על שאלות אלה ואחרות, אדון בהמשך.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, שמעתי את העדויות, עיינתי בראיות, ובכל אשר הובא בפני נחה דעתי לקבל את התביעה בחלקה, ואבאר;
--- סוף עמוד 12 ---
זכות העמידה של התובעת
לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לתובעת קיימת זכות העמידה.
41. כזכור, התובעת היא שותפה לשעבר בשותפות.
השותפות התפרקה בסוף שנת 2012, והתובעת טוענת כי היא תובעת מכוח היותה שותפה בשותפות, אשר התפרקה.
42. הנתבעות טוענות כי לא ניתנה לתובעת הסמכות לתבוע בשם השותפות. התובעת ניסתה להתבסס על סעיף 5 להסכם הפשרה/לתוספת להסכם פירוק השותפות מיום 05.11.2014. אולם אין בכך ממש, מאחר והצדדים להסכם זה הינם אנשים פרטיים ולא חברות.
הגם, שסעיף 5 מדבר רק על תיקים שמוסכם שינוהלו על ידי אחד הצדדים. לשיטתן, התיק דנן אינו אחד מתיקים אלו.
43. התובעת מפנה להסכם פירוק השותפות מיום 22.11.2012; לשיטתה, הוכח שיש לה זכות עמידה; התובעת הוכיחה שהיא אחת מיחידי השותפות באפיק תורג'מן שהתפרקה בסוף שנת 2012. יצויין כי בתחילה סוכם כי כל חוב לשותפות שנצבר עד ליום 01.11.2012 יחולק בין הצדדים במשותף, אולם בהסכם הפשרה מיום 05.11.2014 הוסכם על ויתור הדדי, וכל אחד מהצדדים הסמיך את השני לנקוט בכל הליך משפטי בשם השותפות.
44. הסכם פירוק השותפות מיום 22.11.2012 בסעיף 4.1 המוכתר: "תיקים והכנסות", קובע –
"כאמור לעיל, בכל הקשור להכנסות וזכויות לפני 1 נובמבר, 2012, יחולק כל סכום כסף שיופקד בחשבון או ישולם למי מן הצדדים, שווה בשווה ובלבד שהזכאות לכסף או לחלק היחסי בו, נוצרה עד ליום 1 נובמבר, 2012. מובהר כי לצורך כך תהווה ראיה מערכת החשבונות של המשרד. רשימה מחייבת בקשר עם האמור והזכאות בכספים מצורפת כנספח להסכם זה".
45. הסכם הפשרה מיום 05.11.2014 –בסעיף 5 קובע –
"כל אחד מהצדדים מוותר על כל טענה או זכות, לרבות זכות לקבלת כספים או תשלומים הקשורה לתיקים שהוסכם שינוהלו על ידי הצד השני, לרבות תיק אלפא גידורים ולרבות תיק שוורץ, לרבות דרישה של שכר טרחת בורר או הוצאות וכל סכום או זכות שייפסקו בפסק הדין או פסק בורר. כל אחד מהצדדים (שאינו זה שסוכם כי הוא ינהל את התיק) מסמיך את הצד השני להגיש בשם אפיק תורג'מן כל בקשה בבית משפט או הוצל"פ ולנקוט בכל הליך בשם אפיק תורג'מן וככל שתידרש חתימתו בנושא זה, יצרפה מיד ולא יאוחר מתום 3 ימי עסקים מרגע קבלת דרישה על כך מהצד שכנגד. לעניין זה יובהר, כי לכשיינתן פסק הבורר בתיק אלפא גידורים [...]".
46. לא נעלם מעיני כי אורות יש"ע טענה כי התובעת לא יכולה להגיש תביעה, ללא הרשאה מפורשת מצד השותף, הגם שזה האחרון לא זומן להעיד. עם זאת, עולה מהסכם הפשרה כי ניתנה רשות לתובעת לתבוע ולנקוט בהליכים משפטיים מגוונים בשם השותפות.
--- סוף עמוד 13 ---
סבורה אני, שככל ותתגלע בעתיד מחלוקת, נראה שמדובר במחלוקת בין השותפים, ולמיותר לציין כי לא סביר שיתבצע חיוב פעמיים בעניין הנתבעות. הגם, שנטען על ידי התובעת כי השותף השני ער לכך, שהוגשה תביעה זו (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 5). כמו כן, נראה כי בעניין זה, המדובר בעניינים פנימיים בין השותפים לשעבר, ולראיה בית המשפט מפנה להסכם הפשרה, המדבר בעד עצמו.
47. בנוסף, נטען על ידי אורות יש"ע כי על פי סעיף 4 להסכם שכר הטרחה, נקבע כי אף אחד מהצדדים לא יסב ולא ימחה לצד ג' שום זכות או חיוב שלו, זולת אם הסכים הצד האחר לכך, מראש.
בהקשר זה, דעתי כדעת התובעת – לא בוצעה פה המחאה, אלא רק רשות לתבוע בשם השותפות (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 14-17). כמו כן, אין ממש בטענת אורות יש"ע כי הטענה שהתובעת מייצגת את השותפות לא עלתה בכתב התביעה.
