אין לפרוץ את הגדר המפרידה בין שני ענפי משפט נפרדים (דיני החוזים מחד גיסא ודיני עשיית עושר ולא במשפט מאידך גיסא). הדינים יאומצו וייושמו בנפרד, כל דין למציאות העובדתית המתהווה, וההולמת החלתו עליו (ראה ע"א 437/80 [8], בעמ' 39, וכך בדברי פרופ'
---------------
* פ"ד לז(4) .225
--- סוף עמוד 258 ---
פרידמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 67-68).
.2הכללים למניעת עשיית עושר ולא במשפט אומצו והשתרשו בהלכה הישראלית מזה שנים רבות והפכו לחלק אינטגרלי של הדין הישראלי.
העקרונות הרעיוניים שבהלכה זו היו לנגד עיני המחוקק הישראלי, שעה שבא לחוקק את מערכת הדינים המקורית שלנו בתחום המשפט האזרחי, לרבות דיני החוזים.
עקרונות אלה מצאו את לבושם המוגדר והמיוחד בחוק עשיית עושר ולא במשפט, מאז חוקק חוק זה, על פיו ועל-פי ההלכות שהתגבשו עם הזמן והמתיישבות עם חוק זה יישק דבר. אולם העקרונות הבסיסיים של דיני עשיית עושר ולא במשפט נקלטו חלקית כבר קודם לכן בחקיקה המיוחדת לדיני החוזים.
.3מוצאים אנו בחוק החוזים (חלק כללי) מיסודות דיני עשיית העושר הנ"ל וגישתם הרעיונית. כך נקבעה, למשל, בחוק זה חובת השבה במקרה של ביטול חוזה (ראה סעיף 21 לחוק החוזים (חוק כללי)). מגמה ברורה של כלל זה היא למנוע תוצאה בלתי נסבלת (במקרה של הפרת חוזה וביטולו), שיצא מפר נשכר ואילו מקיים החוזה נפסד, במובן זה שהמפר - לא זו בלבד שלא קיים את המוטל עליו על-פי החוזה -
יהא גם נוטל ומשאיר בידו את שקיבל מחברו, מקיים החוזה. מכאן החובה המוטלת על המפר להשיב לצד המקיים את שנתקבל ממנו, ובכלל, בערכו הריאלי.
כך מצינו גם בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן - חוק התרופות) כללים מקיפים וברורים בדבר זכותו של מקיים החוזה לאכיפתו על המפר, בצד זכותו לפיצויים בשל נזקים שנגרמו לו עקב הפרת החוזה ובנוסף לאותה זכות. הזכות לאכיפה, כפי שנקבעה בחוק התרופות הנ"ל, יונקת מעקרונות הדין בדבר מניעת עשיית עושר ולא במשפט. מגמתה לגרום לשניים: א. שהמקיים את החוזה זכאי לפיצוי על נזקיו, כדי שהוא, שהיה נאמן לדברתו ולהתחייבותו, לא ייצא נפסד.
ב. שזה אשר רכש קניין, מכוחו של החוזה, בנכס פלוני, יוכל, ככל שרק ניתן להגיע אליו, לשים את יד החוק עליו ולקבל את הבעלות והחזקה בנכס, בין אם הוא בחזקתו ובשימושו של הצד לחוזה, ובין, על דרך עקיבה, אם מצוי הוא בידיו של צד שלישי, שאינו צד לחוזה.
בדרך זו, לא זו בלבד שיפוצה המקיים על נזקיו, אלא יהא גם זכאי לקבל את הקניין בנכס שרכש, לרבות פירותיו, או לקבל שוויים של אלה, במקרה שהנכס אינו עוד בר-השגה. נמצא שהמקיים לא ייצא נפסד, והמפר לא יהא מתעשר שלא במשפט מקניינו של חברו.
עקרונות נוספים, שיסודותיהם בדיני עשיית העושר שלא במשפט, מצויים, שזורים
--- סוף עמוד 259 ---
ומשולבים בחוקי החוזים הנ"ל, בכללים שונים שבו.
