כתב ההגנה
25. במסגרת כתב ההגנה נטען, כי מדובר בתביעת התעמרות והפחדה כנגד עובד בחברה.
הנתבעים שבו והדגישו כי הגם שקדמה להגשת כתב התביעה המתוקן בקשה לסילוק על הסף, ועל אף ההחלטה שניתנה ביחס אליה ביום 20.8.2018 במסגרתה נקבע כי סוגיות אשר עניינן יחסי עובד ומעביד לא יידונו בבית משפט זה, לא השכילו התובעות לבצע את התיקונים הנדרשים, וגם כתב התביעה המתוקן אינו מבחין בין הסעדים הנתבעים בשל היות איל בעל מניות או דירקטור לבין אלו אשר עניינם פעולותיו כעובד. לטענת הנתבעים, נכללו בתביעת התובעים עילות אשר הסמכות הייחודית לדון בהן, נתונה לבית הדין לעבודה.
26. לגוף התביעה נטען כי לאיל, כבעל מניות מיעוט בשיעור של כ- 10% בלבד ממניות החברה (אשר אף לא הוקנו לו, אלא הוחזקו עבורו בנאמנות), לא הייתה יכולת השפעה או יכולת לקבל החלטות אשר יכול והיה בהן כדי להסב לתובעות נזקים בשיעור של מיליוני שקלים.
27. הסכם המייסדים עליו הוא הוחתם איל, הוכתב למעשה ע"י מר קורקוס ומר תומר שטרית, כאשר יכולת ההתנגדות של יתר המנהלים לתוכנו הייתה מינורית בלבד.
28. הנתבעים הכחישו את טענות התובעות על פיהן מכלול הידע והניסיון אותו צבר איל מקורו בעבודתו בקבוצה, מקום בו קודם להצטרפותו של איל לקב' החברות, הוא עבד בחב' כרמל שירותי ספנות בינלאומית (1992) בע"מ (להלן: "חב' כרמל"), משך כ- 14 שנים, בין היתר בתחומי השילוח והאיזוטנקים, וצבר שם ידע וניסיון רב. לשיטתם, גם ההכשרות וההשתלמויות אליהן נשלח איל ע"י החברה, כמו גם השתתפותו בכנסים, נעשו במסגרת תפקידו כעובד וכמנכ"ל טנקו, ולא מתוקף היותו בעל מניות בחברה.
29. כניסת איל לניהולה של טנקו, הביאה לשיפור דרמטי בביצועיה של החברה, לרבות זכיה במכרזים והגדלה משמעותית של כמויות היבוא והיצוא, וגם יחסיו עם יתר העובדים והשותפים, למעט מר קורקוס, היתה הרמונית. לטענת הנתבעים, היו אלה התנהלותו המתעמרת והדורסנית של מר קורקוס והפגיעה במעמדו של איל כמנכ"ל טנקו, אשר דחקו את איל לסיים את תפקידו ואת עבודתו בקב' החברות.
30. בניגוד לנטען בכתב התביעה, עזיבתו של איל, לא נועדה לשם הקמת חברה מתחרה, והראייה לכך הינה הפער המשמעותי בין הסכומים אותם הרוויח איל עת עבד אצל התובעות לבין מצבו לאחר מכן. הנתבעת הוקמה מספר חודשים לאחר סיום התקשרותו של איל עם התובעות, והחלה את פעילותה העסקית רק בחודש אוגוסט 2017, ויועדה אך לשמש מקור פרנסה לאיל.
31. לטענת הנתבעים, על אף ניסיונות התובעות ליצור מצג לפיו המידע ביחס לעסקאות הקשורות להובלת הסחורות והאיזוטנקים, הינו מידע יוצא דופן, כמוס וסודי מעין כמוהו, אשר היה ידוע למעטים, והגיע לאיל אך בשל היותו מנכ"ל טנקו (על פי כתב התביעה המקורי) וצד להסכם המייסדים (על פי כתב התביעה המתוקן), בפועל קיימות חברות רבות בשוק, העוסקות בתחום האיזוטנקים ומחזיקות בידע בתחום, אשר היה ידוע גם לאיל, מתוקף עבודתו הקודמת.
