20. מה ידעו התובעים ביחס לצורך בהסכמת קופיקס ומתי קיבלו לידם את הסכם הזיכיון – התובעים טוענים שלא קיבלו את הסכם הזיכיון עד מועד חתימת הסכם המכר במשרדו של עורך הדין. הנתבעים מנגד טוענים שמסרו לתובעים את הסכם הזיכיון כבר בעת החתימה על הסכם העקרונות. עורך הדין טוען מצדו שלא ראה כלל את הסכם הזיכיון עד הגשת התביעה. אדון להלן בטענות הצדדים בנושא לצורך קביעת ממצאים עובדתיים.
21. אינני מקבל את טענת הנתבעים לפיה מסרו לתובעים את הסכם הזיכיון עוד טרם חתימת הסכם המכר. בנושא זה הצדדים מכחישים איש את טענות רעהו ולא קיימות ראיות ישירות ואובייקטיביות היכולות ללמד על שהתרחש בין הצדדים. עם זאת דעתי היא שנסיבות האירוע מלמדות שסביר יותר שהסכם הזיכיון לא נמסר לתובעים בשלב ניהול המשא ומתן ובכל מקרה (וזהו העיקר) דעתי היא שהם לא היו מודעים לתנאים הקבועים בהסכם הזיכיון עת חתמו על הסכם המכר. אסביר.
22. הסכם הזיכיון מפרט בצורה ברורה ופשוטה את תנאיה של קופיקס להעברת הזכויות ובכלל זה אישורה מראש ובכתב; סילוק חובות המפעיל; ותשלום דמי טיפול בסך שלא יפחת מ- 50,000 ₪ (ראו תנאי סעיף 17 להסכם הזיכיון). קשה להלום שהתובעים היו מודעים לתנאים אלו ועדין היו משלמים סכומים כה גבוהים ללא כל בטחונות ואף ללא כל דיון בשאלות המתבקשות – האם קיים חוב לקופיקס ומי נושא בתשלום דמי הטיפול. יושם לב שהסכם העקרונות (בו הוסכם על מכירת העסק ועל התמורה) נחתם ביום 23.5.19 כאשר בשלב זה שילמו כבר התובעים סך של 150,000 ₪ (עמ' 34, בש' 1-10) ועוד 50,000 ₪ במעמד החתימה. לפי ראנה, את הסכם הזיכיון מסרה לתובעים במעמד חתימת הסכם העקרונות (עמ' 31, בש' 6-22) כך שאף לשיטתה ההסכם נמסר להם לאחר תשלום מחצית התמורה. אציין בעניין זה שפחרי אישר שלא מסר לתובעים הסבר בדבר התנאים להעברת הזכויות לרבות הצורך בתשלום דמי טיפול לקופיקס (עמ' 35, בש' 33) וכך אישרה גם ראנה (עמ' 31, בש' 21). כאמור, לא סביר בעיני שהתובעים היו חותמים על הסכם העקרונות ומשלמים 200,000 ₪ מקדמה לו היו יודעים עובדות אלו. כמו כן לא סביר בעיני שלו היה ההסכם מצוי בידי התובעים, בשלב זה, לא היו מעיינים בו. מדובר היה בעסקה משמעותית עבורם וסביר שלו היו מקבלים עותק מההסכם היו מעיינים בו אף אם לא בצורה מעמיקה. אזכיר בעניין זה שהתובעים עשו עלי רושם אמין וזאת בניגוד לנתבעים אשר לא הותירו רושם חיובי. שילוב התרשמותי כאמור עם חוסר ההיגיון שמייחסים הנתבעים לאופן התנהלות התובעים, מביאני למסקנה לפיה התובעים לא היו מודעים בשלב זה לתנאי הסכם הזיכיון, לרבות הצורך בהסכמת קופיקס והתנאים לכך, וכי לא היה בידם עותק מהסכם הזיכיון.