.4בעלי דין שהתקשרו בחוזה, הדין, שיחול עליהם בעת ההכרעה בסכסוך שהתגלע ביחסים הנובעים מאותו חוזה, הוא דין החוזים הנ"ל.
כל שמשולבים עקרונות הדין בדבר מניעת עשיית עושר ולא במשפט בדיני החוזים עצמם, כי אז יחולו אלה ממילא גם על הסכסוך המיוחד הנדון.
ככל שאינם משתלבים בדיני החוזים, הרי שאין לעשות בהם, בנפרד, שימוש בפתרון המחלוקת, הנעוצה בחוזה שבעלי הדין התקשרו בו.
זהו הדין במפורש, כפי שמצא את ביטויו בחוק החרות, עם חקיקת חוק עשיית עושר ולא במשפט, שהרי סעיף 6(א) שבו קובע לאמור:
"הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים".
מבחינת מדיניות שיפוטית נאותה כלל זה ראוי לו שינחנו גם בפתרון סכסוכים שהתגלעו בתקופה שקדמה לחוק זה, שהרי אין זה מן הרצוי, כי שתי מערכות דינים יחולו במקביל על אותו נושא; במיוחד אין זה ראוי ורצוי, כאשר מערכת דינים אחת שאבה אל תוכה ויישמה בקרבה את שראתה לראוי ולנכון לאמץ מתוך מערכת הדין האחרת.
.5במקרה דנן, לא ביקשה העותרת אכיפת החוזה שנקשר בין בעלי הדין בעיסקה הנדונה. על-פי מערכת העודות, כפי שהן מתקיימות במקרה דנן, המסקנה המסתברת היא, כי העותרת העדיפה לבטל את החוזה ולדרוש פיצוי על נזקיה. לפיכך, כל שהייתה זכאית לו העותרת הוא השבת כספים, שהעבירה למשיבה ושלא קיבלה בגינם תמורה, ופיצוי על נזקים, שנגרמו לה בגין ההפרה.
על-פי עובדות המקרה, כפי שהוכחו, קיבלה העותרת תמורה מלאה לכספים שהעבירה למשיבה ולא עלה בידה להוכיח, כי ניזוקה כתוצאה מהפרת החוזה, נמצא, שהעותרת לא יצאה נפסדת מכל בחינה שהיא.
אפשר שאילו בחרה לילך במסלול האחר, לעמוד על קיומו של החוזה ולדרוש את אכיפתו, הייתה התוצאה שונה, אך גם אז תוצאה שונה זו לא הייתה תולדה של דיני עשיית העושר ולא במשפט אלא תוצאה של יישום הכללים אשר בחוק התרופות, כמתואר לעיל.
.6כאמור, דעתי כדעתה של המשנה לנשיא, שאין להרחיב היריעה ודין העתירה להידחות.
--- סוף עמוד 260 ---
השופט א' ברק: א. השאלה העומדת להכרעה
.1הנשיא י' כהן ז"ל העמיד את השאלה הבאה לדיון נוסף: "האם דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים במקרה שהיה חוזה בין הצדדים, ומה התוצאות לגבי תביעת העותרת אם התשובה לשאלה זו תהיה בחיוב". שאלה זו שני היבטים לה. הראשון, שעניינו תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט במקום שבין הצדדים היה חוזה; השני, שעניינו תוכנם של דיני עשיית העושר ומכאן תוצאתם לגבי תביעת העותרת. ניסוח זה, אם קוראים אותו במנותק מההקשר בו ניתן, מעלה קשת נרחבת של אפשרויות תיאורטיות לבחינת היחסים בין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני החוזים וכן לבחינת תוכנם של דיני עשיית עושר ולא במשפט עצמם. לא יעלה על הדעת, כי במסגרת הדיון הנוסף נעסוק במכלול הבעיות כולן. דיון נוסף אינו מסגרת לכתיבת מסה כוללת. לשם כך נכתבו ספרים, ואנו