473. בהתאם לכך, נדרש לבחון היעדר מודעות לפחות לאחד ממרכיבי היסוד העובדתי של העבירה, במקום בו "אדם מן הישוב" בנסיבות העניין יכול וצריך היה להיות מודע אליו.
474. סטייתן האמורה של עבירות הרשלנות מהנורמה המקובלת בפלילים, המחייבת מחשבה פלילית לצורך הרשעת נאשם, מצאה ביטויה, בין היתר, בקביעתו של המחוקק כי ניתן להרשיע ברשלנות רק מקום שבו צוין מפורשות כי די ברשלנות לצורך קיום יסודות העבירה, כי עבירות רשלנות מוגבלות אך לעבירות שאינן מסוג פשע, וכי יש להחיל את עבירות הרשלנות רק מקום שקיימת פגיעה באינטרס חברתי מוגן בעל חשיבות ראשונה במעלה, כגון שלמות החיים (קרמניצר – על הרשלנות; פרשת בוחבוט; דנ"פ עדי).
"אדם מן הישוב"
475. המונח "אדם מן הישוב" המופיע בסעיף 21 לחוק העונשין משמש לקביעת היקף חובת הזהירות החל על העושה וסטייתו ממנה, והוא משרת הן את היסוד העובדתי והן את היסוד הנפשי.
476. מיהו אותו "אדם מן הישוב"? בתחילה פורש המונח כ"אדם רגיל מן השורה". עם הזמן, ולאור הניסיון שנצבר בסוגיה, נקבע כי אותו "אדם מן הישוב" הוא למעשה "האדם הסביר". האדם הסביר משקף הלכה למעשה את עמדתו, ידיעותיו וניסיונו של בית המשפט, יחד עם דרישות החברה מאדם שקול וזהיר, כך שצפייתו נבחנת אובייקטיבית בהתאם
477. --- סוף עמוד 83 ---
478.
479. למדיניות משפטית, הנקבעת תוך התחשבות בגורמים, באינטרסים ובשיקולים אחרים המתקיימים בכל נסיבה.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חשין בדנ"פ 983/02 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, נו(4) 385 (2002) (להלן: "דנ"פ יעקובוב"):
"אותו אדם מן היישוב, ידענו כולנו, הוא חלף דיבור לאדם הסביר, ידידנו הווירטואלי המלווה אותנו משכבר הימים במשפט הנזיקין, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ובמקומות אחרים בדין. אותו אדם סביר אינו אלא בית המשפט, הוא עצמו, ומתוך שיש זהות בין אותו אדם מן היישוב לבין בית המשפט, יקל עליו על בית המשפט לדעת מה היה האדם הסביר יכול לצפות מראש, קרא: מה היה חייב לצפות מראש. ובלשונו של הנשיא שמגר בע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 264 (כפי שצוטט בפסק הדין נושא העתירה, שם [1], בעמ' 547-546):
"האדם הסביר אינו תוצר של ממוצע סטטיסטי אלא מדגם, המורכב מתכונותיהם של יצורי אנוש, המשקפים את הערכים והתפיסות של חברתנו. דא עקא, מבחן משפטי, בו משתקפת, בין היתר, גם מדיניותן המשפטית של הערכאות השיפוטיות, הופך בשל תכונתו האמורה למיוחד בתחולתו; היינו, ככל שהדבר מתבטא בהיקף תחולתו נוצרת צמידות או הקבלה בינו לבין המטרה המיוחדת, אותה באה המדיניות המשפטית האמורה לשרת. כאשר מדובר, למשל, על עיצובה של אמת המידה, שעל פיה נמדד הקיום של חובת הזהירות כלפי הזולת, הרי... עשוי בית המשפט 'להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם...'"". [ההדגשות שלי.]
ראה גם: פרשת אבנת; פרשת בוחבוט; פרשת יעקובוב; פרשת עדי; ע"פ 9826/05 ג'מאל מחאג'נה נ' מדינת ישראל (נבו 09.07.2008); וכן קרמניצר וגנאים - הרפורמה בעבירות ההמתה והביקורת המוצגת שם.
תיקון 126 לחוק העונשין
480. בשנת 2016, קודם להגשת כתב האישום בענייננו, פורסם ברשומות תיקון מספר 126 לחוק העונשין (להלן: "תיקון 126"), אשר בין היתר תיקן את סעיף 21(א)(2) לחוק העונשין.
481. נוסחו של הסעיף לפני תיקון 126 קבע:
"(א) רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –
....
(2) שאפשרות גרימת התוצאה לא היתה בגדר הסיכון הסביר. ..";
ואילו נוסח הסעיף לאחר התיקון:
"(א) רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –
--- סוף עמוד 84 ---
...
