33. זכויותיה של ראנה בבית העסק נובעות מהסכם הזיכיון והן אובליגטוריות בלבד. הצדדים לא התייחסו לעובדה שמדובר למעשה בהמחאה של זכות בניגוד להסכם וממילא שלא התייחסו לשאלת תוקפה של הפעולה ביחסים שבין הנתבעים לבין התובעים. עם זאת אציין כי בהתאם לסעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969 (להלן – חוק המחאת חיובים) "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה" (ההדגשה שלי – י.ט.). חרף לשון החוק, ממנה ניתן להסיק כי מדובר בפעולה נעדרת נפקות משפטית, קבעה הפסיקה כי תוצאת ההגבלה תלויה בטיבה, במטרותיה ובכלל הנסיבות. ראו:
"יש לבחון את תוקפה של העברת זכות, שנעשתה בניגוד להגבלה על עבירותה של הזכות, לפי טיבה של ההגבלה, לפי נוסחה, לפי מטרותיה והנסיבות שבהן נקבעה. כך ייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כשוללת מבעל הזכות את הכוח להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהיה חסרת תוקף; כשם שייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כאוסרת על בעל הזכות להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהווה הפרת חוזה מצד בעל הזכות, אך ההעברה עצמה תהיה תקפה" (ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2), 218; להלן – עניין טקסטיל ריינס).
וכן:
"הפסיקה הנוהגת בנושא זה מכוונת לכך כי אופייה של הגבלה על עבירות זכות אובליגטורית תיקבע על-פי תוכנה ומטרותיה, ואלה ינחו את הפרשן באשר לטיבה של ההגבלה: אם היא חלה על יחסי חייב-נושה (הממחה) בלבד, או שמא היא חלה גם ביחסים הפנימיים שבין הנושה לנמחה (לרנר בחיבורו הנ"ל [ ], בעמ' 100). בפרשת טקסטיל ריינס [ ] בחן בית-המשפט את טיבה של ההגבלה מבחינת נוסחה, מטרותיה והנסיבות שעל רקען נוצרה כדי לקבוע אם היא תקפה במערכת היחסים ה"חיצונית" בלבד – קרי, בין החייב לנושה, או שמא היא חולשת גם על המערכת ה"פנימית" שבין הנושה-הממחה לבין הנמחה. במקרה הראשון – פעולה נוגדת להגבלה שנעשתה בין הממחה לנמחה הינה תקפה גם אם היא הפרת חוזה בין הנושה (הממחה) לחייב. במקרה האחר – הפעולה הנוגדת אינה בת-אכיפה אף באחת ממערכות היחסים. נלך גם אנו בתלם שנחרש באותו עניין ונבחן את טיב הגבלות עבירות הזכויות בנחלה החלות בענייננו" (ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים (28.7.2002))
וראו גם פרופ' ש. לרנר, בחיבורו "המחאת חיובים" דיני חיובים – חלק כללי (ד' פרידמן עורך, תשנ"ד), בעמ' 96-101; (להלן – לרנר).
34. בענייננו, אינני סבור שיש מקום לקבוע שהעברת זכויותיה של ראנה בהסכם הזיכיון נעדרת נפקות משפטית ביחסיה עם התובעים. ראשית, הסכם הזיכיון לא קבע שהעברת הזכויות בניגוד להסכם תהא בטלה, ומכאן שניתן לפרש את כוונת הצדדים להסכם הזיכיון באופן שלפעולה לא יהא תוקף כלפי קופיקס, אך תוקפה כלפי הנמחה (התובעים) לא יישלל (עניין טקסטיל ריינס, בעמ' 235; לרנר בעמ' 100). שנית, לשון ההגבלה אינה שוללת לחלוטין את האפשרות להעביר את הזכויות אלא מתנה אותה בקבלת הסכמה מראש ולאחר שהמפעיל הקודם שילם את מלוא התחייבויותיו (ראו התנאים בסעיף 17.3 להסכם הזיכיון). דומה אפוא שמטרת ההגבלה שקבעה קופיקס הייתה השגת שליטה על זהות המפעיל הנכנס והבטחת תשלום חובו של המפעיל היוצא. מדובר אפוא בהגבלה אשר לקופיקס יכולת לשלוט עליה ולאשרה, כך שבהחלט נכונה המסקנה שבמקרים הנראים לה לנכון היא תבקש לקדם את המחאת הזכויות והחלפת המפעיל. לכן, אין לומר שתכלית ההגבלה תפגע אם לא ניתנה הסכמתה מראש, אלא זו התבקשה בדיעבד, כאשר כל זכויותיה שמורות לה (ראו בהשוואה, עניין טקסטיל ריינס, בעמ' 236).