בישראל זכינו לטוב שבהם (ראה ספרו הנ"ל של פרופ' פרידמן). את ניסוחו של הנשיא יש להבין על רקע הערעור האזרחי, שבגינו הועמדה השאלה לדיון נוסף. בערעור אזרחי זה נקבע, כי תביעת העותרת (הקונה) לקבלת טובת ההנאה שלה זכתה המשיבה (המוכרת) נכשלת, שכן בין הצדדים קיים חוזה בר-תוקף - חוזה שהקונה לא ביטלו - ואין מקום לדיני עשיית עושר ולא במשפט מקום שיש חוזה. על-כן, נקודת המוצא לבחינת השאלה שהועמדה להכרעתנו צריכה להיות זו, שבין הצדדים היה חוזה, וחוזה זה ממשיך לעמוד בתוקפו, שכן לא בוטל כדין. זה היה הבסיס העיקרי לפסק-דינו של בית-משפט זה בערעור. מכוחו של בסיס זה התקבל הערעור, ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי בוטל. על בסיס קביעה זו החלטנו, כי הוראת סעיף 85 לתוספת לחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי) (להלן - החוק האחיד) אינה חלה בענייננו. אכן, אילו הנחנו ביטולו של ההסכם - ואילו קיבלנו את מימצאיה של הערכאה הראשונה בעניין זה - לא היה כלל מקום לשאלה שהועמדה בדיון נוסף זה. הטעם לכך הוא, שעל-פי הוראת סעיף 84(א) לחוק האחיד "יהיו הפיצויים שווים להפרש בין המחיר שנקבע בחוזה לבין המחיר בתאריך שבו בוטל החוזה". פיצויים אלה - כוללים בנסיבותיו של העניין שלפנינו ובהנחה של ביטול החוזה את טובת ההנאה שקיבלה המוכרת (המשיבה) המפרה, שכן על-פי קביעתה של הערכאה הראשונה בוטל כנראה החוז הבאותו תאריך שבו מכרה המוכרת את הברזל לצד שלישי. מכאן, שהשאלה שהועמדה לפנינו בדיון הנוסף היא, לדעתי, אך זו: האם צדק בית המשפט העליון בערעור האזרחי בקובעו, כי אין לדון בדיני עשיית עושר ולא במשפט. כל עוד החוזה שבין הצדדים עומד בעינו (ההיבט הראשון), ואם התשובה על שאלה זו הינה, כי יש מקום לדון בדיני עשיית עושר גם כשיש חוזה, מה תוכנם של דינים אלה (ההיבט השני), ומה התוצאה לפי תביעת העותרת (ההיבט השלישי). זהו גם פירושה הנכון של קביעת הנשיא י' כהן, לפיה נדון בשאלה "האם דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים במקרה שהיה חוזה בין הצדדים, ומה התוצאות לגבי תביעת העותרת אם התשובה לשאלה זו תהיה בחיוב".
.2חברתי, המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, מבססת את פסק-דינה על ההנחה,
"שהחוזה כבר בא אל קצו או בוטל". הכיצד? הרי הנחה זו סותרת את התשתית העובדתית, כפי שנקבעה בערעור האזרחי, ואשר על-פיה יש לבחון דיון נוסף זה. חברי, השופט ד' לוין, מציין בפסק-דינו, כי "על-פי מערכת העובדות, כפי שהן מתקיימות במקרה דנן, המסקנה המסתברת היא, כי העותרת העדיפה לבטל את החוזה ולדרוש פיצוי על נזקיה". הכיצד? הרי כל כולו של פסק הדין
--- סוף עמוד 261 ---
בערעור - מבחינת תשתיתו העובדתית, תשתית שלא הועמדה כלל לבחינה מחודשת בדיון הנוסף - הוא, כי העותרת לא ביטלה את החוזה, ועל-כן נדחתה תביעתה להתעשרות שלא כדין.
