דיון
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, לרבות נספחיהם ונשמעו ראיות הצדדים לפני, אני סבור כי דין התביעה בשאלת האחריות וממילא גם בשאלת הנזק, להידחות.
כפי שיפורט בהרחבה להלן, הגעתי לכלל מסקנה, כי גם אם הייתי יוצא מתוך נקודת הנחה שהנתבעת התרשלה בניהול חלקו של יוסף בחשבון המשותף בתקופת התפיסה, ממילא לא הוכח לפני ברמה הנדרשת, קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהלות הרשלנית לבין הנזק הנטען בתביעה, כך שלא ניתן לייחס לנתבעת אחריות לאותו נזק. בנוסף, אני סבור כי יש ליחס ליוסף אשם תורם בשיעור גבוה באופן המאיין את התביעה.
תפיסת נכסים – מסגרת נורמטיבית
38. תפיסת חפציו של אדם, מהווה פגיעה בקניינו. פגיעה זו אפשרית ומותרת במסגרת "חוק- יסוד, כבוד האדם וחרותו", הקובע בסעיף 3 ש"אין פוגעים בקנינו של אדם". ברור שחיפוש ותפיסה הם לתכלית ראויה, אך סעיף 8 לחוק מבהיר, למניעת ספק, כי במקרים חריגים שכאלה הפגיעה תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". מכאן, שמקום בו נעשית פגיעה מותרת שכזו, היא צריכה להיעשות בזהירות, במידתיות, וכשאין כל מוצא אחר.
לעניין תפיסת חפצים, הדגישו בתי המשפט זה מכבר כי עצם התפיסה: "פוגעת, מעצם מהותה, בזכות האדם לקנין; לפיכך, בביצוע סמכות התפיסה ושחרור הנכס יש לאזן איזון ראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בקניינו של אדם כדי להגשים את תכלית ההליך הפלילי, לבין הצורך בהשגת האינטרס הציבורי הטמון בהחזקת המשטרה בחפץ הנגוע בכתם העבירה, או אמור לשמש ראייה במשפט. הצורך באיזון ראוי כאמור קיים לא רק בשלב התפיסה גופו, אלא גם לאחר מכן, וכל עוד המשטרה מחזיקה בתפוס, וכן בשלב שבו יש להכריע אם יש מקום לשחרור החפץ. באיזון החוקתי הנדרש לצורך הכרעה בגורל התפוס יש להתחקות אחר תכלית התפיסה, ואם תכלית זו פקעה, יש להחזיר את החפץ התפוס." (ראו: בש"פ 555/07 מוחמד יחיא נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו 6.3.2007)).
39. ברע"פ 7600/08 אריה אברם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.4.2009), נפסק כי, החזקת החפץ ברשות המשטרה לצורך אלו מן התכליות האמורות בסעיף 32 לפקודה, מטילה על המשטרה אחריות לשמור על ערכו הכלכלי של התפוס. הנחה זו מתבקשת כל אימת שמאן דהוא שומר בחזקתו נכס השייך לאחר. הדבר נכון במיוחד, כאשר המדינה היא זו המחזיקה חפץ של אחר, אשר הגיע לידיה שלא בהסכמת הבעלים וכחלק מהליך פלילי המתנהל על ידה. חובת השמירה על ערך הנכס התפוס קשורה קשר הדוק לזכות הקניין של הבעלים של החפץ ויש להמעיט ככל הניתן בפגיעה הנגרמת באמצעות התפיסה בזכות זו, בהיותה זכות בעלת מעמד של זכות חוקתית. חובה זו מוטלת על המשטרה מכח מעמדה כרשות ציבורית, החייבת לנהוג באחריות ובהגינות כלפי האזרח.
40. יתר על כן, אין להוציא מכלל אפשרות כי החפץ התפוס שנלקח מידי החשוד שייך לצד שלישי שאינו קשור כלל להליך הפלילי. בכל אחד ואחד מהמצבים הללו קיימת חובה לשמור על ערך הנכס כשהוא בידי המשטרה ולהבטיח מפני פגיעה בו.