32. המידע אליו נחשף איל, הן מתוקף היותו בעל מניות והן מתוקף תפקידיו כמנכ"ל טנקו ודירקטור בקונמרט, לא היה מידע רגיש, סודי או ייחודי השייך לחברה, וממילא לא הוכח שימוש במידע זה. גם רכיבי התמחור לא היו סודיים או חסויים, והם היו ידועים לכל עובד שהתעניין בכך, וממילא היו גלויים ובשימושם של עובדים רבים.
33. איל הודיע על סיום תפקידו בחברה ביום 13.2.2017, כאשר בהתאם להסכם המייסדים, במועד זה פקעה זכותו למניות באופן אוטומטי. מועד מתן ההודעה לנאמן, לפיה הוא משוחרר מחובותיו כנאמן כלפי איל, ביחס למניות, (יום 15.3.2017), הינו מועד שרירותי אשר נקבע ע"י התובעות, וממילא אין בו כדי ללמד על השבת המניות במועד זה.
34. לטענת הנתבעים, פעלו ופועלות התובעות מתוך מטרה לחבל בפעילותם העסקית, אשר אין בה כל פסול, וגם כאשר היקפה שולי ביחס להיקף פעילותה של קב' החברות, ואף אינן בוחלות בשום אמצעי, לרבות איום על לקוחות וספקים. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובעות מבקשות לפעול בכל דרך אשר תבטיח שליטה על כל החברות הפועלות בשוק, בין אם הן עובדות איתן ובין אם לאו, בין אם הנתבעים פנו אליהן ובין אם לאו, בין אם הורייזן קיימה אתן קשרים מסחריים ובין אם לאו, וזאת גם בחלוף תקופת המניעה הנקובה בהסכם המייסדים.
35. באשר לסכומים אותם קיבל איל בתקופת עבודתו, נטען כי אין כל הצדקה להשיבם לידי התובעות מקום בו מדובר בדיווידנדים אשר חולקו לכלל בעלי המניות, ככאלה, ואין המדובר בהלוואה אותה יש להשיב. איל אף הוסיף וטען כי מקום בו אולץ לעזוב את עבודתו בשנת 2017, יש לראותו כמי שזכאי לקבל דיבידנד נוסף, על בסיס רווחי שנת 2016, בשיעור של כ- 500,000 ₪. לחילופין נטען כי מקום בו ימצא כי איל חייב סכום כלשהו לתובעות, כי אז יש לקזזו, אל מול זכאותו של איל לקבלת דיבידנד בגין רווחי שנת 2016, אשר חולק לאחר עזיבתו.
36. הנתבעים הכחישו את זכאותן של התובעות לקבלת הסעדים הנתבעים על ידן, וטענו כי אין כל תניית סודיות בהסכם המייסדים, וממילא אין כל סוד מסחרי ואין גזל של סוד מסחרי כלשהו. קיימות חברות רבות העוסקות בתחום, ואיל עצמו, היה בקי בתחום, טרם עבודתו אצל התובעות. כן טענו הנתבעים כי הם לא הפרו חובה כלשהי כלפי התובעות, חוזית או נזיקית, ולא התעשרו שלא כדין על חשבונן. בנוסף, הכחישו הנתבעים את זכאות התובעות לקבלת חשבונות.
לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות, בחוות הדעת, בתצהירים, בפרוטוקולים ובסיכומי הצדדים, ונתתי דעתי לכלל הטענות, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טעמי להלן:
תחרות עם עסקי החברה
37. נוכח ריבוי טענות שני הצדדים בשאלת הסיבה בגינה עזב איל את קבוצת החברות, אקדים ואבהיר כי הטעם להחלטתו זו, אינו רלוונטי להכרעה בסכסוך בין הצדדים.
