בהמשך הדברים ( 55at) מוזכר ה- 1969family law reform actהמחייב בוגרים מעל גיל 16להיבדק, וקובע תוצאות - לרבות דחיית תביעה בנסיבות מסוימות, כשמסרבים להיבדק - וכן מסדיר בדיקת קטינים בהסכמת אלה שבחזקתם הם נמצאים, ועוד. הוראות אלו אינן מחייבות בישראל.
ישנה פסיקה של בתי המשפט בישראל בעניין בדיקת דם בנושא של אבהות, שנפסקה כאשר סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, היה בתוקף; על-פי פיסקה זו אין בית המשפט מוסמך לכפות על האב לעבור את הבדיקה, וסירובו אינו סירוב אלא חוסר התנדבות, ואין להסיק מסקנה מסירובו (ראה: ע"א [407/60
[2], בעמ' 215וכן תיק אישות (חי') 532/66 [6] ות"א (חי') 834/65 [7] הנזכר בו). אם כי הומלץ על תיקון מטעם המחוקק, שיסמיך את בית המשפט לצוות על בדיקה, לא מצאתי, שיצא חוק מפורש כזה.
את מצב הדין העברי לפי מורשת ישראל ניתן ללמוד, בין היתר, מערעור תשל"ג/ 216[8], שנדון בבית הדין הרבני הגדול בירושלים. בפסקו של כבוד הרב הראשי לישראל הרב ש' גורן נאמר בעמ' 337:
"סירובה העקשני לוותר על הסודות הרפואיים... ולהוכיח צדקתה ע"י בדיקה אצל פסיכיאטור שהיא תבחר לעצמה, גם הוא יכול לשמש הוכחה...
יש לקבוע כי מבחינת ההלכה אפשר לכוף את האשה להוציא ממנה הממצאים של הרופא, וכן לכוף אותה שתיבדק ע"י רופא, אם טוען הבעל ברי לי שהיא חולה.. ." (ההדגשות שלי - מ' כ').
כאן ראוי להבהיר, שהוכרה הסמכות לכפות בדיקה בנסיבות מסוימות. במקרה שנדון שם נעשה הדבר בנושא של בקשת היתר לשאת אשה אחרת, והמדובר בסכסוך בין בני-זוג, כשהבעל טוען ומראה - לכאורה על-פי ראיות על התנהגות - שמצבה הנפשי של האשה, כטענתו, הוא התובע, היא חולקת על טענתו, ואין ראיה של מומחה אחר, ומאפשרים
--- סוף עמוד 460 ---
לה לבחור את הרופא, ואין הבעל דורש יותר, ובלבד שתיבדק. על היבטיה השונים של בעית בדיקה לעניין אבהות והאפשרות להסיק מסקנות מסירוב להיבדק בעניין מיוחד זה, לפי סיכוייה הטובים של הבדיקה כיום, ראה: ע"א 548/78 [3].
.5התקנות החדשות הנ"ל הבהירו, שהחובות מוטלות על בעלי הדין, ואין בהן כל כפייה לבדיקה, ולא תמיד הנבדק הוא בדיוק בעל הדין. במקרה שלפנינו, אמנם, הנבדק הנדון הוא התובע, אבל הוא קטין בן 11- 12שנה. לתובע, שפתח בהליך, והגיש חוות-דעת מצדו, שהוא רוצה להסתמך עליה, אומרים על-פי התקנות, שישלח את נושא חוות הדעת (במקרה זה התובע הקטין) לבדיקה, ואם הוא כבעל דין (או אלה המייצגים אותו בהליך) לא ידאג לכך, התוצאה היא, שלא ירשו לו להסתמך על חוות הדעת, בכפיפות לבדיקת הסבירות כנ"ל. אני מסכים בכל הכבוד לדברי חברתי הנכבדה, שסירובה של אישה להיבדק על-ידי רופא עם נכונות להיבדק על-ידי רופאה, מטעמי צניעות, יש לראותו כסביר, ואין להעניש בעל דין, שאינו גורם לבדיקתה על-ידי רופא, בשלילת הסתמכותו על חוות הדעת שבאמתחתו. בקבלת ההסבר לא שוללים מהנתבע את האפשרות להתגונן, אלא מטריחים אותו לשנות את תכניתו המקורית על-ידי החלפת המומחה במומחה אחר. אך אין ללמוד בהכרח מדוגמא בולטת זו על מקרה גבול כמו זה שלפנינו.