בהקשר זה של תפיסת נכסים שאינם שייכים לחשוד, אלא לצד שלישי, נפסק בבש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' אבי פרץ (פורסם בנבו, 9.8.2006), כדלקמן:
"נקודת המוצא הינה כי סעדים זמניים נועדו לשמר את רכושו של נאשם, העשוי להיות מורשע, למקרה שבין אמצעי הענישה שיוטלו עליו ייכלל גם סעד של חילוט רכוש שהוא מחזיק. ברי, כי סעד זמני כנגד רכוש אינו יכול להיות מופעל כלפי אדם שאינו נאשם, ואין לו זיקה להליך הפלילי, גם אם הוא בעלים משותף של נכס עם נאשם, ובכלל זה בן זוג. החילוט הסופי, והסעדים הזמניים שנועדו להבטיח את הגשמתו אמורים להתייחס לרכושו של "הנידון", ולענין זה רכושו של נידון על פי הגדרת החוק הוא "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו, או בחשבונו" (סעיף 21(א) ו-(ב) לחוק איסור הלבנת הון). פשיטא, שהחילוט נועד לתפוס רכוש של נאשם, ולא רכוש של זולתו, אלא אם כן מדובר ברכוש של אחר שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה, ובלבד שהדבר לא יחול מקום שמדובר בהעברה שנעשתה לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע הנידון ושלגביה ניתן צו החילוט (סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון).".
41. עוד אזכיר, כי לצורך קיומה של עוולת הרשלנות נדרש קיומה של חובת זהירות מושגית של המזיק כלפי הניזוק; חובת זהירות קונקרטית המוטלת על המזיק כלפי הניזוק; מעשה או מחדל רשלני המנוגד לחובת הזהירות המוטלת על המזיק; וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין נזק שנגרם (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 800 (2004); ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (פורסם בנבו, 22.6.2014)).
מן הכלל אל הפרט
42. במסגרת צו לתפיסת רכושו של החשוד שאול, נתפס אותו חשבון ניירות ערך, שהיה, כאמור, בבעלות משותפת של שאול ויוסף. בסופו של יום החליט שופט בית משפט השלום, כי יש להשיב ליוסף מניות בשיעור כולל של 70.1% מחשבון ניירות הערך שנתפס.
בסיכומיו, ערך יוסף הבחנה בין תפיסת השיעור של 50% מהחשבון, לבין התפיסה של יתרת חלקו, בשיעור של 20.1%: בעוד שלגבי תפיסת שיעור של 50% מהחשבון טען יוסף, כי התפיסה הייתה שלא כדין והסבה לו נזקים, הרי שבכל הנוגע לתפיסת שיעור של 20.1% טען יוסף כי הגם שהתפיסה הייתה כדין, התרשלה הנתבעת באופן ניהול חלק זה בחשבון עד להשבתו לידיו, כך שנגרמו לו נזקים.
לאור הבחנה זו, אדון להלן ואכריע בטענות הצדדים, תחילה בנוגע לתפיסת שיעור של 50% מהחשבון ובהמשך, בנוגע לתפיסת שיעור של 20.1% הימנו.
תפיסת החלק בשיעור של 50% מחשבון ניירות הערך
43. אקדים את המאוחר ואציין, כי הגעתי לכלל מסקנה כי אופן התפיסה של אותו חלק בשיעור של 50% מחשבון ניירות הערך נעשה כדין, לנוכח העובדה שעסקינן בחשבון בבעלות משותפת.
עם זאת, אני סבור, כי להבדיל מאופן התפיסה, לעניין מועד שחרור אותו חלק והשבתו ליוסף, היה על המדינה להשיבו במועד מוקדם יותר למועד ההשבה בפועל, בסמוך לאחר שהיא הגיעה למסקנה כי חלקו של יוסף בחשבון הוא לכל הפחות 50% (קרי ביום 14.3.2018).