35. משכך, הגם שהעברת זכויותיה של ראנה נעשתה בניגוד להסכם הזיכיון, אין מדובר בפעולה נעדרת נפקות משפטית והחוזה שבין הצדדים הוא בר תוקף. המסקנה היא שהתחייבותה של ראנה להעברת זכויותיה בהסכם הזיכיון היא בת תוקף כלפי התובעים.
36. השאלה היא אפוא אם התובעים זכאים לסעד כלשהו כנגד הנתבעים 1,2 בשל כך שבסופו של דבר זכויותיה של ראנה מכוח הסכם הזיכיון לא הועברו לבעלותם. כפי שצוין לעיל, התובעים טענו בעניין זה בערבוביה טענות רבות כגון הטעיה, טעות, עושק וכיוצב'. כפי שייראה להלן, הדיון בטענות אלו אינו נדרש, לאור כך שהוכח שמדובר בחוזה על תנאי מתלה אשר לא התקיים ולחלופין בהפרה ברורה של ההסכם. די בכך כדי להכריע בהליך מבלי להידרש ליתר הטענות. אנמק מסקנתי להלן.
ד. הסכמת קופיקס כתנאי מתלה
37. שני הצדדים מסכימים שהסכם המכר הוא חוזה על תנאי מתלה אשר לא התקיים. אכן, בכתב התביעה לא נטענה טענה זו בצורה ברורה. עם זאת בישיבת יום 9.12.21 טען ב"כ התובעים כי "בענין תנאי מתלה... אנו סבורים שבנינו את התביעה ככזו שמתארת את זה, זה תנאי בסיסי להסכם למרות שלא נכתב במפורש בתביעה, ייחסנו לנתבעים הפרה והשבה ולא על פי סעיף 27, אבל להשקפתנו התוצאה אמורה להיות זהה. אנחנו מסכימים שזה תנאי מתלה". הנתבעים טענו אף הם בישיבה זו כי "אנחנו מסכימים שזה תנאי מתלה אבל זה אמור להיות הדדי...". כמו כן בסיכומי התובעים נטענה הטענה בצורה מפורשת (עמוד 14 תחת הכותרת "השבה כספית") והנתבעים לא טענו בסיכומיהם שמדובר בהרחבת חזית, אלא טענו דווקא טענות לגופו של עניין וכנגד האפשרות להעניק סעד של השבה (סעיפים 72-77 לסיכומים). משכך, מדובר בטענה המצויה בגדרי טענות הצדדים והטעונה הכרעה. בכל מקרה, כידוע, "בית המשפט רשאי לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מהמסכת העובדתית אשר נפרשה לפניו" (ע"א 8023/16 לילך נוזית ארביב אור נ' חנה מרגרט פנטופט ג'נאח (20.8.2019)). אבחן אפוא להלן אם אכן מדובר בהסכם על תנאי מתלה ומהי נפקות העובדה שהתנאי לא התקיים.
38. אקדים ואומר שמקובלת עלי עמדת הצדדים לפיה הסכם המכר הוא חוזה על תנאי מתלה. מדובר בהסכם שכל מהותו העברת זכויותיה של ראנה מכוח הסכם הזיכיון לבעלות התובעים. הצדדים אינם חלוקים על כך שהעברת הזכויות מותנית בהסכמת קופיקס (סעיף 2.1 להסכם המכר וכן סעיף 17 להסכם הזיכיון) ומשכך חלה בענייננו החזקה הקבועה בסעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ( להלן – חוק החוזים) לפיה "חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי ... חזקה שקבלת ההסכמה ... הוא תנאי מתלה". ודוק. אין מקום לטענה (שלא נטענה) לפיה הסכמת קופיקס היא למעשה תנאי הדרוש לביצוע הסכם המכר (היינו שהזכות להעברת הזכויות היא על תנאי, להבדיל ממצב בו החוזה כולו מותנה בהתקיימות התנאי; דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (כרך ג'), בעמ' 31; להלן – פרידמן וכהן). כפי שהוסבר לעיל, הסכם המכר עוסק כל כולו בהעברת זכויות הזיכיון מראנה אל התובעים. אין להסכם המכר כל תכלית או מטרה אחרת זולת העברת זכויות אלו. ההסכם לא העביר לבעלות התובעים כל נכס מוחשי שהיה בבעלותה של ראנה ושלא הצריך את אישורה של קופיקס ובכל מקרה לא הוכח שנכס שכזה נכלל בהסכם המכר. לא התעלמתי מכך שלפני הסכם המכר נמכרה תכולת החנות (סעיף 2.3) ואולם, הנתבעים לא טענו דבר בנושא וממילא שלא פורטה התכולה. אפנה בעניין זה להצהרת הנתבעים לפיה הציוד שהיה בחנות הושכר מקופיקס (בעמ' 8, בש' 28) וכי החנות עצמה הייתה בשכירות (סעיף 7 להסכם הזיכיון). עוד אפנה לכך שבהליך ההתנגדות לתביעת קופיקס הצהירה ראנה כי בשל התנגדות קופיקס להעברת הזכויות לתובעים "העסק סגור והציוד נמצא בו אבן שאין לה הופכין" (ת/1) ומכאן שכל נכס מוחשי לא עבר במסגרת ההסכם. סיכומו של דבר, הסכם המכר עוסק כל כולו בהעברת הזכויות להפעלת העסק מכוח הסכם הזיכיון ואף אם הוא כלל העברת בעלות בציוד כלשהו (דבר שלא הוכח) מדובר בנושא שולי הניתן להפרדה מעיקרו (ושמא לב ליבו) של ההסכם שהוא העברת זכויות הזיכיון (ע"א 1156/10 אפרת האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ ואח' (18.11.2012), להלן – עניין האס)).
