשלות העניינים עד להליך זה.
12. התביעה שבנדון הוגשה לראשונה לבית המשפט ביום 14.10.2009 על-סך של 7,500,000 ש"ח. לטענת התובע, סכום התביעה הוגבל לצורכי אגרה. בתביעה נטען כי דרור הפר הפרה יסודית את הסכם ההיפרדות. בשל כך, נטען כי הסכם המייסדים שב לתוקפו. מכח הסכם המייסדים, אילן תבע סעדים כספיים שונים.
במסגרת ההליך, נדונה פרשנות סעיפי הסכם ההיפרדות הנוגעים לדיווידנדים שיחולקו בפרויקט "סנטרל פארק", אותו שיווקה קבוצת רוכשים (להלן – הפרויקט או סנטרל פארק). בסעיף 3 להסכם ההיפרדות, נקבע כי "אילן יקבל סך השווה ל-20% מהדיוידנד שיחולק בפרויקט סנטרל פרק", ובסעיף 18 להסכם נקבע כי סך זה ישולם "במקביל לחלוקת דיוידנד לשותפים או עד 15/11/07" (להלן – תאריך היעד).
עד לתאריך היעד, הועבר מדרור לאילן תשלום בסך של 250,000 ש"ח + מע"מ בלבד, בעוד הרווחים שהתקבלו מהפרויקט היו גבוהים בהרבה. בתביעתו של אילן נטען כי תאריך היעד התייחס לתשלום דיווידנד הנגזר מכלל רווחי הפרויקט, בעוד דרור טען כי תאריך היעד התייחס לתשלום דיווידנד חלקי, שכן לא ניתן לקבוע את הרווח הסופי מהפרויקט.
13. במסגרת ההליך דנן, ביום 29.04.2014 ניתן על-ידי פסק הדין החלקי. במסגרת פסק הדין, קיבלתי את טענתו של אילן כי הסכם ההיפרדות הופר על-ידי דרור. זאת, משום שבפרשנות החוזה עולה כי לשון החוזה אמנם אינה חד-משמעית, אך בבחינת אומד הדעת האובייקטיבי של צדדים לחוזה מסוג זה, המסקנה המתחייבת היא כי כוונת הצדדים היא שבתאריך היעד יעביר דרור לאילן 20% מכלל רווחי הפרויקט עד לתאריך זה, ולא דיווידנד חלקי בלבד. לכן, משלא עמד דרור בהתחייבות זו, קבעתי כי דרור הפר את החוזה הפרה יסודית, ולפיכך ביטול החוזה על-ידי אילן בדין יסודו. התוצאה של קביעה זו היא כי הסכם המייסדים תקף.
14. על-בסיס פסק הדין החלקי, ולאור קביעותי כי הסכם ההיפרדות בוטל כדין והסכם המייסדים תקף, ביום 31.03.2016 ניתן על-ידי פסק הדין המשלים, שבו דנתי בחיובי הצדדים כפי שהם עולים מהסכם המייסדים.
בחלקו הראשון של פסק הדין המשלים, קיבלתי את טענת אילן לפיה הפרויקט נעשה כחלק מהפעילות המשותפת אותה יזמו הצדדים במסגרת הסכם המייסדים (להלן – הפעילות המשותפת), וזאת למרות שהסכם המייסדים מתייחס לפעילות במסגרת ארגון האקדמאים בלבד. לאור זאת, קבעתי כי הסכם המייסדים הקנה לאילן זכות ל – 40% מרווחי כל פעילות משותפת עם דרור בתחום קבוצות הרכישה, בין אם נעשתה במסגרת ארגון האקדמאים ובין אם נעשתה במסגרת קבוצות רוכשים.
לפיכך, ולאחר שקיבלתי את טענות אילן בדבר "ניפוח" הוצאות הפרויקט על-ידי הנתבע, וזאת על-מנת להקטין את סכום הדיווידנד שעליו לחלק, קיבלתי את התחשיב שביצע אילן אודות הפיצוי הכספי המגיע לו מדרור וקבוצות רוכשים, בסך של 2,790,095 ש"ח.
בחלקו השני של פסק הדין המשלים, קבעתי כי כלל פעילותה של קבוצות רוכשים עברה אל חברת העיר החדשה, ובהתאם לכך הפעילות במסגרת העיר החדשה היא למעשה המשך של הפעילות במסגרת קבוצות רוכשים. כן קבעתי כי הקמת העיר החדשה תוך שימוש בפעילות של קבוצות רוכשים מנוגדת להוראות סעיף 11.1 להסכם המייסדים, הקובע כי:
"11.1. כל אחד מהצדדים מתחייב בזאת לשמור בסודיות ולא לגלות ו/או להעביר ו/או לעשות שימוש כלשהו שלא במסגרת החברה ולטובתה וזאת לגבי כל מידע בקשר עם החברה אשר יגיע אליו כתוצאה מהתקשרותו בהסכם זה, וכן בידע ו/או בסודות מקצועיים או מסחריים השייכים לחברה, לרבות (מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל): הרעיון העסקי, התכנית העסקית, מודל עסקי, פרטי ספקים, פרטי לקוחות, שיטות תמחור, שיווק והפצה, תחזית רווחים וכל סוד שאיננו נחלת הכלל הקשור במישרין או בעקיפין לרכוש החברה, נכסיה, עסקיה, לקוחותיה, ענייניה, ספקיה, גופים או אנשים הקשורים בה או הבאים עמה במגע וכל עניינים כיוצא באלו (להלן: "המידע הסודי"), וזאת במהלך התקופה שצד כלשהו הינו בעל מניות בחברה ובמשך 48 חודשים מהמועד שהוא יחדל להיות בעל מניות בחברה."
(להלן – סעיף הסודיות)
כך, קבעתי כי הוכחה זכותו של אילן לקבלת 40% מתוצאות פעילותה של העיר החדשה, בהיותה המשך לפעילות המשותפת בין הצדדים. לפיכך, הוריתי על מתן חשבונות אותם ביקש אילן, לצורך כימות חלקו של אילן בתוצאות פעילותה של חברת העיר החדשה בתחום ארגון קבוצות רכישה לאקדמאים.
15. על פסק הדין הוגש מטעם הנתבעים ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדון והוכרע בפסיקת בית המשפט העליון, בגדרה הושב התיק לדיון בפניי.
