--- סוף עמוד 263 ---
ומתמלא על-פי הסדרן שלהן. בין הדין הספציפי לבין הדין הכללי עוברים אלפי נימים, הקובעים את התנהגותו של הדין הספציפי על רקע הדין הכללי. בכך נעשית הרמוניה חקיקתית בחקיקה האזרחית כולה, המבטיחה פעולה מתואמת ומבוקרת של ההוראות הספציפיות במסגרת התורה הכללית של דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת ועוד: הסדר ספציפי, מטבע ברייתו, לרוב אינו אוטונומי, שכן אין בו כדי להשיב על שאלות רבות המתעוררות מכוחו, ואשר התשובה עליהן מצויה באופן טבעי בתורה הכללית של הענף המשפטי הנוגע בדבר (כגון, ההגנות השונות התופסות נגד הזכאי על-פי דיני עשיית עושר). ניתוק ההסדר הספציפי מהדין הכללי יביא ליצירתן של לאקונות רבות, אשר פתרונן ייעשה בסופו של דבר בהיקש מהדין הכללי (ראה סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980). ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? זאת ועוד: לעתים מעניק ההסדר הספציפי בחוק פלוני זכות, שבמהותה היא על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, וזאת בהתקיים תנאים מסוימים. מכאן אין להסיק, כדבר מובן מאליו, כי החוק ביקש לשלול קיומה של זכות על-פי הדין הכללי של עשיית עושר ולא במשפט, אם תנאים אלו אינם מתקיימים, ומתקיימים תנאים אחרים. מלשון ה"הן" של ההסדר הספציפי אין ללמוד "לאו" לגבי כל המצבים האחרים שאינם נופלים למסגרתו. לא זו הייתה גישתו של המחוקק הישראלי. הוא ביקש ליתן פתרון לבעיה שניצבה לנגד עיניו, תוך שהשאיר את המצבים האחרים לתחולתו של הדין הכללי. מקובלים עלי, לעניין זה, דבריו הבאים של פרופסור פרידמן:
"סבורני כי הוראות בחקיקה אחרת, העוסקות בהשבה מחמת עשיית עושר ולא במשפט, ניתנות, בדרך כלל, להשלמה באמצעות ההוראות הכלליות שבחוק (עשיית עושר - א ב'). הטעם לכך הוא שבמרבית המקרים, בהם עסק המחוקק בסיטואציות ספציפיות, לא התכוון להסדיר את הסוגייה של עשיית עושר ולא במשפט או שלא התכוון להסדירה במלואה. הכוונה, במקרים רבים, הייתה להעניק מה שהייתי מכנה כ'פתרון מינימלי' לסיטואציה שאותה שעה לא היה לה הסדר חקיקתי כלשהו. נימוק נוסף הוא שרק בדרך זו ניתן יהיה לראות בשיטה הישראלית - לפחות בתחום זה - שיטה משפטית אחידה, להבדיל משיטה שיש בה קובץ פתרונות שאין קשר ביניהם והמבוססים כל אחד על גישה שונה" (ד' פרידמן, "יסודות בדיני עשיית עושר ולא במשפט לאור החקיקה הישראלית החדשה" עיוני משפט ח (תשמ"א - מ"ב) 22, 44-.45
יחד עם זאת, יש שהדין הספציפי ביקש לחרוג מהדין הכללי ולקבוע הסדר, שהוא שונה מהדין הכללי בשל המיוחדות של המסגרת הספציפית. תכלית זו יש לכבד, על-כן, מקום שהדין הספציפי מתפרש, על רקע תכליתו, כשולל הסדר של הדין הכללי, יש ליתן תוקף לדין הספציפי ולא לדין הכללי. ודוק: דחיית של הדין הכללי תיעשה אך כדי הגשמת תכלית החקיקה ולא מעבר לה. על-כן, לעניין סוגיות כלליות שלגביהן אין הדין הספציפי נוקט כל עמדה, ימשיך הדין הכללי לחול.
.6ניתן להדגים גישתי זו במספר דוגמאות מהפסיקה:
(א) ראובן עשה חוזה מתנה עם שמעון, ובמסגרתו הועברה מתנה לשמעון. החוזה חדל
--- סוף עמוד 264 ---
להתקיים בשל תנאי מפסיק שבו. הזכאי ראובן להשבת המתנה? אין בעניין זה כל הוראה בחוק המתנה, תשכ"ח- .1968חוק החוזים הכללי קובע הוראות בדבר תנאי מפסיק אך לא קובע דבר באשר להשבה בנסיבות אלה. החוק קובע רק הוראות בדבר השבה, במקום שהחוזה בוטל בשל פגם בכריתתו. בדוגמה שלפנינו אין כל פגם בכריתת החוזה. אין איפוא כל תשובה לשאלתנו בחוק החוזים הכללי. אין גם לומר כי החוזה הופר, ועל-כן אין תחולה להוראות ההשבה שבחוק התרופות. מה הדין איפוא? השאלה התעוררה בע"א 495/80 [27]. נפסק, כי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, מוטלת החובה על שמעון להשיב המתנה לראובן.