.3חברי, השופט ש' לוין, עוסק אף הוא בשאלה, אם יש מקום לדיני עשיית עושר ולא במשפט, ואם על-פיהם יש עילה לקונה (העותרת), מקום שהחוזה שבין הצדדים בוטל. עם זאת, מבחינתו שלו, הדבר נעשה אך כחלק מהפיתוח המשפטי, שבסיומו עומדת השאלה שהועמדה להכרעתנו, ואשר עניינה הוא מעמדם של דיני עשיית עושר ולא במשפט בחוזה הקיים ומשמעותם של דינים אלה לגבי תביעת העותרת. אכן, חברי סבור, כי הן לעניין מעמדם של דיני עשיית עושר ולא במשפט (ההיבט הראשון) והן לעניין קיומה של זכות להשבת ההטבה בידי הקונה כנגד המוכר המפר (ההיבט השני), אין חשיבות לשאלה, אם החוזה שבין הצדדים קיים או בוטל, ומכאן הדיון שלו בשתי סוגיות גם יחד. כשלעצמי, מעדיף אני להבחין בין שתי הסוגיות בכל הנוגע לתוצאות בדיני התעשרות שלא כדין לעניין תביעת העותרת. לכאורה, לא הרי עניינה של השבת טובת ההנאה במסגרת ההתעשרות שלא כדין, שעה שהחוזה שבין הצדדים עומד בעינו, כהרי עניינה של זו, כשהחוזה בין הצדדים בוטל. אמת הדבר, לעניין השאלה העקרונית של תחולת דיני עשיית עושר ולא במשפט (ההיבט הראשון) איני רואה הבדל של ממש בין מצבים אלה, ובכך דעתי כדעת חברי, השופט ש' לוין. לעומת זאת, רואה אני הבדל גדול בין מצבים אלה לעניין גיבושה של זכות להשבת טובת הנאה במסגרתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט (ההיבט השני). גיבושה של זכות זו נראה לי כמוצדק, במקום שהחוזה שבין הצדדים קיים ולא בוטל. לעומת זאת, רואה אני קשיים מספר לגבי גיבושה של זכות זו, מקום שהחוזה שבין הצדדים בא לסיומו. מכיוון ששאלה אחרונה זו לא הועמדה לדיון נוסף לפנינו, לא אחווה בה כל דעה, ומבקש אני להשאירה בצריך עיון. אתמודד איפוא עם השאלה, שנראית לי כעומדת ביסודו של דיון זה, היא השאלה הבאה: "האם זכאי הצד המקיים חוזה לקבל מן המפר את טובת ההנאה שצמחה לו עקב ההפרה, אף-על-פי שהצד המקיים לא ניזוק והחוזה עומד בעינו"? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב, ובכך מצטרף אני לפסק-דינו של חברי, השופט ש' לוין. בחינתה של שאלה זו מחייבת כאמור עריכתן של שלוש בדיקות, משלושה היבטים שונים: האחת, בדיקת השאלה בדבר תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט, במקום שקיים חוזה שבין הצדדים, והחוזה לא בוטל (ההיבט הראשון); השנייה, שעניינה היקף זכותו של הנפגע לקבל את טובת ההנאה שצמחה למפר עקב ההפרה אף-על-פי שהצד המקיים לא ניזוק והחוזה עומד בעינו; השלישית, בדיקת השאלה, אם העותרת בדיון נוסף זה נופלת למסגרתם של אותם מקרים, שבהם דיני עשיית עושר ולא במשפט מכירים בזכותו של הצד הנפגע לקבל מהמפר את טובת ההנאה. השאלה הראשונה היא בעלת אופי עקרוני, ועניינה הוא "טריטוריאלי", כלומר תיחום הגבולות בין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין החוזה. השאלה השנייה עניינה דיני עשיית עושר ולא במשפט עצמם, והיא בעלת משמעות "פנימית" לענף משפטי זה. השאלה השלישית היא אפליקטיבית, ועניינה בגזירת הדין במקרה הקונקרטי שלפנינו על רקע הדין הכללי. אדון בכל אחת משלוש שאלות אלו בנפרד, וכסדרן.
ב. היבט ראשון: תחולת דיני עשיית עושר ולא במפשט במקום שקיים חוזה תקף בין הצדדים
--- סוף עמוד 262 ---
(1) הצגת הבעיה .4בין צדדים קיים חוזה. החוזה הופר. לצדדים תרופות על-פי דיני חוזים.