16. פסיקת בית המשפט העליון דחתה את ערעור הנתבע בכל הנוגע לחיוב הכספי שהוטל עליו בפסק דיני, אך ביטלה את קביעתי המורה על צו למתן חשבונות. זאת, בשל הנימוקים הבאים:
"51. יחד עם זאת, נקודה אחת עודנה דורשת הכרעה. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו על כך שהפעילות במסגרת חברת העיר החדשה, תוך שימוש בתשתית העסקית של הפעילות המשותפת, היא בגדר הפרה של חובת הסודיות הקבועה בהסכם המייסדים. לפי דרך הילוכי בניתוח המערך ההסכמי שבין הצדדים, צריך עיון אם אמנם סעיף זה עודנו בתוקף ומהי משמעותו. לגישתי, יש להבחין בין הוראותיו השונות של סעיף זה. למשל, ההוראה הקובעת כי הצדדים לא יעשו שימוש ב"רעיון העסקי" של הפעילות המשותפת – אינו רלבנטי משנתפרדה החבילה, וברי כי כל אחד מהם רשאי להמשיך בדרכו ולפעול בתחום קבוצות הרכישה באופן עצמאי. לעומת זאת, נתונים בעלי ערך כספי שנצברו במהלך הפעילות המשותפת, כגון "פרטי ספקים, פרטי לקוחות, שיטות תמחור" וכיוצא באלו, שלגביהם קובע הסעיף כי אף אחד מהצדדים לא יעשה בהם שימוש כלשהו שלא במסגרת המשותפת – הריהם עדיין בבעלות משותפת של הצדדים, וכל עוד לא סיכמו ביניהם על אופן ההיפרדות בקשר לנתונים אלו – הרי ששניהם מחוייבים עדיין שלא לעשות בהם שימוש פרטי. צדק אפוא בית המשפט המחוזי כשהחליט (על סמך קביעות עובדתיות מוצקות) שסעיף הסודיות הופר על-ידי דרור, כשפעל במסגרת חברת העיר החדשה.

52. ברם, מהי משמעותה של הפרה זו? שלא כעמדת בית המשפט המחוזי, לעמדתי, כאמור, אין בהפרה זו כדי ללמד על שותפות של אילן בפרוייקטים אלו. ההפרה מצדיקה מתן פיצוי; אין היא מלמדת על אודות קיומה של שותפות. קשה לאמוד את טיבו של הפיצוי הראוי בנסיבות העניין, ואולי הדבר מצדיק השלמה ראייתית מסוימת. לפי שורת הדין, יש להשיב את הדיון בעניין זה לבית המשפט המחוזי. [...]" [שם, בפסקאות 51-52]
17. ביום 03.05.2020 הגיש התובע את טענותיו ביחס לסכום הפיצוי, וביום 16.08.2020 הגישו הנתבעים את טיעוניהם ביחס לסכום הפיצוי.
18. ביום 16.12.2020 התקיים דיון ההוכחות בהליך זה. סיכומים מטעם התובע הוגשו ביום 18.02.2021, סיכומים מטעם הנתבעים הוגשו ביום 09.05.2021 וסיכומי תשובה מטעם התובע הוגשו ביום 23.06.2021.
19. עד כאן השתלשלות העניינים בהליך שלפניי.
עיקרי טענות הצדדים
20. הצדדים העלו טענות רבות הקשורות לחוות הדעת שהוגשו בהליך זה. אסקור כעת את עיקרי טענותיהם. ישנן טענות נוספות שהושמעו על-ידי הצדדים, כך למשל לענייני צורת ואופני החישוב המופיעים בחוות הדעת, אך בשל התוצאה האופרטיבית אליה הגעתי בפסק דין זה, לא אדרש אליהן.
טענות התובע
21. תחילה, עמד התובע על מהות ההפרה, כפי שהיא עולה לשיטתו מפסק הדין המשלים ומפסיקת בית המשפט העליון.
22. לטענת התובע, דרור לקח לעצמו נכסים משמעותיים בעלי שווי רב, הכוללים, בין היתר, נכסים, נתונים, שיטות עבודה, רשימות קונים, רשימות לקוחות, רקורד הצלחה ועוד (להלן – הנתונים הפנימיים). לפי התובע, נכסים אלה הם משמעותיים, ומהווים תשתית אותה ניתן למנף לשם קבלתם וביצועם של פרויקטים נוספים תוך הפקת רווחים גדולים. כן נטל דרור את כל אמצעי הקשר של הפעילות המשותפת, לרבות המשרדים, מספרי הטלפון, כתובות המייל, מספרי הפקס, אתר האינטרנט והאמצעים האחרים באמצעותם בוצעה הפעילות המשותפת.
משכך, לגישת התובע, רק אל דרור ידעו לפנות כל הלקוחות שהתרשמו מהצלחת פרויקט סנטרל פארק; רק הוא יכול היה לפנות ללקוחות באמצעות אמצעי הקשר של הפעילות המשותפת; ורק הוא יכול היה לייחס לעצמו את הצלחת הפרויקט, ולעשות שימוש בכל הנתונים והמידע שהצטברו לשם קידום פרויקטים נוספים. זאת, בעוד שלתובע לא הייתה גישה לאותם נתונים, מידע ואמצעי קשר שהיו בחזקתו של דרור, ואף הייתה לו מניעה חוזית לבצע שימוש באותם נכסים משותפים עבור פעילות חיצונית. מניעה חוזית זו עולה גם מכח סעיף 11.1 להסכם המייסדים, וגם מכח הסכם ההיפרדות שבשלב זה עוד היה בתוקף.
23. לצורך חישוב הפיצוי המגיע לו עקב השימוש כאמור בנכסי החברה, הפנה התובע לחוות הדעת מטעמו שנכתבה על-ידי פרופ' דורון לביא (להלן – חוות דעת לביא ומומחה הנתבע או פרופ' לביא בהתאמה). מחוות דעת זו עולים שלושה נתיבים בהם ניתן לחשב את הפיצוי. נתיבים אלה יפורטו להלן.
24. הנתיב הראשון הוא דרך תחשיב על-בסיס "מודל גורדון", אשר מבוסס על שיטת ה – DCF של היוון תזרים מזומנים. לשיטת התובע ופרופ' לביא, על-פי מודל זה ניתן להעריך מהו שווי הנכסים הבלתי מוחשיים אותם נטל דרור בשנת 2007, וזהו המודל השכיח והמקובל בו עושים שימוש בהערכות שווי.
כך, לטענת התובע, נשען התחשיב על ההנחה הריאלית לפיה ניתן להוציא לפועל פרויקט בכל שנתיים בממוצע. לגרסתו, הנחה זו מבוססת גם על מה שאירע בפועל, שכן פרויקט סנטרל פארק בוצע בתוך שנה וחצי בלבד מן הרגע שהתחילה הפעילות לגביו, כאשר הקרקע אותרה רק בסוף שנת 2006. כן נטען כי ראיה נוספת לכך היא העובדה שלדרור לקח כשנתיים כדי להוציא לפועל בתחילת 2010 פרויקט קבוצת רכישה נוסף – "מגדלי אסותא" ברח' ז'בוטינסקי בתל-אביב (להלן – פרויקט אסותא), בהיקף שלטענת התובע הוא כמעט כפול מזה של סנטרל פארק.