44. מבחינת אופן התפיסה של חשבון ניירות הערך: כאמור, תפסה המדינה את חשבון ניירות הערך כולו בהתאם לצו בית משפט לתפיסת רכושו של שאול, לרבות חלקו של יוסף בחשבון, הגם שיוסף כלל לא היה חשוד בפרשה וצו תפיסת הנכסים לא הוצא נגדו.
45. כפי שהוכח לפני, באיזון הנדרש בין קניינו של יוסף לבין הצורך בהגשמת תכלית ההליך הפלילי והרצון להגן על האינטרס הציבורי, בנסיבות העניין, עצם תפיסת החשבון כולו לרבות חלקו של יוסף הייתה כדין. שוכנעתי כי באותן נסיבות היה הכרח לתפוס תחילה את החשבון כולו, לרבות חלקו של יוסף, וכי מבחינה טכנית/פיזית לא הייתה קיימת חלופה אחרת לתפיסת אותו חשבון משותף ולא ניתן היה להפריד ולתפוס רק "חלק" מתוך אותו חשבון.
46. בעניין זה העידה רפ"ק מיכל לב ארי, ראש מחלק הלבנת הון ביחידה למאבק בפשיעה כלכלית לה"ב 433, כי "כאשר נתפס חשבון שהוא משותף מבחינה פרוצדוראלית אין מנוס מתפיסת החשבון והוצאת חלקו של האחר אל מחוץ לחשבון הזה, אם זה לחשבון אחר שיפתח כמו שהוא [הכוונה ליוסף – י.ש.] עשה ברבות הזמן ופתח חשבון בבינלאומי יכול לפתוח חשבון באי.בי.אי, אבל לצורך העניין זו הפרוצדורה." ובהמשך: "מבחינה פרוצדוראלית טכנית אין מנוס מלעשות את מה שהם עשו זה לתפוס את החשבון ולהוציא את חלקו של האחר ברבות הזמן." (עמ' 72 לפרוטוקול, ש' 15-12, ש' 24-22).
47. עוד הוכח לפני, כי ביום תפיסת החשבון ומיד בסמוך לאותו מועד, לא ניתן היה לשחרר את חלקו של יוסף בחשבון, בשל בדיקות ובירורים שהיה על המשטרה לעשות בנוגע לחלקו בחשבון, שהיו תלויים גם בשיתוף פעולה בין צדדים שלישיים, לרבות חברת IBI ובנק דיסקונט.
כאמור ברקע הדברים, הודעתו של יוסף במשטרה ניתנה ביום 26.2.2018 ובה הוא טען כי שיעור חלקו בחשבון הוא 50%. רפ"ק מיכל לב ארי הצהירה (בסעיף 15) כי לא ניתן היה לשחרר את חלקו של יוסף בתפוס לאלתר לאחר התפיסה, מכיוון שהיה צורך לקבל מסמכים ומידע מבנק דיסקונט ומחברת IBI לבירור גרסת יוסף לעניין שיעור חלקו בחשבון, ולדבריה (סעיפים 18-17 לתצהירה): "במועד התפיסה, קרי ביום 22.2.2018 לא הוצג באופן מבוסס ורשמי שיעור חלקו המדויק של התובע מס' 2 בחשבון, ובטרם התפיסה כאמור לא ניתן היה לעשות חקירה ודרישה גלויה לבחינת חלקו של התובע מס' 2 בחשבון, גם מחשש להברחת נכסים.
יודגש, כי מדובר בפרשה גדולה ומורכבת. אשר בה מעורבים גורמים רבים. במסגרת זו, במקביל לתפיסת החשבון נעשו פעולות רבות אחרות, לרבות תפיסות נוספות של נכסים שונים למעורבים בפרשה. בהתאם, המשטרה פנתה גם לחברת IBI ולבנק דיסקונט לקבלת מידע ומסמכים, כדי לבדוק, בין היתר, את גרסת התובעים, לבחון מה חלקו המדויק של התובע מס' 2 בחשבון, מה מקור הכספים ובכלל זה האם הכספים בחשבון או חלקם הם כספי עבירה". רפ"ק בן ארי חזרה על הדברים במסגרת חקירתה הנגדית (עמ' 72 לפרוטוקול, ש' 28 – עמ' 73 ש' 8).