48. לאור המקובץ לעיל, בהתבסס על הסכם הפשרה, העדויות והראיות, נחה דעתי כי לתובעת ישנה זכות עמידה.
טענת ההתיישנות
לאחר שעיינתי בטענת ההתיישנות, שהועלתה על ידי אורות יש"ע, דינה דחייה.
49. באשר לטענת ההתיישנות, בע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח' קבע השופט ברק (פורסם בנבו ראה עמ' 557 לפסק-הדין) כדלקמן:
"תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין היא שבע שנים (סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). תקופה זו מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף 6). "היום שבו נולדה עילת התביעה" מוגדר בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולגבי מקרה שבו הנזק הוא מיסודות האחריות, ואין הוא נזק נמשך (ראה ע"א 244/81), נקבע באותו סעיף לפקודה: (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שארע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
בכך אימץ המחוקק הישראלי את "כלל ההתגלות" (discovery rule). על-פי כלל זה, אם יש פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ מיום ההתגלות ולא מיום ההתרחשות. בכך קבע המחוקק, בלשונו של השופט י' גוברניק, "יום הולדת" מיוחד לאותם מקרים בהם קיים פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו (ראה ת"א (חי') 1303/70, בעמ' 299). מטרתו של הסדר זה היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן'' (השופט לנדוי בע"א 74/60, בעמ' 260).
--- סוף עמוד 14 ---
50. בענייננו, טוענת אורות יש"ע כי התביעה התיישנה כלפיה. שהרי, כתב התביעה תוקן, הצטרפותה לכתב התביעה היה ביום 04.06.2019, וכתב התביעה התקבל אצלה ביום 30.06.2019.
על נתונים אלה אין חולק, אך יש חולק בדבר טענת ההתישנות.
51. עו"ד אפיק נשאל בחקירתו הנגדית בעניין זה, והשיב: "... התיישנות לא נספרת ממועד מתן ההלוואה אלא מהמועד שבו יש הודעה על אי תשלום" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 29-30).
ועוד, הוסיף עו"ד אפיק שהנתבעות לא עידכנו אותו על קבלת הכספים, ואמר: "... יש פסיקה שאומרת שכאשר יש מועד לא ידוע, נכנס מועד סביר וזה גם מה שרשמתי בתצהיר שלי שלאחר 6 שנים אם עדיין אין כסף אז הגיע המועד לתשלום" (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 8-10).
52. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 04.06.2019. מהעדויות עולה כי טרם הגשת התביעה, היו הכנסות ביש"ע הירוקה. ראו גם מייל מיום 17.9.18 – נ/6, אשר נכתב בו כך –
"חברים,
מזה מספר שנים שקיים חוב לתשלום למשרדנו.
בזמן זה התבקשנו להמתין בסבלנות בשל עסקה שנחתמה ובה הפרויקטים אמורים היו להיות משולמים בתוך תקופה. מאז חלפו שנים אך לא יצרתם איתנו כל קשר
אבקש להסדיר את החוב בהתאם להסכם שכר הטרחה, לרבות הצמדה וריבת. גם אם הפרויקטים טרם הסתיימו, בוודאי שאין עוד סיבה להמתין לך.
בברכת שנה טובה
דורון אפיק"
53. נטען על ידי התובעת כי הדרישה לא נענתה, ועל כן הגישה תביעה, לאחר שפנייתה העלתה חרס.
54. לטעמי, צודק עו"ד אפיק כי התיישנות לא נספרת ממועד מתן ההלוואה, אלא מהמועד שבו יש הודעה על אי תשלום, וממועד ההפרה. שהרי, התקבלו כספים בגין פרויקט יש"ע הירוקה בשנת 2018, אולם לא שולם החוב בגין היתרה הצבורה.
למיותר לציין, שעל פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ההתיישנות מתחילה ממועד התגבשות עילת התובענה, ועת עסקינן בעילת תביעה שהינה הפרת חוזה, אזי מתגבשת העילה ביום ההפרה, ולא ביום יצירת החיוב.
55. ועוד, בענייננו הוסיף עו"ד אפיק שהנתבעות לא עידכנו אותו על קבלת הכספים. רוצה לומר – התובעת בעת הגשת התביעה לא ידעה על ההפרה.
מכל מקום, כאשר יש בהסכם מועד לא קבוע להתממשותו של תנאי, אז יש לקבוע שהמועד לקיום התנאי, הינו תוך "זמן סביר".
בעניין זה, ראו והשוו לסעיף 41 לחוק החוזים, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") שכותרתו "מועד הקיום", הקובע -
--- סוף עמוד 15 ---
" חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש".
56. בפסיקה נקבע כי מנגנון "הזמן הסביר" מהווה ברירת מחדל, או מנגנון השלמה במקרים בהם צדדים הסכימו על חיוב, אך לא ציינו מועד לקיומו (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון (נבו 22.1.2015). המענה לשאלה מהו "זמן סביר", משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות העניין, ההסכם עצמו וטיב ההתחייבויות. בנוסף, יש לשקול התפתחויות שאירעו לאחר חתימת החוזה (ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל (נבו 19.3.2017); ע"א 192/80 גדנסקי נ' "מוגשם" חברה למפעלי בנין בע"מ, פ"ד לו(3) 533, 538 (1982)).