כן נטען כי לפי חוות דעת לביא, התחשיב מייחס לנכסים אובדן ערך ככל שחולף הזמן, ולכן החלק העיקרי בשווי יגולם כבר בתקופה של 4 שנים בלבד לאחר סיום פרויקט סנטרל פארק. לפי התובע, ניתן להניח שלאחר שכבר התקבל רקורד הצלחה משמעותי, גם באופן שמרני ומצמצם ניתן יהיה להמשיך ולבצע לפחות עוד שני פרויקטים. התובע טוען כי פרויקט סנטרל פארק לבדו הניב רווח נקי של 7,335,270 ש"ח. לכן, התובע מעריך כי שווי הערך שצמח מהשימוש בנכסי סנטרל פארק מגיע לכ – 13-14 מיליון ש"ח, ממנו מגיעים לתובע 40% מסכום זה, בשל חלקו בנכסי סנטרל פארק. לכן, ועקב העובדה שסכום התביעה הוגבל משיקולי אגרה, התובע מצביע כסכום הראוי לפיצוי על המקסימום שנתבקש בכתב התביעה (7,500,000 ש"ח) בניכוי הפיצויים שכבר נפסקו לו – כלומר, סך של 4,709,905 ש"ח.
25. הנתיב השני הוא דרך טענתו של התובע כי דרור הכניס שותפים לעיר החדשה לפי ערך של 20 מיליון ש"ח, זאת בשלב בו עוד לא הייתה לעיר החדשה פעילות כלשהי, וכל נכסיה היו הנכסים הבלתי מוחשיים שהוא נטל מן הפעילות המשותפת.
לפי התובע, חלקו במניות העיר החדשה הוא 40% מערך זה. זאת, משום שהפיצוי המגיע לו נגזר משווי נכסיה הבלתי מוחשיים של הפעילות המשותפת. לטענתו, לפי דיני החוזים בישראל, סעד הפיצויים הראשוני והעיקרי אותו בית משפט צריך לספק הוא פיצויי קיום, אשר יעמידו את התובע במצב בו היה לו קוים החוזה, ויספקו לו את הרווחים שהיה אמור לקבל מקיום החוזה [התובע מפנה לע"א 1846/92 נפתלי לוי נ' מבט בניה בע"מ מז(4) 049, עמ' 54; ולג' שלו, וי' אדר, דיני חוזים – התרופות (תשס"ט), בעמ' 291]. לגישתו, זהו גם הסעד אותו סיפק בית המשפט העליון לתובע ביחס לרווחי פרויקט סנטרל פארק, וזהו הסעד אותו יש לתת לתובע גם בשל הפרת סעיף הסודיות.
26. לשיטת התובע, לו החוזה היה מקוים, ואלמלא ההפרה, דרור היה חייב לרכוש מאילן את חלקו (40%) בנכסיה הבלתי מוחשיים של הפעילות המשותפת, בהתאם לשווים הריאלי, וזאת בטרם יכול היה לסחור בהם, ולעשות בהם שימוש כשם שעשה. זאת, שאם לא כן, דרור היה מנוע מבחינה חוזית לעשות בהם שימוש כלשהו. כך, ששווי הפיצויים המגיעים לאילן הוא 40% משווי הנכסים הבלתי מוחשיים של החברה המשותפת בשנת 2007 – שווי אותו אילן היה מקבל ממילא אם החוזה היה מקוים.
27. התובע מוצא תימוכין לטיעוניו אלה גם דרך הנתיב השלישי, הנעזר בסעיף 6 להסכם ההיפרדות, שקובע:
"אילן יקבל סכום המקביל ל 20% מהדיוידנד שיחולק בפרויקטים עתידיים של אחת מהחברות "קבוצות רוכשים" או "ארגון האקדמאים" עד להשלמת תמורה של 500,000 $ (חמש מאות אלף $) פרויקטים אם וככל שיהיו לחברות אלו ללא כל אחריות אישית של דרור. החשבון יעשה ע"י רו"ח החברה."
ביחס לסעיף זה נטען, כי היה ברור לצדדים כי לא ניתן להעביר את מלוא הפעילות המשותפת לידי דרור, על נכסיה וזכויותיה, ולהסתפק רק בהחזר ההלוואה וחלוקת רווחי הפרויקט המשותף, אלא יש לפצות את אילן בסכום נוסף, אשר נקבע בהסכם ההיפרדות בסך של חצי מיליון דולר.
לשיטת התובע, מדובר בסכום נמוך מאוד, המגלם ויתור משמעותי מצדו של התובע, ונובע מכך שהשליטה הבלעדית על הכספים הייתה בידי דרור. בשל שליטה זו, אילן נאלץ להתפשר על שווי נמוך אותו יקבל בגין חלקו בחברה, מכספים שיכנסו מרווחי פרויקטים עתידיים. אך עדיין, נטען כי ניתן ללמוד מסעיף זה כי גם לדרור בזמן אמת היה ברור כי הוא אינו יכול לגזול לעצמו בלא תמורה את נכסי הפעילות המשותפת.
28. התובע מציין בנוסף כי ניתן להגיע לתוצאה זו דרך עילה של עשיית עושר ולא במשפט, על-פיה על דרור להשיב לאילן את שווי הנכסים המשותפים שנטל לעצמו ועשה בהם שימוש פרטי, תוך התעשרות שלא כדין ושלילת רווחי אילן. כן נטען ביחס לטיעון זה, כי אילן אינו מבקש להיות שותף ברווחים העתידיים שביצע דרור, אלא זכאותו נובעת מכח עילה זו, שבית המשפט העליון לא שלל אותה.
29. בסיכומיו, הוסיף התובע כי טענת הנתבע, לפיה בחברות נדל"ן משתמשים בדרך כלל דווקא בשיטת השווי הנכסי להערכות שווי מעין אלה, מבוססת על הנחת מוצא שגויה, שכן אין מדובר בחברת נדל"ן (אותה מעריכים על-פי הנכסים המוחשיים שבידה). אלא, מדובר בחברה שעניינה הוא ארגון קבוצות רכישה, שכלל לא נוהגת להחזיק נכסי נדל"ן, ולא עוסקת ברכישתם, השכרתם ו/או מכירתם. לשיטת התובע, מדובר בתחום עיסוק שונה לחלוטין המבוסס על מתן שירותים לקבוצת רוכשים, שהם אלה שרוכשים את השטח, שמתקשרים באופן ישיר עם קבלן מבצע, ושנושאים בכל הסיכונים הכרוכים בכך. החברה המארגנת רק מספקת שירותי ניהול לקבוצת הרוכשים, והרווח שלה נובע מגביית עמלה בגין שירותיה.