23. עם זאת, התובעים אינם חולקים על כך שבמעמד חתימת הסכם המכר, הסכם הזיכיון "נכח". בעניין זה העיד אלירן שהנתבעים הביאו את ההסכם למשרדו של עורך הדין וכי הם הבינו "שיש סעיף כזה" (בעמ' 21, בש' 28) אך האמינו לפחרי אשר טען שמדובר בתנאי פורמלי שלא יגרום כל בעיה (עמ' 21, ש' 21-28). כמו כן ציין אלירן שהם לא ייחסו לנושא חשיבות כי "חשבנו שהוא הבעלים של המקום ויכול למכור את המקום ואין לו בעיה" (עמ' 18, בש' 28) וכן טען כי "לא התמקדנו בענין הזה לא יחסנו לו חשיבות. הבנו שעורך הדין למד את זה ולא התמקדנו בזה" (בעמ' 22, בש' 6). עדותו של אלירן היתה מהימנה בעיני בנושא זה. התובע 1 טען בנושא זה כי נתן אמונו בעורך הדין שעיין בהסכם הזיכיון ולא עיין בו בעצמו (בעמ' 28,בש' 25) ואף עורך הדין אישר ששני הצדדים סברו שלא תהיה כל בעיה עם העברת הזכויות (בעמ' 39, בש' 8). הודאת התובעים שהסכם הזיכיון הובא למשרדו של עורך הדין במעמד חתימת הסכם המכר מנוגדת לאינטרס שלהם ומכאן אמינותה ועדיפותה על גרסת עורך הדין והנתבעים. אציין בעניין זה שעורך הדין לא שלל שיתכן שההסכם היה במשרדו במעמד החתימה, אלא טען שהוא עצמו לא עיין בו ולא היה מודע לקיומו (עמ' 38, בש' 22). נסיבות העניין מלמדות אפוא שהסכם הזיכיון "היה על השולחן" בשלב זה, כמו גם הצורך בהסכמת קופיקס, תנאי שקיבל את ביטויו במפורש בסעיף 2.1 להסכם המכר.
24. בצד דברים אלו, מקובל עלי שאף בשלב זה לא היו התובעים מודעים לפרטיו המלאים של סעיף 17 להסכם הזיכיון. אף בשלב זה לא סביר בעיני כי התובעים היו חותמים על ההסכם, באופן בו נוסח, היינו ללא כל מנגנון שיבטיח את זכויותיהם וכספם, לו היו מודעים לתנאי הזיכיון המרוקנים מכל תוכן את הסכם המכר. ידיעה כאמור אינה מתיישבת עם העובדה שסברו שמדובר בתנאי פורמלי שאין סיכוי ממשי שלא יתקיים, גרסה שאף עורך הדין אישר. כפי שצוין לעיל, סעיף 17 להסכם הזיכיון מציין במפורש שלצורך העברת הזכויות נדרשת הסכמה מראש ובכתב של קופיקס; תשלום חובות המפעיל (היינו ראנה ופחרי); ותשלום דמי טיפול בסך 50,000 ₪ + מע"מ לכל הפחות. קשה להלום כסביר שהתובעים היו מודעים לתנאים אלו ועדיין הסכימו לתנאי ההסכם כפי שניסח עורך הדין. אדגיש שהנתבעים (לרבות עורך הדין) לא טענו שהתובעים שאלו את ראנה ופחרי אם קיים חוב כלפי קופיקס ואין גם מחלוקת שלא התקיים כל דיון בשאלה מי ישלם את דמי הטיפול בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ. העובדה שנושאים מהותיים אלו לא עלו כלל לדיון מלמדת בבירור שהתובעים לא היו מודעים לתנאיו של סעיף 17, הגם שהיו מודעים לצורך בהסכמת קופיקס.
25. אציין בעניין זה שאין ללמוד מטענת עורך הדין לפיה הסביר לתובעים שאם לא תינתן הסכמת קופיקס "אז אין עסקה" (בעמ' 40, בש' 4), כי היא משקפת מתן הסבר בדבר כך שמדובר באפשרות ממשית שיש ליתן עליה את הדעת. ראשית, כאשר עורך הדין טוען שלא עיין כלל בהסכם הזיכיון, ממילא שלא יכול היה ליתן הסבר בדבר טיב הסיכון והסיכויים שההסכמה לא תינתן. שנית, הנתבעים עצמם לא טענו שעורך הדין הסביר לתובעים את תנאי קופיקס למתן ההסכמה. שלישית, לו אכן היה ניתן הסבר שכזה, מצופה שהדבר היה מוצא את ביטויו בהסכם המכר. ואולם, שתיקת ההסכם בנושא – היינו היעדר הצהרה, כמקובל, שלראנה אין חוב כלפי קופיקס (כלומר שהיא עומדת בתנאי סעיף 17 ולחלופין קביעת סעיף ברור המחייב את סילוק החוב); היעדר קביעת הצד הנושא בתשלום דמי ההעברה בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ; והיעדר התייחסות לתוצאה באם לא תתקבל הסכמת קופיקס – מתיישבת היטב עם טענת התובעים לאי מתן כל הסבר ממנו ניתן היה ללמוד שמדובר באפשרות ממשית, וכן מתיישבת עם הטענה שהרושם הכללי שקיבלו התובעים מדבריו של פחרי, בו נתנו אמון, הוא שמדובר בתנאי פורמלי בלבד שלא יציב כל קושי.