39. לאור שפורט לעיל, הסכמת קופיקס להעברת הזכויות לתובעים אינה רק תנאי הדרוש לביצועו של ההסכם, אלא היא שנותנת לו את תוקפו בהתאם לסעיף 17 להסכם הזיכיון. יתרה מזו, בהסכם המכר צוין במפורש שהעברת הזכויות מותנית בהסכמת קופיקס (סעיף 2.1 להסכם). הצדדים לא קבעו מה הדין במקרה שההסכמה לא תינתן וממילא שאיש אינו טוען שהאחר נטל על עצמו את הסיכון שהדבר לא יתרחש. כמו כן עורך הדין טען שהסביר לצדדים שאם "לא תתקבל הסכמת קופיקס ואז אין עסקה" (בעמ' 40, בש' 4) והנתבעים לא חלקו על כך. במצב דברים זה יש לראות את החוזה כחוזה על תנאי מתלה אף מכוח הסכמת הצדדים (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (מהדורה רביעית), בעמ' 597 (להלן – שלו וצמח)). כאן המקום להבהיר שמסקנה זו אינה סותרת את שקבעתי לעיל בדבר תוקפו של הסכם המכר. הסכם המכר הוא בר תוקף הגם שראנה לא הייתה רשאית להעביר את זכויותיה ללא הסכמת קופיקס. כך גם חוזה על תנאי הוא חוזה בר תוקף מרגע כריתתו, אלא שהתוצאה האופרטיבית שלו, כמו גם כוחו, מושעית עד התקיימות התנאי (שלו וצמח, בעמ' 591).
40. מדובר אפוא בחוזה על תנאי מתלה והתנאי לא התקיים. אכן, הצדדים לא קבעו מועד להתקיימות התנאי ואולם מקובל עלי שהתנאי לא התקיים בתוך "זמן סביר מכריתת החוזה" כאמור בסעיף 29 לחוק החוזים ולמעשה הוא לא התקיים מעולם. משכך, בהתאם לסעיף 29 לחוק החוזים החוזה התבטל מאליו בחלוף "זמן סביר" ובכל מקרה ביום 23.1.20 עת נשלח לנתבעים 1,2 מכתבו של ב"כ התובעים בו נטען להפרת ההסכם ונדרשה השבת התמורה (הערה: כאשר תנאי מתלה אינו מתקיים החוזה מתבטל מאליו ללא צורך בהודעה (שלו וצמח, בעמ' 603; גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, בעמ' 546 (להלן – שלו ואדר); עניין האס, פיסקה כ"ט בפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין) ואולם הדברים הובאו כאן על מנת להראות שאף אם לא נקבע מועד להתקיימות התנאי, ברי שבשלב זה, כאשר קופיקס דרשו מהתובעים לעזוב את החנות ונשלח המכתב, חלף הרבה מעבר ל"זמן סביר").
41. משהתבטל החוזה בשל אי התקיימות התנאי, חלה חובת השבה הדדית בן הצדדים. הנתבעים לא חלקו בסיכומים על הנחת מוצא זו אך טענו שאין מקום לסעד זה שכן "מה התובעים אמורים להשיב לנתבעים" (סעיף 73 לסיכומים) והשיבו כי מדובר בשוויו של העסק המוערך בגובה התמורה החוזית כך שההשבה ההדדית מתקזזת לאפס (סעיף 76 לסיכומים). טענה זו אין בה ממש. סעד ההשבה ההדדי אינו נתון לשיקול דעת בית המשפט, אלא הוא תוצאה טבעית של אי התקיימות התנאי המתלה בתוך פרק הזמן שקבעו הצדדים או תוך זמן סביר, בהיעדר קביעת מועד (שלו ואדר, בעמ' 546). בית המשפט אכן רשאי בהתאם לסעיף 21 לחוק החוזים לחייב צד להשיב את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה אינה אפשרית או בלתי סבירה ואף רשאי הוא במקרים חריגים לשקול בנושא שיקולי צדק (שלו ואדר בעמ' 705-707) ואולם, אין כל קושי בענייננו בהשבת מה שקיבלו התובעים וממילא שאין מדובר בתוצאה בלתי סבירה ואף לא בלתי צודקת. אסביר.