(ב) ראובן השכיר לשמעון נכס לתקופה פלונית. בחוזה נקבעו דמי השכירות וכן פיצויים קבועים מראש בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר. שמעון הפר את החוזה, ולא פינה את הנכס כאמור בחוזה. תחת זאת, השכיר שמעון את הנכס לצד שלישי וזכה בדמי שכירות. ראובן תבע את דמי השכירות, ואילו שמעון היה מוכן לשלם לו את השכר החוזי או את הפיצוי שנקבע בחוזה. בית המשפט העליון הכיר בתביעתו של ראובן לקבלת דמי השכירות, ששמעון קיבל מהצד השלישי. פסק הדין התבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט (ע"א 889/75 [32]). על פסק הדין נמתחה ביקורת (ראה ג' טדסקי, "פיגור בפינוי המושכר ושכר ראוי" משפטים ט (תשל"ט) 68). לדעתי, פסק הדין בדין יסודו (ראה ד' פרידמן, "שכר ראוי בגין פיגור בפינוי המושכר - מקצת שאלות פרשנות והעיקרון הכללי בעניין עשיית עושר ולא במשפט" עיוני משפט ז (תשל"ט-תש"ם) 195). יש בו כדי להדגים את תחולתם של דיני עשיית העושר ולא במשפט על מערכת עובדות חוזית, וזאת במקום שהחקיקה האזרחית החדשה אינה נוקטת כל עמדה, לא לחיוב ולא לשלילה.
(ג) ראובן כרת חוזה למכירת נכס ספציפי לשמעון. ראובן הפר את החוזה, ותחת שימכור את הנכס לשמעון, מכרו ללוי. שמעון לא ביטל את החוזה ותבע מראובן את דמי המכירה. היזכה בהם? אין בחוק החוזים הכללי כל הוראה בעניין זה. כמו כן אין בעניין זה כל הוראה בחוק התרופות. דומה, כי התשובה של הלכה הפסוקה ותשובה זו מקובלת על חברתי, המשנה לנשיא - הינה, כי שמעון זכאי לדמי המכירה מראובן, ואף רשאי "לעקוב" אחר כספו המצוי אצל צד שלישי. זכות זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והרי היא עומדת לקונה, הקשור עדיין בחוזה עם המוכר. אכן, חברתי, המשנה לנשיא, מדגישה, כי זכותו של שמעון לדמי המכירה מותנית בקיומו של החוזה. כאן לפנינו הדגמה יפה לטענה, כי דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים, במקום שיש חוזה בין הצדדים, ודווקא משום שהחוזה בין הצדדים עומד בעינו. ודוק: אין אני מביא בהקשר שלפנינו דוגמה זו להוכחת העמדה, כי גם במקרה שלפנינו זכאי הקונה לקבלת טובת ההנאה שהפיק המוכר מהפרת החוזה. מביא אני בשלב זה דוגמה זו אך להוכחת העמדה, כי אין דבר בחקיקה האזרחית החדשה בכלל, ובחוקי החוזים בפרט - חוק החוזים הכללי וחוק התרופות - שימנע את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על מערכת יחסים חוזית.
.7מניתוח עקרוני זה מתבקשת המסקנה הבאה, הרלוואנטית לעתירה שלפנינו: מעצם העובדה, שחוקים שונים העוסקים בחוזה - ובעיקר, חוק החוזים הכללי וחוק התרופות - כללו הוראות באשר להשבת כספים ששולמו על-פי חוזה ("התמורה העצמית"), לא מתבקשת
--- סוף עמוד 265 ---
המסקנה, כי חוקים אלה שוללים בדרך של הסדר שלילי כל השבתה של טובת ההנאה שהצד המפר הפיק מהפרתו ("התמורה הנגדית"). הסדרה של התמורה העצמית אין בה כל נקיטת עמדה כלפי הרווחים מהתמורה הנגדית. זו צריכה למצוא את פתרונה - החיובי או השלילי, כפי שנראה בהמשך - בדיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת ועוד: מעצם העובדה, שהחוקים השונים העוסקים בחוזה - ובעיקר, חוק החוזים הכללי וחוק התרופות - קבעו דינים ספציפיים באשר להשבת התמורה העצמית במקום שהחוזה בוטל (אם בשל פגם בכריתתו ואם בשל הפרתו), לא מתבקשת כל מסקנה - לא לחיוב ולא לשלילה - באשר להשבת הרווחים מהתמורה הנגדית, במקום שהחוזה קיים ולא בוטל. שאלה זו לא נדונה כלל בחוקים אלה, הם לא נקטו לגביה כל עמדה, והיא תיפתר על-פי הדין הכללי של התעשרות שלא כדין.