(2) שבעבירה שעם פרטיה נמנית תוצאה שנגרמה על ידי המעשה או סכנה העלולה להיגרם בשלו – העושה נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה כאמור."
482. התיקון נולד כחלק מהצעה רחבה יותר שמטרתה ליצור מדרג חדש של עבירות המתה. בדברי ההסבר לתיקון צוין, בין היתר:
"...מוצע לתקן את סעיף 21 לחוק בשני עניינים מרכזיים: ראשית, מוצע לנסח את התנאי של יצירת סיכון בלתי סביר כתנאי לקיומה של הרשלנות, הקבוע בסעיף 21(א)(2) לחוק, על דרך החיוב. התנאי האמור, המנוסח היום על דרך השלילה, נקבע בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 (ס"ח התשנ"ד,בעמ’348), אך לא קיבל ביטוי מספיק ביישומו של סעיף 21 לחוק בידי בתי המשפט. התיקון המוצע נועד להדגיש תנאי זה, כדי להביא לשינוי הרף הנורמטיבי הקיים, באופן שהאחריות ברשלנות תוטל רק במצבים שבהם דבק בהתנהגות העושה אשם חמור יותר המצדיק נקיטת הליכים פליליים.
שנית, מוצע לקבוע במפורש שהתנאי האמור של יצירת סיכון בלתי סביר יחול גם על עבירות התנהגות, ולא רק על עבירות תוצאה. לפי סעיף 21(א)(2) לחוק בנוסחו הקיים, התנאי של יצירת סיכון בלתי סביר עלול להתפרש ככזה שחל רק לגבי עבירות תוצאה, כך שבעבירות התנהגות אין צורך להוכיח שהסיכון הטמון בהתנהגות אינו סיכון סביר. ואולם בדומה לעבירות תוצאה, יש מקום לקבוע אחריות פלילית של רשלנות בעבירות התנהגות, רק במקום שבו העושה יצר סיכון בלתי סביר להתרחשות הסכנה.
דוגמה לעבירת התנהגות כזו היא העבירה של מעשי פזיזות ורשלנות, הקבועה בסעיף 338 לחוק העונשין... פרטי העבירה אינם כוללים תוצאה, אלא יצירת סיכון לחיי אדם. ראוי להרשיע נאשם בעבירה זו, כאשר היסוד הנפשי שלו הוא רשלנות, רק במקרה שבו הנאשם יצר במעשהו סיכון בלתי סביר." [הדגשות שלי]
(ראה ה"ח הממשלה, תשע"ו מס' 972, 166, בעמ' 168).
483. בית המשפט העליון טרם עמד על השפעות התיקון על רף הרשלנות הנדרש בעבירות הרשלנות ועל הפרשנות הראויה (רע"פ 6716/17 רונן מירז נ' מדינת ישראל (נבו 10.04.2018)). יחד עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי פרשנות הפסיקה בעניין זה, העולה מפסיקות בתי המשפט המחוזיים, נוטה לראות בתיקון 126 משום הבהרה מחדדת של דרישת סעיף 21(א)(2) לחוק העונשין ללא שינוי מהותי (עמדתו של כב' השופט וינוגרד בעפ"ת (מחוזי י-ם) 41847-04-18 יוסף כהן נ' מדינת ישראל (נבו 25.12.2018)), או לכל היותר שינוי לדרגת הביניים שבין דרישה "...שהאפשרות... לא היתה בגדר הסיכון הסביר" עובר לתיקון, לבין "יצר במעשהו סיכון בלתי סביר" שהוצע בנוסח הראשוני להצעת החוק (ושאליו מתייחסים דברי ההסבר) (ראה לעניין זה את ניתוחה של כב' השופטת ברלינר בע"פ 38835-08-16 רונן מירז נ' מדינת ישראל (נבו 05.07.2017)).
484.
485. --- סוף עמוד 85 ---
486.
487. דברים אלה נאמרים בבחינת למעלה מן הצורך ובזהירות הנדרשת שכן, כפי שיובהר בהרחבה להלן, נראה כי גם בענייננו אין צורך בהכרעה בשאלה האם תיקון 126 החמיר את הרף הנורמטיבי הנדרש ברשלנות או לא, שכן אף אם נניח לטובת הנאשמים כי תיקון 126 מחמיר את הרף הנורמטיבי הנדרש, הסיכון שנטלו הנאשמים שלגביהם יוכרע כי הם התרשלו (בהתאם ליסודות העבירה ולדיון להלן) היה גבוה במיוחד בנסיבות העניין, עד שהוא עולה גם עד כדי נטילת סיכון בלתי סביר ברף נורמטיבי מחמיר. כמו כן, מנגד, לעניין הנאשמים שמצאתי לזכות (קרי, נאשמים 3 ו-5), אני סבור כי מסקנתי בעניינם מתחייבת משתי הפרשניות, וכי אף אם אין לראות את תיקון 126 כמחמיר את הרף הנורמטיבי הנדרש, הרי שהסיכון שלקחו נאשמים אלה, לא היה גבוה דיו בנסיבות העניין גם כדי לעמוד ברף הנורמטיבי הפחות מחמיר.