בהמשך, הצהירה כי במסגרת המסמכים שקיבלה המשטרה, היה "הסכם לפתיחת חשבון ניירות ערך" מיום 22.2.2017 בין התובעים לבין חברת IBI במסגרתו נקבע לגבי "חשבון משותף" כי: "11.5 כל המופקד בחשבון וכל הנכסים הכלולים בו וכן, כל זכויותיהם של בעלי החשבון כלפי IBI, ייחשבו ככל הנוגע לIBI, כשייכים לכל בעלי החשבון ביחד, ובחלקים שווים...".
48. בניגוד לטענת יוסף, כי טענת המדינה לפיה אין מנוס מתפיסת כל החשבון והוצאת חלקו של האחר ממנו, נטענה לראשונה בחקירות הנגדיות, עולה מעיון מדוקדק בכתב ההגנה, כי טענה זו נטענה על ידי המדינה עוד קודם לחקירות (ראה: סעיפים 146, 149 ו-150 לכתב ההגנה).
49. עוד בניגוד לטענת יוסף, כי טענת הנתבעת שאין מנוס מתפיסת החשבון המשותף כולו והפרדת חלקו של האחר מתוכו – הינה סברה שיכולה להישמע רק מפי מומחה, אותה טענה נשמעה כאמור מפי רפ"ק לב ארי, שהיא הגורם המקצועי לצורך כך מטעם הרשות. ממילא, גם יוסף עצמו הסכים לכך שבתוך החשבון עצמו אין הפרדה בינו לבין אחיו וכלשונו "החשבון משותף כל עוד אנחנו ביחד." ולא ניתן לבצע הפרדה מוחלטת בתוך החשבון המשותף, אלא אם מעבירים לחשבון נפרד את החלק שלו (עמ' 38 לפרוטוקול, ש' 25 – עמ' 39 ש' 2). עוד הסכים יוסף, כי כאשר יש תפיסה של החשבון כל הנכסים מעורבבים ומה שאפשר לעשות זה להוציא מחצית, לאחר שבלית ברירה תופסים את הכל (עמ' 42 לפרוטוקול, ש' 11-7, ש' 28-26; עמ' 43, ש' 10-7).
באותו אופן, גם בבקשה שהגיש יוסף לבית משפט השלום לשחרור חלקו בחשבון (נספח 7 לתצהיר רפ"ק לב ארי), הוא ציין כי: "על-מנת שניתן יהיה להפריד לחלוטין את הרכוש התפוס של מר שאול אלוביץ מזה של המבקש, ועל-מנת למנוע קשיים בניהול התיק בהמשך, מבקש המבקש להעביר את אחזקותיו שלו בחשבון התפוס לחשבון נפרד אשר ייפתח על ידו לצורך עניין זה על שמו בלבד.".
50. בהקשר זה, דעתי היא כי יש לדחות את טענת יוסף שהמדינה הייתה צריכה להפריד מראש בין חלקי חשבון ניירות הערך, כפי שעשתה בנכסי הנדל"ן המשותפים של התובעים. בכל הנוגע לנכסי נדל"ן, להבדיל מחשבון ניירות ערך משותף, מתנהל מרשם פומבי המכיר גם בזכויות בחלק מהמקרקעין ומעיון בו ניתן לתהות אודות חלקו המדויק של כל בעל זכויות ברכוש המשותף. בניגוד לכך, המידע בחשבון משותף אינו מפורסם באופן פומבי ויש לפנות למוסד הבנקאי לבירור חלוקת הזכויות בחשבון.