.8חברי, השופט ד' לוין, קובע בפסק-דינו, לאמור:
"בעלי דין שהתקשרו בחוזה, הדין, שיחול עליהם בעת ההכרעה בסכסוך שהתגלע ביחסים הנובעים מאותו חוזה, הוא דין החוזים הנ"ל.
ככל שמשולבים עקרונות הדין בדבר עשיית עושר ולא במשפט בדיני
החוזים עצמם, כי אז יחולו אלה ממילא גם על הסכסוך המיוחד הנדון.
ככל שאינם משתלבים בדיני החוזים, הרי שאין לעשות בהם, בנפרד, שימוש בפתרון המחלוקת, הנעוצה בחוזה שבעלי הדין התקשרו בו".
חברתי, המשנה לנשיא, קובעת אף היא, כמו השופט ד' לוין, "שההשבה בדיני החוזים כבר מכילה בחובה את העקרונות למניעת התעשרות שלא כדין". לדברים אלה אין בידי להסכים. לדעתי, אין הם עולים בקנה אחד עם מהלכה של הפיקה, שהכירה לא פעם בתחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על היחס החוזי, גם במקום שדין זה לא מצא ביטוי בחוקי החוזים. הם נוגדים את התפיסה הראויה של החקיקה האזרחית החדשה, שלא ביקשה למצות את מלוא דיני עשיית העושר ולא במשפט במסגרת דיני החוזים, אלא קבעה אך הסדרים חלקיים, בחינת "פתרון מינימלי" (בלשונו של פרופסור פרידמן, המצוטטת לעיל), שאותם יש להשלים ולפתח מכוח הדינים הכלליים בדבר עשיית עושר ולא במשפט; הם מרוקנים במידה רבה מתוכנם את הדינים הכלליים בדבר עשיית עושר ולא במשפט, שכן הם לא יחולו על אותם תחומים המכוסים על-
ידי "דיני החוזים". על-פי אותו היגיון, הם אף לא יחולו על תחומים נוספים, המכוסים על-ידי חוקים הכוללים בחובם דיני התעשרות שלא כדין (כגון חוק השליחות, חוק השומרים, תשכ"ז-1967, וכדומה). על-פי גישה זו, יחול חוק עשיית עושר רק על אותו תחום צר, שאינו מכוסה על ידי החקיקה. פירוש זה נוגד את מגמת החקיקה האזרחית, שבאה להחיל את חוק עשיית עושר על מלוא היקפה של הקודיפיקציה כולה.
.9חברי, השופט ד' לוין, מבסס את גישתו, בין השאר, על הוראות סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר, הקובעת:
--- סוף עמוד 266 ---
"הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים".
לדעתי, אין בהוראה זו כדי להכריע במחלוקת שבינינו. סעיף 6 לחוק עשיית עושר קובע את הידוע והברור, שלפיו ההוראה הספציפית גוברת על ההוראה הכללית. גדר המחלוקת הינו, אם אותן הוראות מעטות - ולשיטתי, קטועות ומינימליסטיות בענייני עשיית עושר ולא במשפט, הפזורות בחוקי החוזים, קובעות הוראות "לעניין הנדון". לדעתי, מקום שחוקי החוזים קובעים השבה של התמורה העצמית - אם בחוזה שבוטל בשל פגם שנפל בו ואם בחוזה שבוטל בשל הפרתו - הרי "העניין הנדון" הוא השבת התמורה העצמית בתנאים הקבועים בחוקים אלה. עד כמה שיש סתירה בין "הוראות מיוחדות" אלה לבין חוק עשיית עושר, ידן של "הוראות מיוחדות" אלה על העליונה. לעומת זאת, במקום שחוקי החוזים קובעים השבה של התמורה העצמית, ה"עניין הנדן" אינו עוסק כלל בהשבתם של הרווחים מהתמורה הנגדית (כגון בדוגמה המובאת בפיסקה 6(ג) לפסק-דיני, לעיל). סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר לא עוסק איפוא בעניין זה, ואין ללמוד ממנו דבר לענייננו (ראה פרידמן, במאמרו הנ"ל, בעיוני משפט ח, בעמ' 43).