26. ודוק: בעניין השאלה אם עורך הדין עיין בהסכם אם לאו, מתחייבת קביעה לפיה הוא לא עיין בו. הנתבעים כאמור, טענו שלא מסרו לו כלל את ההסכם ולא טענו שהוא עיין בו או שהיה לפניו בעת עריכת הסכם. עורך הדין עמד לכל אורך ההליך על טענתו שלא ראה את ההסכם עד הגשת התביעה (בעמ' 38, בש' 12). משכך, נתפס הוא על גרסתו לפיה ערך את הסכם המכר ללא עיון בהסכם הזיכיון ועל בסיס זה יוכרע הדין בעניינו.
27. סיכומו של דבר שאני קובע שהתובעים לא היו מודעים לפרטי הסכם הזיכיון בדבר התנאים להעברת זכויותיה של ראנה לבעלותם, אם כי היו מודעים לכך שנדרשת הסכמתה של קופיקס, לגביה סברו שלא יהיה קושי לקבלה, וזאת לאור האופן בו הציג זאת פחרי ובהיעדר הסבר אחר מצידו של עורך הדין.
28. מדוע לא הסכימה קופיקס להעביר את זכויותיה של ראנה לתובעים - איש מהצדדים לא טרח להביא את נציג קופיקס לעדות וכל צד טוען שמדובר במחדל של האחר. יש להצר על כך ואולם, דומני כי ניתן להגיע למסקנה ברורה ביחס לשאלה זו אף ללא עדות זו. כפי שהוזכר לעיל, סעיף 17 להסכם הזיכיון קובע תנאים ברורים להעברת הזיכיון לאחר. לצורך הדיון אביא את הסעיף במלואו ויודגש שמדובר בתנאים מצטברים:
17.3.1 – החברה תאשר את המפעיל החלופי מראש ובכתב.
17.3.2 – כי באותה עת לא תהיה הפרה יסודית של ההסכם מצד המפעיל.
17.3.3 – וכי המפעיל יסלק את כל חובותיו כלפי החברה.
17.3.4 – תשלום לחברה ע"י המפעיל של דמי טיפול בסך 50,000 ₪ + מע"מ או 50%
מהסכום העודף הנומינאלי אותו יקבל המפעיל מהמפעיל החלופי .... לפי
הגבוה מבין השניים.
29. אין חולק שתנאים אלו לא התקיימו. קופיקס לא אישרה מראש את העברת הזכויות; לנתבעים היה אותה עת חוב כלפי קופיקס בסך העולה על 600,000 ₪ (!) שלא סולק (ת/2; עמ' 35,ש' 1); ולא שולמו דמי הטיפול בסכום (לכל הפחות) של 50,000 ₪ + מע"מ. אציין בעניין זה כי התובעים הגישו הודעת טקסט ששלח אלירן לראנה בה טען בפניה כי הזכויות לא יועברו עד שלא יוסדר חובם כלפי קופיקס ("פחרי צריך לחתום מול אריק על ויתור ולהגיע להסדר על החוב שלכם מול קופיקס ואז ניתן יהיה להתקדם. הזמן מתחיל להיגמר ואיתה גם הסבלנות של כל המעורבים בדבר ראנה הגזמתם כבר"). טענה זו לא נסתרה ולא נטען כלפיה דבר. במצב דברים זה אין צורך לעסוק בניחושים מדוע לא הסכימה קופיקס להעברת הזכויות לידי התובעים והדברים ברורים, היינו בשל כך שהיא לא ידעה מראש על העברת הזכויות ולא הסכימה לכך; בשל כך שהיה קיים חוב שלא סולק; ובשל כך שלא שולמו דמי הטיפול (אם כי נראה שלשלב זה טרם הגיעו הצדדים לאור המכשלה שיצר החוב הגבוה שהיה לראנה). ודוק: העובדה שקופיקס התירה לתובעים לעבוד תקופת מה תחת שמה של ראנה (היינו שהרכישות יהיו על שמה) אינה מלמדת שהיא ויתרה על זכותה לשלוט בהעברת הזכויות ולהתנות אותה בתשלום מלוא החוב ודמי הטיפול. מדובר בזכות השווה כסף רב ואין כל היגיון להגיע למסקנה המנוגדת לנוהל העסקים הרגיל והמקובל. ההיגיון מצביע על כך שמדובר היה במתן ארכת חסד לתובעים להפעיל את העסק לתקופת מה עד אשר יתברר סופית אם הנתבעים עומדים בתנאים, אם לאו. כאשר קופיקס הגיעה למסקנה שאין סיכוי לקיום התנאים, סילקה את ידם של התובעים מהחנות.