בין אם בחר איל לעזוב, עקב התעמרות ופגיעה במעמדו, כנטען על ידו, ובין אם הוא בחר לעזוב נוכח משבר אליו נקלעה החברה (כנטען בס' 5 לסיכומי התובעות), ואף עקב רצונו להקים עסק עצמאי, מתחרה לזה של התובעות – בכל אותם המקרים נדרש ממנו להתנהל בתום לב, בהגינות ובסבירות, כמו גם בהתאם להסכמות הצדדים, כפי שאלו קיבלו ביטוי בהסכם המייסדים.
עוד יודגש, כי תחרות, כשלעצמה, אינה פסולה, וממילא הצדדים עצמם, לא ביקשו לאסור אותה כליל. מר שטרית העיד, כי ההתייחסות לסוגיה זו הייתה אמביוולנטית, מקום בו מחד גיסא, היה למר קורקוס ולקבוצת בעלי המניות הנבחרים אינטרס להבטיח, כי התחרות בעסקי הקבוצה תהיה קטנה ככל האפשר, אם בכלל, ומאידך גיסא, כל אחד מבעלי המניות הנבחרים, ביקש לשמור לעצמו את האופציה להמשיך ולעבוד בתחום, ככל שדרכו בקבוצה לא תצלח.
משכך, כל עוד לא הופרו התחייבויות מי הצדדים בהתאם להסכמות ביניהם, ולא הופרו הוראות הדין, אין כל מניעה כי הצדדים יתחרו זה במשנהו.
חברות מיוצגות
38. אחת הסוגיות המרכזיות אליהן נדרשתי בהליך זה, עניינה מה שהוגדר על ידי הצדדים במסגרת הסכם המייסדים כאיסור הפנייה ל- "חברות המיוצגות".
39. במסגרת סעיף 25 להסכם המייסדים נקבע כדלקמן:
"בכל אחד מהמקרים המתוארים בסעיף 24 לעיל, ובמשך 6 (ששה) חודשים מהמועד בו הועברו לחברה או פקעו, לפי העניין, מניותיו של בעל המניות, לא יהא בעל המניות רשאי לעבוד, במישרין או בעקיפין, בעבור לקוחות החברה ו/או ספקיה, בין כעובד שכיר, בין כעצמאי, בין כיועץ, ובכל דרך אחרת שהיא, בתמורה או שלא בתמורה. מבלי לגרוע מהאמור, מצהיר בעל המניות הרלוונטי ומתחייב, שלא יהא רשאי לפנות למי מהחברות הזרות המיוצגות בארץ על ידי החברה ו/או חברות הבנות שלה, וזאת ללא הגבלת זמן, אלא אם כן קיבל לכך אישור מראש ובכתב מאת החברה". (ההדגשה אינה במקור ה.ס.)
40. לטענת התובעות, הנתבעים פנו לחברות המיוצגות וזאת בניגוד להוראות הסכם המייסדים, כמפורט לעיל. הנתבעים מצדם, הכחישו טענה זו.
41. לצורך בחינת הסוגיה, נדרשתי להקדים ולקבוע, מי הן אותן "חברות מיוצגות", אשר הפנייה אליהן אסורה.
42. בניגוד לטענת הנתבעים, איני מוצאת כי התייחסות התובעות לסוגיה זו וההגדרה המרחיבה שניתנה על ידן, הן בגדר הרחבת חזית, אלא מדובר בשאלה פרשנית, וזאת מקום בו בהסכם המייסדים עצמו, אינו כולל בחובו הגדרה או הבהרה בדבר תוכנו של אותו מונח - "חברות מיוצגות".
43. ועת עסקינן בפרשנות הוראה בהסכם בין הצדדים, מצאתי להוסיף ולתת דעתי להוראות החוק הרלוונטיות, כמו גם לפסיקתו של כב' בית המשפט העליון.