יודגש, שאלת "הזמן הסביר" לקיום חיוב שנטל על עצמו צד לחוזה מתעוררת אך ורק במקרים שבהם לא נקבע בחוזה מועד כלשהו לקיומו של חיוב (עא 3849/09 הר נשגב השקעות בניה ופיתוח בע"מ נ' ברוך ובר (נבו, 06.07.2014) ע"א 390/88 שהם נ' מגנצי (נבו,31.12.1988).
57. בעניינו, בית המשפט מפנה לסעיף 3 להסכם, לפיו התשלום יבוצע 30 יום מקבלת הדרישה. עם זאת, כאמור, עו"ד אפיק ציין כי הנתבעות לא עידכנו אותו על קבלת הכספים. משמע – התובעת לא ידעה על ההפרה בזמן אמת, כאשר הפרה זו התגלתה במועד מאוחר יותר.
עו"ד אפיק העיד כי המתין בסבלנות, והיה בקשר עם מר מינץ, וזה האחרון, לא אמר לו דבר שפרויקט אחד מניב הכנסות:
"ש. בשנת 2016, אתה פונה לעדי מינץ ושואל אותו – מה המצב של ישע הירוקה ואם זז משהו. האם נכון שפנית אליו כדי לדעת האם כבר הבשילו התנאים לגבות את אותה יתרה צבורה?
ת. התשובה היא כן וזה לאחר שגם לפני זה, הייתי איתו בקשר רופף לפני החגים כמקובל וניהלנו שיחות בטלפון.
ש. גם אחרי התשובה של עדי שבו הוא מפרט מה המצב העגום של המיזמים של השותפות, אתה לא דורש תשלום, לא מזכיר שיש חוב ובוודאי לא מדבר על ריבית. נכון?
ת. נכון מכיוון שהובהר לי שעדיין לא נכנסו כספים ולכן המתנתי בסבלנות".
(עמ' 20, שורות 1-8).
58. דומני, ובהתאם לעדויות, פרויקטים מעין דא, אין ציפייה שאלה התממשו מהרגע להרגע, תוך זמן קצר.
נתתי אמון בעדותו של עו"ד אפיק כי המתין בסבלנות, פנה במייל מיום 17.09.2018, וכאשר לא נענה הגיש את התביעה.
בהקשר זה ראו עדות מינץ, לפיה לא הודיע שלא יבוצע תשלום, היות והיתה תקווה להצלחה;
--- סוף עמוד 16 ---
"ש. מתי יצרת קשר עם התובעת והודעת להם שישע ירוקה לא מתכוונת לשלם את החוב בעתיד?
ת. לא יצרתי קשר משום שלאורך שנים ארוכות קיוויתי שהפרויקטים יצליחו ועבדתי במשך 12 שנה ועדיין קיוויתי שהפרויקטים יצליחו ולדאבוני הרב, לא הצלחנו ויש מגוון רב של סיבות".
(עמ' 33, שורות 7-11).
יחד עם זאת, מינץ הסביר כי השתמע שהפרויקטים היו דומים במידת מה ל"סטארט אפ", והיה סיכוי מסוים להצלחה (עמ' 33, שורות 13-32 ועמ' 34, שורות 1-2).
למען הסר ספק, לאור המסקנות הנ"ל ובכלל זה מועד דרישת התשלום ביום 17.09.2018, מתייתר הצורך לדון בסוגיית תיקון כתב התביעה מיום 04.06.2019 ותחולתו על אורות יש"ע (ראו סיכומי התובעת בסעיף 2.2.2 וסיכומי נתבעת 2 בסעיף 23).
59. מהאמור לעיל, נחה דעתי כי דין טענת ההתיישנות – דחייה.
טענת השיהוי
סבורה אני כי גם דין טענה מקדמית זו, דחייה.
60. דוקטרינת השיהוי מקורה בדיני היושר האנגליים, והיא מתקיימת לצד הוראות ההתיישנות הסטטוטורית, כאשר ההתיישנות מהווה גבול עליון לחסימת זכות התביעה, בעוד השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות (ר' ע"א 485/90 מזאריב נ' מזאריב, (פורסם בנבו) פסקה 12); השיהוי בהגשת תובענה נוצר מקום שנעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה העומדת לתובע, וארעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (ר' רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד (פורסם בנבו). שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי: האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה.
לעיתים, הוסף אף תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ר' ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי); ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, (פורסם בנבו).תחולתם של תנאים אלה תלויה בנסיבות המקרה. השימוש במחסום השיהוי הינו מוצדק מקום שהדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע (ר' ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, פ"ד נז(5) 433 להלן: "עניין תלמוד תורה הכללי"); ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681).
61. בענייננו, טוענות הנתבעות כי קיים שיהוי קיצוני והעדר תום לב, המצדיקים לדחות את התביעה. עוד הוסיפו כי התובעת נמנעה להגיש תביעה, בכדי להעצים את שיעור הריבית הצבורה, ולא שלחה דרישת תשלום.