העובדה כי קרובי המשפחה לא נמנו בצוואה, אינה מונעת מהם לרשת את המנוחה מקום בו נקבע כי הם יורשיה על פי דין.
בטענותיה של עו"ד פ. לפרשנות הצוואה שהיא נכנסת בנעלי "יורש אחר יורש", עומדים שיקולים כבדי משקל שמקורם בהוראות הדין, במדיניות משפטית ראוייה, בתחושת הצדק והמוסר.
בהתאם לסעיף 13 לחוק הנאמנות, המהווה הסדר משלים לחוק האפוטרופסות, הרי שאם יקבע כי עו"ד פ. תהיה בבחינת "יורש אחר יורש" מעצם תפקידה כאפוטרופא לד. ז"ל, אין ספק שבכך הפיקה היא "טובת הנאה" מנכסי הנאמנות ומפעולותיה. אם כך, לשיטתה, כל מי שהיה מתמנה כאפוטרופא לד. ז"ל היה זכאי לרשת את יתרת העיזבון ואף ללא תלות בביצועיו.
בהתאם לפסיקה (מפנים לע"א 4377/04, ודנ"א 6770/07), קיים איסור על מי שחב בחובת אמון להימצא במצב שיש בו ולו חשש לניגוד עניינים. משקיבלה האפוטרופא על עצמה את תפקידה, צריך לקום חיץ ברור בין הנכסים והאינטרסים של החסויה – ד. ז"ל , לבין הנכסים והאינטרסים של עו"ד פ. באופן שאינו מאפשר עירוב בין אלה לאלה. האיסור לרכוש טובת הנאה כתוצאה מניהול ענייניו של החסוי והטיפול בו חל גם במקרה זה, ואין זה משנה אם פעל בנאמנות כדי לקבל טובת הנאה או אם פעל בנאמנות וטובת ההנאה צמחה לו ממילא.
אין חולק כי עו"ד פ. היתה מצוייה בניגוד עניינים על פי פרשנותה את הוראות הצוואה.
--- סוף עמוד 15 ---
עו"ד פ. ידעה היטב מה תהיה התוצאה של אי הורשת העיזבון מד. ז"ל לצדדי ג' והעובדה כי הקפידה שלא לפנות אליה בעניין רק מחזקת את המסקנה כי היא ידעה היטב כי יום יבוא והיא תטען לזכויות בעיזבון.
יש לדחות את טענתה של עו"ד פ., שהיתה מצוייה היטב היטב בהוראות הצוואה, כי לשיטתה המועד הראשון בו היא מעלה על דעתה כי היא בבחינת "יורש אחר יורש" רק לאחר שובה מהלווייתה של ד. ז"ל, שכן היא הגישה את ההתנגדות המקורית לקיום הצוואה, ניהלה ההליך ועוד.
עו"ד פ. לא הניחה תשתית ראייתית שתבהיר מה השתנה בין המועד שקדם להלווייתה של ד. ז"ל למועד שאחריו.
טענתה זו גובלת בזילות בית המשפט ועם כך אין להשלים.
עו"ד פ., בהתנגדותה המתוקנת, כזו שאינה שוללת את זכותם של עו"ד ש. וא. לרשת את ז. ז"ל כ"יורש אחר יורש", מתבססת ומסתמכת על אותה הוראה בדיוק כדי לרשת בעצמה את עיזבונה של ז. ז"ל.
מה שהיה אסור בתכלית עבור עו"ד ש. וא., הפך ללגיטימי ביותר עבור עו"ד פ. והנימוקים לביטול מינויים אז, כוחם יפה גם כלפי מינוייה שלה.