44. בע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (להלן: "הלכת אפרופים") פסק כב' בית המשפט העליון, מפיו של כב' הנשיא דאז, פרופ' אהרון ברק, את הדברים הבאים (בע' 311 לפסה"ד):
"חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני... על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ומקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו...".
45. הלכת אפרופים אושרה מאוחר יותר, בפסיקה נוספת של כב' בית המשפט העליון (ר' לדוגמא דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות נ' מ"י, פ"ד פא(2) 1; ע"ע 154/80 בורכרד ליינס לימיטד לונדון נ' הידרו-בטון בע"מ, פ"ד לח(2) 213).
46. על אף מסקנות פסק הדין בעניין אפרופים ופסקי דין נוספים אשר חזרו על הנקוב בו, נמצאו במהלך השנים גם פסקי דין אשר ביקשו לשוב ולשים דגש על לשון הוראות החוזה דווקא (ר' לדוג' ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' (פורסם; 28.1.2008); ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם; 13.2.2008).
47. מגמה זו, באה לידי ביטוי, גם במסגרת תיקון מס' 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").
48. שאלה זו, נדונה ע"י כב' בית המשפט העליון, פעם נוספת, במסגרת רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חב' לתביעות בע"מ בשם מגדל חב' לביטוח ואח' (פורסם; 26.2.2012) כמו גם דנ"א 797/12 לסיטר נ' פרידנברג ואח' (פורסם; 16.8.2012); ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י (פורסם; 11.5.2014).
49. בפסקי דין אלה ניתן שוב צורך לבחינת כוונת הצדדים, גם אם זו חיצונית לכתוב, אך תוך הכרה בכך שהכלי הראשון העומד לרשות בית המשפט הן הוראות החוזה עצמו.
50. בהמשך ניתן גם פסק דינו של כב' בית המשפט העליון, בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכסת ישראל בע"מ (פורסם; 20.11.2019), במסגרתו שב כב' בית המשפט העליון ובחן את סוגיית הפרשנות של הוראות חוזיות.
כב' השופט שטיין, מצא להבחין, בין חוזים אשר הוגדרו על ידו כ"חוזי יחס פתוח המנוסח בקווים כלליים בלבד" לבין חוזים אשר הוגדו כ"חוזה סגור עם התניה מלאה". כן נקבע על ידו כי בעוד שאת חוזי היחס יש לקרוא כאילו הם- "מסמיכים את בית המשפט לקרוא לתוכם תנאים וחיובים חדשים, שלא הוסכמו מראש, על בסיס עקרונות משפט רחבים כמו תום לב, הגינות וסבירות, שכל אלה מותאמים למרות החוזה"; הרי שאת החוזה הסגור, יש לראות כ- "חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר והוא אינו זקוק לפרשנות יצירתית... חוזה סגור מנוהל על ידי כללים פורמליים, שעיקרם דרישת הכתב".
כב' השופט גרוסקופף, אשר הצטרף לפסק דינו של כב' השופט שטיין, הוסיף התייחסותו וקבע כי בעוד שכב' השופט שטיין ביקש לעשות הבחנה בין החוזים תוך מתן הדעת לרמת הפירוט של החיובים והזכויות, הוא עצמו סבור כי אותה הבחנה נעוצה בזהות המתקשרים בהסכם ולאו דווקא ברמת הפירוט המצויה בהוראותיו.
51. הוראת סעיף 25 להסכם המייסדים כמו גם טענות הצדדים, נבחנו על ידי תוך מתן הדעת לכל אלו, ותוך שנתתי דעתי לעובדה כי הצדדים להסכם המייסדים הינם צדדים מתוחכמים, אשר יכולים היו, ככל ובחרו לעשות כן, להיות מיוצגים משפטית בכל שלב, אלו אשר ניתן לצפות כי עריכתם של חוזים אינה זרה להם, ובמערכת הסכמית אשר הותאמה במפורש ובמתכוון - לצרכי הצדדים הפרטניים. כן נתתי דעתי לתוכנו של ההסכם, שהוא בגדר הסדר מפורט וברור.