30. סיכומו של דבר. העברת הזכויות לא התאפשרה בשל כך שהנתבעים לא קיימו את תנאי סעיף 17 להסכם הזיכיון עליו הם חתומים ולהם היו מודעים, ובמיוחד בשל כך שלא קיבלו מראש את הסכמת קופיקס ולא סילקו את חובם שעמד אותה עת על סך של 600,000 ₪. לא התעלמתי מטענתם לפיה העברת הזכויות לא התאפשרה בשל כך שהתובעים מכרו במקום מוצרים שפג תוקפם. טענה זו לא הוכחה כנדרש ובכל מקרה לא הוכח שזו הסיבה המכרעת לכך שהסכמת קופיקס לא ניתנה. ככל שביקשו הנתבעים להראות כי למרות שלא קיימו את תנאי הסכם הזיכיון בעניין הדרך להעברת הזכויות (עובדה שהוכחה כאמור כנדרש) החלטת קופיקס התקבלה בשל שיקולים אחרים, עליהם היה להביא ראיות בנושא, שהרי מדובר בטענה המקדמת את עניינם (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז(5) 661, 681 (1993); ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (7.9.2010; פסקה 21). המסקנה האחרת, היינו שהיה זה בשל כך שתנאי סעיף 17 לא התקיימו, עולה בבירור מההסכם ומהגיונם של דברים והרוצה לטעון אחרת עליו להביא ראיות בנושא. ודוק: ברי כי אף אם הנתבעים היו משלמים את החוב לקופיקס ואת דמי הטיפול, עדיין אין הכרח שהייתה ניתנת ההסכמה (ומכאן הכשל בהסכם המכר כפי שיובהר בהמשך בפרק הדן באחריות עורך הדין) ואולם, מהדיון לעיל הגעתי למסקנה שלא התנהגות התובעים היא שגרמה לכך שההסכמה לא ניתנה וכי הנתבעים לא פעלו לקיום התנאים הנדרשים מכוח הסכם הזיכיון לקבלת ההסכמה.
עד כאן הדיון בעובדות הנדרשות לצורך הכרעה. אעבור כעת לדיון בטענות הפרטניות של הצדדים ביחס לעילות התביעה והסעדים המבוקשים.
ג. תוקפו של הסכם המכר
31. הצדדים אינם חלוקים על כך שהסכם הזיכיון, אשר מכוחו החזיקה ראנה בזכויות הזיכיון, קובע שלא ניתן להעביר את הזכויות ללא הסכמת קופיקס. בעניין זה ראוי להביא מספר סעיפים מרכזיים מהסכם הזיכיון להבנת התמונה: כך, קובע סעיף 4.2 כי "הזיכיון הניתן על פי ההסכם זה הינו אישי ומאפשר למפעיל להפעילו במישרין בלבד ואינו מקנה לו זכות להעניק מזכויות משנה ו/או לפעול באמצעות אחרים" ובהתאמה קובע סעיף 17.1 כי "הזיכיון והזכויות על פי חוזה זה הינם אישיים למפעיל בלבד. המפעיל לא יעביר, יסב ו/או ימחה חוזה זה ואת הזיכיון, כולם או חלקם ו/או כל טובת הנאה, זכות ו/או חיוב על פי החוזה לאחר, אלא אם קיבל, מראש ובכתב, את הסכמת החברה לכך".
32. במילים אחרות. זכויותיה של ראנה מכוח הסכם הזיכיון הן אישיות והיא אינה יכולה להעבירן או להמחות אותן לאחר ללא אישור מראש ובכתב של קופיקס. הנתבעים אינם חולקים על כך שלא קיבלו את הסכמת קופיקס להעברת הזכויות לפני חתימת ההסכם עם התובעים. עם זאת, בהסכם המכר התחייבה ראנה "למכור לקונה את מלוא זכויותיה בהתאם להסכם הזיכיון" (סעיף 2.2) וזאת תמורת סך של 300,000 ₪ בצירוף מע"מ (סעיף 5.1). כן הסכימו הצדדים בסעיף 6 להסכם המכר כי "החזקה בעסק והבעלות בו תעבורנה לקונה במועד ביצוע התשלום הראשון מבין התשלומים המפורטים בסעיף 5.1". אין מחלוקת בין הצדדים שכל התשלומים שולמו אך הזכויות לא הועברו שהרי ראנה לא הייתה בעלת כוח משפטי לעשות כן ללא הסכמת קופיקס. מהי נפקותה המשפטית של פעולה זו ? לשאלה זו אפנה להלן.