העומדות לרשות הצד הנפגע זכויות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט? השאלה אינה מתעוררת, אם החוזה שבין הצדדים מתפרש באופן שהצדדים מסכימים ביניהם (במפורש או במשתמע) לשלול תחולתן של זכויות אלה. מקובל עלי, כי בדרך כלל - וכפוף לשיקולים של תקנת הציבור - הזכויות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט הן זכויות דיספוזיטיביות, והצדדים רשאים, בחוזה שביניהם, לשלול את תחולתן (ראה ע"א 156/82 [9]). אך מה הדין, אם החוזה שבין הצדדים אינו נוקט כל עמדה בשאלה זו? כדי להשיב על שאלה זו, יש לערוך בחינה כפולה: ראשית, יש לבחון חוקים מספר - ובעיקר חוק החוזים (חלק כללי) (להלן - חוק החוזים הכללי) וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן - חוק התרופות) - שבהם מופיעות הוראות, שעל-פי מהותן העניינית דנות הן בדיני עשיית עושר ולא במשפט. יש לבדוק, אם חוקים אלה אינם מתפרשים כשוללים דיני עשיית עושר ולא במשפט מחוץ למסגרתם שלהם. שנית, יש לבחון את דיני עשיית עושר ולא במשפט עצמם, שמא מתפרשים דינים אלה מבחינתם שלהם כשוללים את תחולתם, מקום שקיים חוזה תקף בין הצדדים, וכל עוד החוזה לא בוטל. הבחינה הראשונה עניינה החקיקה האזרחית החדשה שלנו, המסדירה דינים מסוימים של עשיית עושר ולא במשפט, ויחסה לדיני עשיית עושר ולא במשפט, אם בחוק עשיית עושר ולא במשפט (להלן - חוק עשיית עושר) ואם בדין שקדם לו. הבחינה השנייה עניינה דיני עשיית עושר ולא במשפט עצמם, ותוכנם שלהם.
(2) תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט: נקודת המבט של הקוריפיקציה האזרחית החדשה .5החקיקה האזרחית החדשה נחקקה פרקים פרקים. החל מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, נחקקו חוקים רבים - בחינת פרקים פרקים בקודיפיקציה אזרחית מקיפה - בתחומי המשפט האזרחי. צורת חקיקה זו מעוררת בעיות שונות (ראה ג' פרוקצ'יה, "חקיקה ישראלית בשלבים: הערות וביקורת", עיוני משפט א (תשל"א) 41). לענייננו, יש להדגיש את הדילמה שבפניה עמד המחוקק בכל הנוגע להסדרתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט: האם להסדיר היבטים ספציפיים של עשיית עושר ולא במשפט בכל חוק וחוק כפי הרלוואנטי לאותו חוק, או שמא להימנע מכל הסדר ספציפי ולהמתין להסדר הכולל של דיני עשיית עושר ולא במשפט בדבר חקיקה כולל, ועד שזה יחוקק, לבטוח בהלכה הפסוקה, שפיתחה במשך השנים דיני עשיית עושר ולא במשפט. המחוקק בחר באפשרות הראשונה (ראה א' ידין, "ושוב על פירוש חוקי הכנסת" הפרקליט כו (תש"ל) 190, .207בחוקים השונים שולבו הוראות, שעל-פי מהותן עניינן עשיית עושר ולא במשפט (ראה, למשל, השבה של דבר שנמסר עקב חוזה שבוטל בשל טעות (סעיף 21 לחוק החוזים הכללי) או בשל הפרה (סעיף 9 לחוק התרופות); השבת רווח שנתקבל עקב הפרת אמונים (סעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965: סעיף 20(5) ו- 48לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). בעשותו כן, לא ביקש המחוקק לנתק הוראות אלה מהדין הכללי בדבר עשיית עושר ולא במשפט, ניתוק כזה אינו מתקבל על הדעת. הדין הספציפי בדבר עשיית עושר ולא במשפט יונק חיותו מהמסגרות הכלליות של עשיית עושר ולא במשפט,