488. מהו אותו "סיכון בלתי סביר" הנדרש בסעיף 21(א)(2) לחוק העונשין? כאמור, ההצדקה להפללת ההתנהגות בעבירות רשלנות נעשית רק באותם מקרים שבהם הגורם האנטי חברתי והאשמה הם חמורים במיוחד, במילים אחרות, כאשר הערך החברתי עליו אנו כחברה מבקשים להגן הוא בעל חשיבות מיוחדת. כמדיניות שיפוטית נכונה איננו מעוניינים ליצור מצב בו פעילויות חברתיות חשובות ומועילות לא יתקיימו רק בשל חשש מנקיטת סנקציה פלילית (קרמניצר וגנאים - הרפורמה בעבירות ההמתה; פרשת יקירביץ).
489. בהתאם לכך, כדי לבחון האם ההתנהגות של העושה יצרה סיכון בלתי סביר יש לאזן בין התועלת החברתית שבהתנהגות לבין גודל הסיכון וההסתברות להתממשותו (ע"פ 364/78 צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626 (1979)). במערכת איזונים זו יש לקחת בחשבון גם את עלות מניעת הסיכון, והאם ישנה אפשרות להשיג את התועלת החברתית באמצעות התנהגות אחרת, שהסיכון הנוצר ממנה קטן יותר. כמו כן, יש לבחון את סבירות הסיכון על פי תמונת העולם שקדמה להתנהגות, ולא כ"חוכמה שלאחר מעשה", שכן התממשות הסיכון, אף שיש בה כדי ללמד על הנזק שעשוי להיגרם בשל הסיכון, היא אינה חזות הכל (קרמניצר וגנאים - הרפורמה בעבירות ההמתה; פרשת בוחבוט; פרשת לוטן).
490. בענייננו ניתן למצוא את הערך העליון של קדושת החיים ואת ערכי השמירה על הבריאות ועל שלמות הגוף מחד גיסא, ומאידך גיסא, באופן כללי, את האינטרס הציבורי בקיום פעילויות חברתיות וציבוריות שיש בהן ערך חינוכי, מדעי ותרבותי, בהתפתחות חברתית, בהרחבת היריעה האנושית, במניעת שיתוק והתגוננות יתר מצד בעלי תפקידים, במתן אפשרות לבעלי תפקידים להתמקד בליבת תפקידם, ובאפשרותם להסתמך במידה סבירה ובאופן המתאים על אנשי מקצוע אחרים.
491. לצד זאת, יש מקום לשוב ולהזכיר, כי מבחינת אורט, יריד המדע בכלל, וניסוי הסירה שהוצג ביריד בפרט, הם אינם בגדר פעילות חינוכית חיונית ואף לא פעילות חשובה מאוד – היריד אינו חלק ממערך הלימודים הפורמאלי או המעשיר (בשונה מפעילויות אחרות כמו ניסויים במעבדה שהם חלק מתכנית הלימודים המחייבת לבגרות, טיולים חינוכיים, וכד') ואף לא מדובר בחלק ישיר של הפעילות החינוכית הפורמאלית למחצה במסגרת פרויקט המד"צים עצמו או חלק מהרציונל שבבסיסו (שכן מדובר בתצוגה לקהל הרחב, כשברור שהמטרה של עידוד תלמידי חטיבה ללמוד במגמות מדעיות בתיכון לא רלוונטית לגבי רובו; נ/31). לפי העדויות והראיות שהוצגו בפני התכלית והמטרה של יריד המדע מבחינת אורט הייתה בעיקרה מיתוגית-שיווקית (נ/8; נ/44; פרוטוקול בעמ' 79 ש' 1-10 (דברי מר צבי פלג,
492. --- סוף עמוד 86 ---
493.
494. מנכ"ל אורט בעת הרלוונטית), בעמ' 192 ש' 8-9, ובעמ' 482 ש' 12-13), הגם שייתכן וקיימת גם מטרת משנה ציבורית-חינוכית של עידוד ומשיכת צעירים ללימודי מדעים. אם בכך לא די, הרי שבענייננו לא יכול להיות ספק כי היה ניתן להשיג את המטרות המיתוגיות והחינוכיות-ציבוריות של היריד באותה מידה גם ללא ניסוי הסירה ותוך ביצוע ניסויים אחרים, נטולי סיכונים מיוחדים, בדיוק כפי שהיה בניו יורק וכפי שהעידו הנאשמים עצמם בעניין זה (ת/34ג'; נ/26).