42. בהתאם להסכם המכר רכשו התובעים את הזכות לקבל לבעלותם את זכויותיה של ראנה מכוח הסכם הזיכיון. מדובר בזכות בלתי מוחשית, אשר בהחלט ניתנת להשבה לנתבעים וההשבה מתבצעת באמצעות ביטול זכותם של התובעים מכוח הסכם המכר. הנה כי כן, עם התבטלות הסכם המכר בוטלה זכותם של התובעים לקבל לבעלותם את זכויותיה של ראנה בהסכם הזיכיון ומשכך בוצעה השבה של מה שקיבלו מכוח ההסכם שכן הזכות חזרה לבעלותה של ראנה ללא כפיפות כלשהי (שלו ואדר, בעמ' 708). לכן, אין כל צורך להידרש לשאלת שווי הזכויות שקיבלו התובעים שהרי ההשבה כבר בוצעה בעין.
43. לא התעלמתי מכך שאפשר שהתובעים קיבלו אגב ההסכם נכס מוחשי כלשהו, אשר ניתן וצריך להורות על השבתו ובהיעדר אפשרות מעשית, על שוויו. ואולם, כפי שציינתי לעיל, הנתבעים לא טענו מה נמכר לתובעים מעבר לזכויות (אם בכלל) והסכם המכר אינו כולל כל פירוט בנושא ואף קיימות הצהרות הנוגדות טיעון זה (ראו סעיף 38 לעיל). כמו כן אינני נדרש לשאלה אם קיימת חובת השבה של רווח אפשרי שצמח לתובעים מקיום החוזה עד פקיעתו, שכן הדבר לא נטען וממילא שלא הוכח. משכך, כאשר הנטל בנושא זה מוטל על הנתבעים, אין מקום לחייב את התובעים בהשבה מעבר לזו המתבטאת בביטול זכויות התובעים מכוח הסכם המכר והשבת מלוא הזכויות חזרה לראנה.
44. טרם סיום הדיון בפרק זה ראיתי להבהיר שאינני סבור שהתקיים הסייג שבסעיף 28(א) לחוק החוזים ואין לומר שהתובעים מנעו את קיום התנאי המתלה ועל כן אינם זכאים להסתמך על אי קיומו. הנתבעים לא טענו טענה זו במפורש, אך חלק מרכזי בהגנתם עסק בהטלת אחריות על התובעים בכך שהסכמת קופיקס לא התקבלה בשל האופן בו ניהלו את העסק בתקופת הביניים. לכן, יש לראות במישור המשפטי בטענה זו כטענה שהתובעים מנעו את התקיימות התנאי המתלה. עם זאת, טענה זו אין לקבל במישור העובדתי. אסביר.
45. הצדדים לא קבעו דבר בהסכם המכר בעניין הדרך בה עליהם לפעול לצורך קבלת הסכמת קופיקס ואין למצוא בהסכם המכר כל חיוב פוזיטיבי של מי מהצדדים בנושא זה (ראו בהשוואה עניין האס שם נקבעו חיובים מפורשים לצורך קידום השגת הסכמתו של צד ג'). עם זאת, ברי שאם היה מוכח שההסכמה לא ניתנה בשל מעשה או מחדל שביצעו התובעים, היה בכך משום סיכול התנאי המתלה והם לא היו רשאים להסתמך עליו. האם הוכחה טענת הנתבעים לפיה קופיקס סירבה להסכים להעברת הזכויות בשל האופן בו ניהלו התובעים את העסק בתקופת הביניים, ובכלל זה בשל כך שמכרו מוצרים שתוקפם פג ולא שילמו את דמי השכירות והארנונה (סעיף 34 לסיכומים)?. על שאלה זו השבתי לעיל בשלילה וכן קבעתי שדווקא הנתבעים הם אלו שלא קיימו את תנאי סעיף 17 להסכם הזיכיון (ראו לעיל, סעיפים 28-30). משכך, אין לראות בתובעים כמי שסיכלו את התקיימות התנאי המתלה.