בנסיבות אלה, ועקב הסכמתו של מומחה הנתבעים, הן בחוות דעתו והן בחקירתו, כי השיטה המקובלת לחישוב שווי חברות שאינן חברות נדל"ן היא שיטת היוון תזרים המזומנים, נטען כי זוהי דרך המלך לחישוב הפיצויים המגיעים לתובע.
טענות הנתבע
30. הנתבע, מצדו, טוען כי התובע מנסה לעקוף את פסיקת בית המשפט העליון, העוסקת בפיצוי על הפרת סעיף הסודיות, כדי לחזור ולקבל את שנפסק לו בפסק הדין המשלים – דהיינו, 40% מתוצאות פעילותה של העיר החדשה – ובוטל במסגרת פסיקת בית המשפט העליון.
31. כן נטען כי כל שעשה אילן הוא להביא חוות דעת שגויה, לפיה שווי החברה המשותפת הוא מיליונים כביכול ולדרוש 40% משווי אותה חברה משותפת.
בהקשר זה נטען, כי אילו חפץ בית המשפט העליון להקנות לתובע סעד אופרטיבי של 40% מכל השווי הנכסי של החברה המשותפת, הוא לא היה מבטל את הקביעה בפסק הדין המשלים לפיה אילן זכאי ל – 40% מתוצאות הפעילות של העיר החדשה. לגישתו, שימוש התובע במילים "החברה המשותפת" מטרתו לבצע הרמת מסך בין ארגון האקדמאים לעיר החדשה, זאת למרות שבפסיקת בית המשפט העליון הובהר כי המונח חברה משמעו ארגון האקדמאים בלבד. כך, לטענת הנתבע, אילו היה מזכה בית המשפט העליון את התובע בסעד זה, לא היה מבטל את הצו למתן חשבונות כלפי חברת העיר החדשה שניתן בפסק הדין המשלים.
32. לשיטת הנתבע, בפסיקת בית המשפט העליון נקבע שאילן לא זכאי לשווי נכסי כזה או אחר, אלא רק לפיצוי שמטרתו השבת המצב לקדמותו, לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – חוק החוזים (תרופות)). זאת, בגין נזק שנגרם לאילן כתוצאה מהפרה חלקית של סעיף הסודיות. כך, נטען כי על אילן היה מוטל הנטל להוכיח את הדברים הבאים, במצטבר:
א. אילו הפרות ספציפיות ביצע דרור ביחס לסעיף הסודיות, קרי מהם הנתונים המהווים הפרה של סעיף הסודיות בהם השתמש דרור.
ביחס לנקודה זו, נטען כי אילן לא הציג ראיות כלשהן לטיב הנתונים הפנימיים שבהם נעשה שימוש על-ידי דרור.
ב. ביחס לכל נתון (הפרה) ספציפי כאמור, את גובה הנזק שנגרם לאילן כתוצאה מההפרה.
גם ביחס לנקודה זו, נטען כי לא הוצגו מטעם התביעה ראיות כלשהן לקיומו של נזק. כך, נטען בין היתר כי בתקופה שבין חתימת הסכם ההיפרדות לבין ביטולו, לא הייתה מניעה מצד שני הצדדים לעשות שימוש בנתונים. לפיכך, העובדה שאילן בחר, כך לטענת הנתבע, שלא לעשות בהם שימוש כלשהו, מלמדת שלא היה לו צורך בהם, ולכן ברור גם שלא נגרם לו נזק כלשהו כתוצאה מכך שדרור עשה בהם שימוש.
ג. קיום קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק.
נטען כי התובע לא הסביר מה הקשר הסיבתי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק. הנתבע התייחס לשלושה פרויקטים אותם הזכיר התובע בסיכומיו בהליכים קודמים שהניבו לכאורה רווחים לעיר החדשה: פרויקט אסותא, פרויקט "השוק הסיטונאי בתל-אביב" (להלן – פרויקט השוק הסיטונאי) ופרויקט "אייקון TLV" (להלן – פרויקט אייקון).
ביחס לפרויקט השוק הסיטונאי נטען כי הפרויקט יצא לפועל בזמן שהסכם ההיפרדות היה תקף, ולפיכך בתקופה זו הסכם המייסדים לא היה תקף, לכן ממילא לא הייתה אפשרית כל הפרה שלו. כן נטען כי הפרויקט לא יצא אל הפועל, ולפיכך טענת אילן כי העיר החדשה הפיקה רווחים מפרויקט זה לא הוכחה.
ביחס לפרויקט אסותא ולפרויקט אייקון, נטען כי אלה שווקו לפלח אוכלוסייה שונה מזה של פרויקט סנטרל פארק – לבכירי ועשירי המדינה. על כן, לשיטת התובע, כל טענה כי דרור נזקק לצורך שיווקו של פרויקט אסותא בפרטי לקוחות או שיטות תמחור שנצברו במהלך הקמת פרויקט סנטרל פארק אינה רלוונטית.
33. ביחס לטענת התובע כי ניתן להגיע לתוצאה האופרטיבית שהציע גם באמצעות עילת עשיית עושר ולא במשפט, טען הנתבע כי זהו טיעון חסר יסוד, שכן בית המשפט העליון קבע כי הפיצוי אמור להיפסק לאילן בעילה של הפרת חוזה, ולא בגין כל עילה אחרת. בסיכומי הנתבעים נטען כי הטיעון נזנח על-ידי התובע בסיכומיו.
34. הנתבע נעזר בחוות דעת של כפיר קלדרון (להלן – מומחה הנתבע או קלדרון), ממנה עולה לכאורה כי הניתוח שבוצע בחוות הדעת מטעם התובע הוא שגוי, מהסיבות הבאות:
א. ארגון האקדמאים, קבוצות רוכשים והעיר החדשה הן חברות נדל"ן, ובניגוד לטענת פרופ' לביא, טוען קלדרון כי מבדיקה מדגמית של הערכות שווי של חברות נדל"ן שונות, עולה כי שווי חברות נדל"ן יש להעריך בשיטת השווי הנכסי, ולא בשיטת היוון תזרים המזומנים שבה השתמש פרופ' לביא.