495. לכן, ניתן לקבוע כבר עתה כי באיזון השיקולים של סיכון מול תועלת חברתית וציבורית, במקרה הספציפי דנן בהתייחס ליריד המדע (ואף בשונה מפרויקט המד"צים כשלעצמו) המשקל של ערכי קדושת החיים ושמירת הגוף והבריאות גדול בהרבה מהאינטרסים הנוגדים. נקודת האיזון הזו הנה שיקול נוסף בעת הגדרת המדיניות השיפוטית שצריכה להינקט במקרה דנן במסגרת קביעת הסטנדרטים הנורמטיביים המצופים, לרבות בעת קביעת חובות הזהירות, קביעת עוצמת הסטייה הנדרשת מסטנדרט ההתנהגות/הזהירות המצופה, בחינת הקשר הסיבתי המשפטי וניתוק הקשר הסיבתי (הצפיות של אדם סביר בנסיבות העניין), קביעת הרף הנורמטיבי ליכולת ולצורך במודעות של אדם סביר בנסיבות העניין לרכיבי היסוד העובדתי, וקביעת סבירותו של הסיכון שנטלו הנאשמים להתרחשות התוצאה/גרימת הסכנה.
העבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין
496. לשונה של עבירת הפזיזות והרשלנות הקבועה בסעיף 338(א)(3) לחוק העונשין הינו:
"(א) העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו - מאסר שלוש שנים:
...
(3) עושה מעשה באש או בחומר לקיח, נפיץ או רדיואקטיבי או אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה באש או בחומר כאמור שבהחזקתו;"
ייחודיותו של סעיף 338 לחוק העונשין
497. עבירת הפזיזות והרשלנות הינה עבירה ייחודית גם בנוף החריג של דיני הרשלנות, שכן בניגוד למרבית עבירות הרשלנות, היא עבירה התנהגות שאינה דורשת התקיימות 'נזק' או 'תוצאה', וכפועל יוצא מכך אינה דורשת גם קשר סיבתי בין ההתנהגות לתוצאה כלשהי (גם אם זו התרחשה בפועל). סעיף 338 לחוק העונשין מונה רשימה סגורה של מעשים ומחדלים, הכוללים פוטנציאל סכנה גבוה ומובנה לחיי אדם או לגופו של אדם, בגלל טיב הפעילות, החומרים בהם משתמשים, הכלים, הציוד, חיות וכו'. לנוכח פוטנציאל הסיכון המובנה, הן מבחינת הסתברות התממשות הסיכון והן מבחינת היקף הנזק הפוטנציאלי, קבע המחוקק כי תוצאות המעשים או המחדלים אינם יסוד הכרחי לשם הרשעה בעבירה זו.
498.
499. --- סוף עמוד 87 ---
500.
501. רשלנות מסוג זה כונתה בפסיקה "רשלנות מופשטת", והיא תופעה נדירה יחסית בדין הישראלי, שכן לרוב יסודות עבירת הרשלנות כוללים בתוכם גם דרישה כי מעשי הרשלנות יסבו נזק ממשי (פרשת אבנת).
502. מאותן הסיבות קבע המחוקק גם עונש מקסימלי העומד על 3 שנות מאסר לצד עבירה זו. זהו העונש המקסימלי הגבוה ביותר שנקבע בדין הישראלי לעבירות רשלנות.
503. המשמעות של מאפייניו הייחודיים האמורים של הסעיף היא שהיעדר דרישת הוכחת התוצאה, כמו גם הענישה המחמירה על העובר את העבירה, מחייבת "להעמידנו על הצורך לדרוש רשלנות גבוהה, רשלנות שיש בה מימד של חומרה ושל סטייה נכבדה וממשית מאורח ההתנהגות המקובל, שכן רק ברשלנות שכזו די בעצם יצירת הסיכון כדי שייענש יוצרה אף מבלי שנגרם נזק כלשהו בעטייה." (פרשת אבנת; וראה גם פרשת יקירביץ).
היסוד העובדתי
504. ניתן לחלק את היסוד העובדתי של עבירת הפזיזות והרשלנות לשלושה רכיבים עיקריים: ראשית, סוג ההתנהגות (מעשה או מחדל) הנדרש בעבירה, קרי, תת הסעיף הרלוונטי מבין החלופות המנויות בסעיף 338 לחוק העונשין; שנית, דרישה כי המעשה האמור ייעשה "בדרך נמהרת או רשלנית", אשר מבטאת גם את היסוד הנפשי של העבירה; שלישית, דרישה שהמעשה יכיל בתוכו תוצאה פוטנציאלית "שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה" (פרשת יקירביץ).