.10בטרם אסיים חלק זה של פסק-דיני, ברצוני לציין, כי מזווית הראייה של החקיקה האזרחית שלנו, אין כל מקום להבחין לעניין תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט, בין המקרה שבו החוזה שבין הצדדים עומד בתוקפו, לבין המקרה שבו החוזה בא לסיומו (אם בדרך של ביטול, ואם בדרך אחרת). הדוגמאות שהבאתי מהפסיקה חלקן עוסקות במצב דברים, שבו החוזה ממשיך להתקיים (הדוגמה בפיסקה 6(ג) לפסק-דיני), חלקן עוסקות במצב דברים, שבו החוזה חדל להתקיים (הדוגמה בפיסקה 6(א) לפסק-דיני), ובחלקן לא נתבררה שאלה זו כלל (הדוגמה בסעיף 6(ב) לפסק-דיני). אכן, עמדתי היא עקרונית ונוגעת היא ליחס בין חוק עשיית עושר ולפניו ההלכה הפסוקה בעניין זה - לבין החוקים השונים, הכוללים בחובם הוראות ענייני התעשרות שלא כדין. על-פי גישתי שלי, חלים דיני עשיית עושר ולא במשפט כמעין נשר גדול הפורש כנפיו - על כל הדינים השונים, בין שיש בהם הוראות בענייני עשיית עושר ולא במשפט, ובין שאין בהם הוראות כאלה, בין שהוראות בעניין עשיית עושר ולא במשפט עוסקות בחוזה הקיים, ובין שהן עוסקות בחוזה שהופר.
(3) תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט:
נקודת המבט של דיני עשיית עושר ולא במשפט
.11עד כה ביקשתי להראות, כי אין דבר במבנה החקיקה שלנו, ובמיקומם של דיני עשיית עושר ולא במשפט בחוקי החוזים השונים, כדי למנוע את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט הכלליים, במקום שחוזה בין הצדדים הופר (בין שבוטל ובין שהוא ממשיך לעמוד בתוקף). עתה מבקש אני להראות, כי אין דבר בדיני עשיית עושר ולא במשפט, אשר ימנע עקרונית תחולת דיניהם, במקום שבין הצדדים היה חוזה שהופר (בין שהחוזה ממשיך לעמוד בתוקפו ובין שהוא בוטל כדין בשל הפרתו).
--- סוף עמוד 267 ---
.12צדדים כרתו ביניהם חוזה. אחד הצדדים הפר את החזה. דיני החיובים מעמידים לרשות הצד התמים מערכת מורכבת של סעדים על-פי האינטרסים הנפגעים.
(ראה - burrows, supra). חלקם של סעדים אלה באים להגן על "אינטרס ההסתמכות" (או האינטרס השלילי: reliance interest) ומטרתם להעמיד את הצד הנפגע במצב, שבו הוא היה נתון לולא נכרת החוזה (ראה: the reliance interest in" ,l.l. fuller and w.r. perdue 373and 52(37-1936) . Yale l.j 46," .contract damagesסעד זה ניתן לעתים במסגרת דיני החוזים, המפצים על פגיעה באינטרס ההסתמכות. דוגמה לסעד זה ניתן למצוא, בין השאר, בהוראת סעיף 12(ב) לחוק החוזים הכללי (ראה ע"א 800/75 [33]). סעד זה עצמו ניתן לעתים במסגרת דיני ההתעשרות שלא כדין, המורים על השבה בעקבות ביטול חוזה (אם בשל פגם בכריתתו ואם בשל הפרתו, בין אם הם קבועים בחוקי החוזים ובין אם הם קבועים בחוק עשיית עושר). לבסוף, סעד זה עצמו עשוי לעתים להימצא בפיצויים שבדיני הנזיקין - מקום שהפרת החוזה מהווה גם מעשה נזיקין - שנועדו להעמיד את הניזוק במצב בו היה נתון ללא מעשה הנזיקין שבוצע בו. בצד הסעדים שנועדו להגן על "אינטרס ההסתמכות" קיימים סעדים, שנועדו להגן על אינטרס הציפייה (expectation interest). ואשר מטרתם להעמיד את הצד הנפגע במצב, שבו הוא היה נתון לו קוים החוזה ולולא הופר. אף סעדים אלה ניתנים, בראש ובראשונה, במסגרת דיני החוזים, המפצים על אינטרס הציפייה של הצד הנפגע. ביסודם של אלה עומדות הוראות חוק התרופות שעניינן אכיפת החוזה ומתן פיצויים בגין הפרת חוזה. מטרתן של שתי תרופות אלה היא להעמיד את הצד התמים במצב, שבו היה נתון לולא הופר החוזה: 365, at[52] (1848) robinson v. Harman(ראה ידין, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 103). הגנה על אינטרס הציפייה ניתנת גם במסגרת דיני ההשבה. כך, למשל, אם יש לקונה הנפגע אינטרס קנייני בנכס, הוא זכאי לקבל מהמוכר המפר את טובת ההנאה שזה האחרון הפיק ממכירת הנכס לצד שלישי.