ב. לא הובאה ראיה ביחס לסכום הסביר שאילן יכול היה לדרוש מדרור תמורת הסכמתו לשימוש של דרור בנתונים הפנימיים, כאשר ניתן היה לעשות שימוש בנתונים חליפיים, שעלות רכישתם היא אלפי שקלים בודדים.
ג. פרופ' לביא, כך לפי הנתבע, הודה כי המרכיב העיקרי בשווי החברה לא היה שווי הנתונים הפנימיים, אלא שווי המוניטין שלשיטתו הצלחת פרויקט סנטרל פארק יצרה לדרור. אלא, שלגישת הנתבע, אין בפסיקת בית המשפט העליון זכר לקביעה כי אילן זכאי לפיצוי בגין מוניטין או רקורד שיצר לדרור פרויקט סנטרל. יתרה מזאת, טוען הנתבע כי בפתח הסכם המייסדים אילן הסכים בכתב שדרור היה במועד חתימתו "בעל ניסיון וידע מוכחים בארגון קבוצות דומות לצורך פרויקטים של בניה" ובנסיבות אלה, לא תיתכן טענה כי אילן זכאי לפיצוי בגין המוניטין של דרור.
ד. כמו כן, נטען כי פרופ' לביא הודה בחקירתו כי חוות דעתו נסמכת על טענות בכל-פה של אילן ובאי כוחו שלא גובו במסמכים. זאת, למרות שזהו מקרה מובהק שבו "יש להוכיח את העובדות שעליהן מתבססת חוות הדעת בדרך אחרת – אם על ידי עדות מידיעה אישית, ואם על ידי הגשת מסמכים שהנתבעת אינה חולקת, או ראוי שלא תחלוק עליהן" [הנתבע מפנה לת"א (מחוזי חיפה) 33829-11-10 יצחק סולומון בע"מ נ' בנק לאומי (פורסם בנבו, 17.04.2013), בסעיף 11]. לגישת הנתבע, אילן מעולם לא הגיש לאחר פסיקת בית המשפט העליון תצהיר או מסמכים לתמיכתו בטענתו בדבר טיב הנתונים הפנימיים שדרור עשה בהם שימוש. כמו כן, נטען כי אילן לא הגיש בקשה לגילוי מסמכים שילמדו על הנתונים הפנימיים שהשתמשו בהם כביכול.
35. לסיכום טענות הנתבע – ניתן ללמוד כי עיקר טענותיו הן נגד חוות הדעת של פרופ' לביא המתייחסת, לגישת הנתבע, לשווי החברה ולא לשווי הנתונים הפנימיים, ולכן אינה יכולה להוות בסיס לפסיקת פיצוי לאילן. לפיכך, נטען כי אם היה מקום לבצע הערכת שווי, זו הייתה צריכה לשיטתו להיות מבוצעת לפי גישת השווי הנכסי, שאינה מעניקה שווי לנכסים לא מוחשיים. לשיטת הנתבע, שימוש בגישה זאת על נכסי ארגון האקדמאים יכול להוביל לפיצוי העומד, לכל היותר, על אלפי שקלים בלבד ואף לשווי אפס. לפיכך, דין דרישתו של אילן הוא דחייה.
דיון והכרעה
36. לצורך הכרעה בשאלת הפיצוי הניתן על הפרת סעיף הסודיות, אדרש תחילה לבחון את לשון פסיקת בית המשפט העליון, משום שהיצמדות ללשון פסק הדין מאפשרת להתמקד בנושא המחלוקת באופן ענייני. דרך התמקדות זו אדרש לשאלה האם הוצגו בפניי כלל הראיות המסייעות לקבלת ההחלטה. כפועל יוצא משאלה זו, אבחן האם הימנעות מגילוי של חלק מהראיות הנמצאות בידי הצדדים, ככל שהייתה כזאת, משמעה הטיית הנטל הראייתי אל אחד הצדדים.
לאחר מכן, אעסוק בסוגיות עובדתיות נוספות העשויות להועיל בפרשנות אומד דעת הצדדים ביחס לפיצוי הניתן על הפרת סעיף הסודיות בהסכם המייסדים.
לבסוף, אדרש לשאלת כימות הפיצוי הראוי, בהתייחס לנתונים שהובאו על-ידי הצדדים.
מהות ההפרה
37. עקב העובדה שבין הצדדים קיימת מחלוקת מהי מהות ההפרה המקימה את הפיצוי שנפסק לטובת התובע, יש לעיין שנית בפסיקת בית המשפט העליון לעניין עצם ההפרה:
"נתונים בעלי ערך כספי שנצברו במהלך הפעילות המשותפת [...] הריהם עדיין בבעלות משותפת של הצדדים, וכל עוד לא סיכמו ביניהם על אופן ההיפרדות בקשר לנתונים אלו – הרי ששניהם מחוייבים עדיין שלא לעשות בהם שימוש פרטי. צדק אפוא בית המשפט המחוזי כשהחליט (על סמך קביעות עובדתיות מוצקות) שסעיף הסודיות הופר על-ידי דרור, כשפעל במסגרת חברת העיר החדשה. [...] ההפרה מצדיקה מתן פיצוי" (הדגשות לא במקור – מ.א.) [פסיקת בית המשפט העליון, בפסקה 51].
אם כן, מלשון פסיקת בית המשפט העליון עולה כי היא אישררה למעשה את ההכרעה בפסק הדין המשלים, לפיה התובע הוכיח כי דרור עשה שימוש במידע של הפעילות המשותפת בין הצדדים בחברת העיר החדשה. בית המשפט העליון אף ציין כי קביעה זו הושתתה על עובדות מוצקות. כלומר, בהליך זה התובע כבר לא היה צריך להוכיח עובדה זו.
38. אמנם, בהליך זה התובע לא הביא ראיות כלשהן לכך שנעשה שימוש במידע במסגרת פרויקטים מסוימים. עם זאת, מהות ההפרה היא השימוש במידע במסגרת העיר החדשה. לפיכך, המסקנה הסבירה היחידה היא כי דרור השתמש בו בכל פרויקט של קבוצת רכישה שיצא לפועל במסגרת העיר החדשה, וזאת במהלך התקופה של 4 שנים מיום סיום היחסים העסקיים בין הצדדים. כל קביעה אחרת, המטילה את האחריות להוכחת שימוש בכל פרויקט ופרויקט על אילן, תוביל לתוצאה שאינה הגיונית, לפיה קביעת בית המשפט העליון כי דרור הפר את סעיף הסודיות תתרוקן מתוכן, משום שאין ביכולתו של אילן להוכיח את השימוש שדרור עשה במידע בחברה הנמצאת בשליטתו המלאה של דרור בפרט שעה שבית המשפט העליון סבר שאין מקום למתן חשבונות.
39. כדי לקבוע אילו פרויקטים נכנסים תחת תקופה זו, יש להידרש לשאלה מהו אותו יום סיום היחסים העסקיים בין הצדדים. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, מועד החתימה על הסכם ההיפרדות – דהיינו, יום 28.09.2007 – הוא התאריך המוקדם ביותר שניתן להחשיבו כיום סיום היחסים בין הצדדים (ומשכך הוא גם המיטיב ביותר עם הנתבע). זאת, עקב כך שלא הוצגה בפניי ראיה אחרת לסיום מוקדם יותר של היחסים החוזיים ביניהם. כך, שתקופת ההפרה הרלוונטית היא לתקופה של 4 שנים מיום זה, עד לתאריך 28.09.2011 (להלן – תקופת ההפרה).
בטווח התאריכים של תקופת ההפרה, נמצא גם פרויקט מגדלי אסותא, שכן דרור לא הכחיש את טענת אילן כי הפרויקט שווק בשנת 2010, אלא רק טען טענות שונות בדבר ייעודו של הפרויקט [סעיפים 103-105 לטענות הנתבעים] ובדבר רלוונטיות הנתונים לפרויקט זה. זהו הפרויקט היחיד שעליו אין מחלוקת בין הצדדים שהניב רווחים לעיר החדשה במהלך תקופת ההפרה. לפיכך, הנטל היה על דרור להוכיח כי לא השתמש במידע במסגרת פרויקט אסותא. משלא עשה זאת, לא נותר לי אלא לקבוע כי דרור השתמש במידע במסגרת פרויקט זה.
הימנעות מהצגת ראיה
40. כאמור מעלה, בשלב זה, הנטל היה על הנתבע להוכיח כי אכן לא השתמש במידע בפרויקט אסותא. כפי שיבואר להלן, ולמרות שלדרור שליטה מלאה בנתוני העיר החדשה, לא הוצגה בפניי הוכחה כלשהי שהוא לא השתמש במידע בפרויקט אסותא, או בכלל.
המסגרת הנורמטיבית
41. בפסיקה הוחל על בעלי הדין הכלל לפיו כאשר בעל דין נמנע מהצגת ראיה העשויה להיות רלוונטית להליך, ואין לו הסבר סביר לכך, חזקה כי אותה ראיה פועלת כנגד אותו בעל הדין:
"כלל הנקוט על ידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעלי דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (הדגשות לא במקור – מ.א.) [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, לה(1) 736 (1980). ר' גם: ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107, 117; ע"א 2493/07 ‏קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' סמירה אבילפזוב (פורסם בנבו, 07.09.2009)]
42. כלל זה בא לידי ביטוי גם בדברי כב' השופט ג'ובראן, אותם הבאתי גם בפסק הדין המשלים:
"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." [ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 27.7.2008), בסעיף 26 לפסק-דינו של השופט ג'ובראן]
מן הכלל אל הפרט
43. תחילה, ובהקשר זה, אני מוצא לנכון להידרש בשנית לקביעתי העובדתית לגבי התנהלות הנתבע בפסקה 15 לפסק הדין המשלים:
"דרור נמנע מלספק ראיות נגדיות על-מנת לסתור את הנטען על-ידי אילן ואף לא הכחיש זאת במפורש, במיוחד כך בהתחשב בעובדה כי מירב המידע אודות הפעילות ב'העיר החדשה' מצוי בידי דרור"
קביעה עובדתית זו נכונה גם להליך זה, ואף ביתר שאת – שכן לא רק שדרור נמנע בשנית מלספק ראיות נגדיות על-מנת לסתור את הנטען על-ידי אילן, ואף לא הכחיש אותו במפורש, אלא שגם לא הוצגו בפניי נתונים כלשהם ביחס למידע שבו עשה דרור שימוש – אף לא על-ידי דרור עצמו.
44. ודוק, על אף העובדה שבידי דרור הייתה היכולת לסתור או לצמצם את קביעתי ביחס לשימוש שעשה במידע, וזאת באמצעות הבאת ראיות להיקף השימוש במידע – שכן השימוש נעשה בחברה שהיא בשליטתו המלאה, ושלאילן אין גישה אליה כלל – דרור לא הביא ראיות כלשהן לטענתו לפיה לא עשה שימוש כלשהו במידע בפרויקט אסותא, ולכן לא עמד בנטל הראייתי שהוטל עליו. לפיכך, יש לקבוע כי המסקנה הסבירה היא שדרור השתמש במידע במסגרת פרויקט אסותא.
לשון הסכם ההיפרדות כמדד לאומד דעת הצדדים בהסכם המייסדים
45. מנגנון נוסף העשוי לעזור בהבנת אומד דעת הצדדים לגבי הפיצויים המגיעים לתובע בעקבות שימוש כאמור, נובע מתוך ההסכמות לגבי הפרויקטים העתידיים עליהם הסכימו התובע והנתבע בהסכם ההיפרדות. כפי שיבואר בהמשך, הסכמות אלה משמשות אינדיקציה להסכמת הצדדים כי לתובע מגיע פיצוי משמעותי עבור חלקו ברווחי התובע בפרויקטים עתידיים, תוך ויתור על המידע שנצבר בפעילות המשותפת.
המסגרת הנורמטיבית
46. כלל שגור בפסיקה הוא כי פירוש החוזה נלמד תחילה מלשונו ומהנסיבות החיצוניות לו, ורק כאשר זה אינו מסתייע – נבחן אומד הדעת האובייקטיבי של צדדים לחוזה מסוג החוזה הנבחן [דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, סא(2) 1 (2006)].
47. לגבי חוזה שבוטל, בפסיקה נקבע, כי ביטול חוזה אין משמעו כי הוא מתבטל למפרע, ואין משמעו ניתוק החוזה מהמצב המשפטי בין הצדדים:
"ביטול החוזה משמעותו שחרור הצדדים מחובתם לבצע חיוביהם בעתיד, אך אין פירושו עקירת החוזה מהמציאות המשפטית שבין הצדדים" [ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' רבקה הורביץ, לה(3) 533 540-541 (1981); ר' גם: ע"א 1514/04‏ שיכון עובדים השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ, (פורסם בנבו, 14.12.2006)] (הדגשות לא במקור – מ.א.)
על אף כלל זה, וכפי שבואר במובאות בפסיקת בית המשפט העליון, נקבע גם כי השלכותיו של כלל זה צריכות להיבחן על רקע כל מקרה ומקרה לגופו, בשים לב לכוונת הצדדים ולעקרון תום הלב [סעיף 33 לפסיקת בית המשפט העליון והמובאות שם].
מן הכלל אל הפרט
48. סעיף 6 להסכם ההיפרדות קובע:
"אילן [התובע – מ.א.] יקבל סכום המקביל ל 20% מהדויודנד שיחולק בפרויקטים עתידיים של אחת מהחברות "קבוצות רוכשים" או "ארגון האקדמאים" עד להשלמת תמורה של 500,000 $ (חמש מאות אלף $) פרויקטים אם וככל שיהיו לחברות אלו ללא כל אחריות אישית של דרור. החשבון יעשה ע"י רו"ח החברה"
49. סעיף זה הוא חלק מפשרה, כפי שמעידים אף הצדדים עצמם [סעיפים 38-40 לטיעוני התובע מיום 03.05.2020 (להלן – טיעוני התובע), סעיף 66 לטיעוני הנתבעים מיום 16.08.2020 (להלן – טיעוני הנתבעים)], שנכרתה "על יסוד ההבנה כי שיתוף הפעולה בין הצדדים עלה על שרטון" [פסיקת בית המשפט העליון, בסעיף 35], ושמטרתה היא לפצות את התובע עבור ויתור על טענות שונות.
בענייננו, הסכם ההיפרדות, הגם שבוטל (ומשכך לא התייחסתי לקביעות המופיעות בו לעניין התשלום לצורך חישוב שיעור הפיצוי בהליך דנן), הוא הסכם מאוחר להסכם המייסדים. לפיכך, ניתן להשתמש בתנאים מסוימים מן הסכם ההיפרדות, כגון סעיף 6, כדי ללמוד על רצון הצדדים גם בהסכם המייסדים שעודנו בתוקף. זאת, שכן על בסיס המצב המשפטי שהצדדים היו בו מתוקף הסכם המייסדים, הם הגיעו לפשרות המופיעות בהסכם ההיפרדות. קביעה זאת מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שהחוזה בוטל עקב הפרת תנאיו על-ידי הנתבע, ולא עקב נסיבות אחרות אשר היו עלולות ללמדנו כי אין הוא משקף את רצון הצדדים, כגון ביטולו עקב היותו חוזה למראית עין [סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים)], או היותו חוזה פסול [סעיף 30 לחוק החוזים].
למסקנה זו ניתן להגיע גם מפסיקת בית המשפט העליון, המכירה בכך שגם לאחר ביטול הסכם ההיפרדות, חיובי הצדדים לפעול במשותף לא שבו על כנם עקב הסכמתם בהסכם ההיפרדות שלא להמשיך לשתף פעולה [פסקה 36 לפסיקת בית המשפט העליון]. בהתאם, ניתן גם ללמוד מהסכם ההיפרדות על "רוח" הפיצוי הסביר בעיני הצדדים על השימוש במידע של ארגון האקדמאים וקבוצות רוכשים, באמצעות שימוש בסעיף 6, המתייחס לתשלומים של הנתבע לתובע על פרויקטים עתידיים.
50. כאמור, סעיף 6 להסכם ההיפרדות הוא חלק מסיכום צופה פני עתיד, המנבא רווחים עתידיים לנתבע, כאשר הסכמת הנתבע על סעיף זה היא, הלכה למעשה, הסכמת הנתבע לכך שלתובע ישנו חלק מסוים בהצלחת הנתבע בשיווק פרויקטים עתידיים של קבוצות רכישה. חלק זה הוגבל לשיעור של עד חצי מיליון דולר, אך אין חולק כי עדיין מדובר בסכום נכבד שאינו בשיעור מזערי, כפי שהשתקף מטענות הנתבע.
קביעה זו מקבלת משנה תוקף גם בשים לב לסעיף 34 לפסיקת בית המשפט העליון, הקובעת כי הצדדים "גיבשו את הסכם ההיפרדות, במטרה להביא לסיום שיתוף הפעולה ולמתווה מוסכם של חלוקת הרווחים מן הפרוייקט שבוצע (ומפרוייקטים עתידיים)" (הדגשות לא במקור – מ.א.).
51. בנוסף, יש לשים לב כי בסעיף זה סוג הפרויקטים לא הוגבל לקבוצות רכישה המיועדות לסקטור אוכלוסייה מסוים. מכאן עולה כי בניגוד לטענת הנתבע, לפיה אין לנתונים הפנימיים שימוש בפרויקטים שאינם משווקים לאותו פלח אוכלוסייה של פרויקט סנטרל פארק, הצדדים העריכו כי לפעילות המשותפת של הצדדים קיים ערך גם בקבוצות רכישה שהן אינן מסוגו של פרויקט סנטרל פארק – היינו, לאקדמאים בלבד.
52. כעת, אשלב את מסקנה זו עם העובדה המוסכמת על הצדדים כי בעת חתימת הסכם ההיפרדות כבר לא היו יחסים עסקיים כלשהם בין התובע לנתבע, למעט אלה שהם הביאו לסיומם בהסכם זה. המסקנה הסבירה היחידה העולה משילוב שתי עובדות אלה יחד היא כי חלקו של התובע בהצלחתו העתידית של הנתבע נובע מהמידע המשותף אותו אספו התובע והנתבע יחד בעת פעילות ארגון האקדמאים, ואשר יכול היה לשמש את הנתבע בשיווק פרויקטים עתידיים של קבוצות רכישה. זאת, שכן בשלב זה כבר לא הייתה לתובע יכולת לתרום לרווחי פרויקטים אלה באופן אחר, עקב העובדה שכבר תמו היחסים העסקיים בין התובע לנתבע.
תימוכין לטענתו זו של התובע ניתן למצוא גם בסעיף 66 לטיעוני הנתבעים, שם מפרט הנתבע כי התשלום ניתן, בין היתר, תמורת "הסכמה מצד [אילן – מ.א.] כי לא רק ה"מידע" שנצבר בפעילות שקדמה להסכם ההיפרדות הוא של דרור בלבד, אלא גם "המוניטין" שנצבר בפעילות זו". למקרא הטענה עולה כי הנתבע הסכים לשלם לתובע, בין היתר, סכום נכבד בתמורה לויתורו על מידע שהצטבר בפעילות המשותפת. אם כן, עולה השאלה – מדוע שהנתבע יסכים לשלם לתובע סכום כזה על המידע והמוניטין מהפעילות המשותפת, אם המידע בפעילות המשותפת שוויו אלפי שקלים בודדים לכל היותר, ואולי אף אפס, ואם "דרור היה מלכתחילה בעל המוניטין" כטענת הנתבע? לא הוצגה בפניי תשובה לשאלה זו.
גם בחינת שאר טענות הנתבע, לפיהן התשלומים בהסכם ההיפרדות ניתנו גם כנגד התחייבויות שונות של אילן בנוגע לזכויות בארגון האקדמאים ובקבוצות רוכשים [סעיף 66 לטענות הנתבעים], אינה מסייעת לנתבע. גם אם טענות אלה תתקבלנה, המסקנה הנובעת מהן היא כי התשלום בסעיף 6 הוא עבור נכסי אילן בחברות אלה שלא נבעו מרווחי פרויקט סנטרל, שכן חלוקת רווחי פרויקט סנטרל פארק כבר הוסכמה בסעיף 3 להסכם ההיפרדות, והחזר קרן ההלוואה אותה העמיד התובע לנתבע הוסדר בסעיף 1 להסכם. דהיינו, זוהי ראיה נוספת לכך שהצדדים הסכימו שלנכסים הפנימיים ישנו שווי רב.
סוג הפיצוי
53. לאחר שלמדנו מאומד דעת הצדדים על מקור הפיצוי הרלוונטי כאשר המידע והסודות העסקיים הם הנכס מניב הרווחים, אבחן כעת מהו סוג הפיצוי לו זכאי התובע בעקבות הפרת החוזה.
המסגרת הנורמטיבית
54. הסעיף הרלוונטי לשאלת הפיצוי המגיע לתובע הוא סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), הקובע כך:
"10. הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה."
דהיינו, לצד הנפגע אפשרות לתבוע פיצויים אשר "יעמידו אותו במצב בו היה אילו החוזה היה מקוים על פי תנאיו" (הדגשות לא במקור – מ.א.) [רע"א 1099/21 הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' אקסטרה פיתוח וייזום בע"מ (פורסם בנבו, 17.11.2021) 16 (להלן – עניין הרמטיק)]. אולם, יש לשים לב כי סעד חוזי זה אינו מקנה לנפגע את הזכות להשבת רווחי המפר.
55. ביחס לאופי הפיצויים, נקבע בפסיקה כי:
"משהופר חוזה, זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שההפרה גרמה לו ואשר צפה, או היה צריך לצפותו, בעת כריתת החוזה (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). מטרת הפיצויים היא להעמיד את הצד הנפגע באותו מצב שבו היה נתון אילו קוים החוזה. זהו העיקרון הגדול של השבת המצב לקדמותו (restitutio in integrum). "המצב הקודם" לעניין הפרת החוזה הוא בראש ובראשונה המצב שבו היה נתון הצד הנפגע אילו קוים החוזה [...] פיצוי זה הוא על הפגיעה באינטרס הציפייה (expectation interest). מכוחו זכאי הצד הנפגע לקבל פיצוי בגין הרווח שנמנע ממנו" (הדגשות לא במקור – מ.א.) [ע"א 7302/96‏ בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' לילוף פ''ד נה(3) 200 206]
56. במקרים בהם הפרת החוזה הניבה למפר רווחים על חשבון הנתבע, לתובע עומדת הזכות לתבוע את הרווח שהפיק המפר בעקבות הפרת החוזה מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן – דיני עשיית עושר) [ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה. פ''ד מב(1) 221 283, פסקה 3 לפסק דינו של השופט בך (להלן – עניין אדרס); ר' גם עניין הרמטיק, בעמ' 25].
מן הכלל אל הפרט
57. במקרה זה, דומה כי אנו נמצאים במסלול הפיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), כאשר הפיצוי הרלוונטי מטרתו להביא את אילן למצב שבו היה אילו קוים החוזה. לפיכך, עקב העובדה שהסכם המייסדים עדיין תקף, נראה כי אילו לא היה מופר החוזה, יכול היה אילן לדרוש מדרור את הסכום הנובע מהשימוש בנתונים כאחוז מסוים ביחס לרווחי פרויקט אסותא, וזאת בשים לב להסכמות הצדדים לעניין התשלום לאילן, הן בהסכם המייסדים והן בהסכם ההיפרדות, שהושתתו גם הן על קבלת אחוזים מרווחי דרור בפרויקטים הנוכחיים והעתידיים שיבצע.
58. למעלה מן הצורך, אף אם הייתה מתקבלת טענת דרור לפיה מדובר ברווחים שהפיק דרור עליהם לא חל הסעד החוזי, ניתן היה להגיע לתוצאה דומה דרך שימוש בדיני עשיית עושר, כפי שנקבע בעניין אדרס. זאת, שכן הפקת רווחיו של דרור נעשתה בזמן שהסכם המייסדים היה בתוקפו, תוך שימוש במידע הפנימי של ארגון אקדמאים למען קידום עסקיה של העיר החדשה [ור' בעניין זה הדיון המקיף שערך כב' השופט גרוסקופף בעניין הרמטיק, בעמ' 24-26].
59. כלומר, ובכל מקרה, על הפיצוי להיות קשור באופן ישיר לרווחיו של דרור במסגרת העיר החדשה, שכן, כאמור, ובהיעדר הוכחה אחרת מצד דרור, ניתן להניח במידה רבה של
60. סבירות כי חלק מרווחים אלה צמחו תוך שימוש במידע הסודי של ארגון האקדמאים.
כימות סכום הפיצוי
61. לאחר שעמדתי על סוג הפיצוי הרלוונטי, כל שנותר הוא למצוא את הדרך הראויה לחשבו. ובמילים פשוטות: מהו בסיס הרווחים של פרויקט אסותא ממנו יחושב הפיצוי, ומהו חלקו היחסי של אילן, כמי שתרם תרומה מסוימת להצלחת דרור בפרויקט אסותא באמצעות המידע שנצבר בארגון האקדמאים.
המסגרת הנורמטיבית
62. נפגע, התובע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) חייב להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים, למעט מקרים קשים להוכחה, שאז יאמוד בית המשפט את הנזק ושיעור הפיצוי לפי שיקול דעתו:
"באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" [ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ לה(2) 800 (1981)]
63. ודוק, באותם מקרים קשים, בהם אין ביכולתו של הנפגע להוכיח את שיעור נזקו, יהיה על בית המשפט למצוא את הדרך לפסוק לו את הפיצויים הראויים בנסיבות העניין. זאת, במסגרת חישוב הפיצויים החוזיים, וכאשר זה לא מסתייע – באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט. יפים לעניין זה דברי כב' השופט בך:
"מטריד אותי הרבה יותר הסיכוי, שמפר החוזה יצליח להחזיק ברווח שהופק על-ידיו עקב ההפרה, בשל כישלונו של התובע להוכיח את הנזק שנגרם לו על-ידי הפרת החוזה.