51. עוד באותו הקשר לא נעלמה מעיני טענת יוסף, כי מאחר ועסקינן בחשבון משותף, יש להחיל על המקרה דנן את החזקה הקבועה בסעיף 59(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 לפיה חזקה על שניים שמגיע להם חיוב אחד, שהם שותפים בחיוב בחלקים שווים. לפיכך, לשיטתו, אותם "בירורים" שהיה על המשטרה לעשות, לא יכולים להצדיק תפיסה של 50% מתיק ניירות הערך השייכים ליוסף, הן לפי מסמכי פתיחת החשבון, הן לפי דברי התובעים בחקירתם במשטרה והן לפי אותה חזקה.
אני סבור כי בנסיבות העניין, קשה לקבל טענה זו. אף בהתעלם מכך שהטענה בדבר תחולת סעיף 59(ב) לחוק החוזים, הועלתה לראשונה בסיכומיו של יוסף, יש לדחות את הטענה גם לגופה. אותו סעיף 59(ב) עוסק בריבוי נושים וקובע כי: "(ב) חזקה על הנושים שהם שותפים בחיוב בחלקים שווים; קויים החיוב כלפי אחד מהם, רשאי השני לדרוש ממנו את חלקו.". לעומת זאת, מסמכי פתיחת החשבון מסדירים את היחסים בין הבנק לבין לקוחותיו ואין בהם כדי לקבוע את זכויות הלקוחות בינם לבין עצמם והדברים טעונים בחינה. בנוסף, אכן, כפי שטען יוסף, קבעה ההלכה הפסוקה כי פתיחת חשבון כ"חשבון משותף", מקימה חזקת שותפות לגבי הכספים שהופקדו בחשבון הבנק וכי יש באופן פתיחת החשבון להוות ראיה לכאורה לקיומם של יחסי שותפות בין בעלי החשבון, אולם באותו עניין עליו הסתמך יוסף בסיכומיו (בע"מ 4910/12 מנהל עזבון המנוח פ.ו. ז"ל נ' פלוני (פורסם בנבו, 14.8.2012)) נפסק, כי אותה חזקה ניתנת לסתירה. אני סבור, כי במקרה דנן, נסתרה חזקה זו ובטרם הוצגו בפניה מכלול הנתונים, לא יכולה היתה המשטרה לצאת מתוך נקודת הנחה, שמאחר שמדובר ב"חשבון משותף", אזי מחצית מאותו חשבון שייכת ליוסף. מקובלת עלי אפוא עמדת הנתבעת כי בנסיבות המיוחדות של העניין, הצריכו הדברים בירור מתאים.
52. הוכח לפני כי צרכי החקירה והחשש מפני הברחת כספים, הצריכו בדיקות ובירורים והללו נעשו באישור בית משפט השלום, לאחר שהוצג לפניו הדו"ח הסודי (בדיון ביום 29.3.2018).
להשלמת התמונה יצוין, כי בתחילה צירפה הנתבעת את הדו"ח הסודי כנספח לתצהיר רפ"ק מיכל בן ארי לעיוני בלבד, אולם משביקש יוסף למחוק מהתיק את אותו דו"ח, ניתנה ביום 25.12.2021 החלטתי להוציאו מהתיק שבפני.
53. בהתנגשות שבין צרכי החקירה לבין זכות הקניין של יוסף ברכושו, אני סבור שבסמוך למועד התפיסה ועד שנסתיימו אותם בירורים במשטרה, גברו צרכי החקירה, באופן שלא ניתן היה לשחרר מחצית מהחשבון לטובת יוסף בסמוך למועד התפיסה.
לפיכך, אני סבור כי מלכתחילה לא יכולה היתה הנתבעת לצאת מתוך נקודת הנחה שהחלוקה בין השותפים בחשבון היא חלוקה שווה, והראיה שבסופו של דבר נקבע בבית משפט השלום, כי חלקו של יוסף בחשבון הוא בשיעור גבוה מכך (70.1%, כאמור).
54. עם זאת, דעתי שונה לגבי מועד השחרור של אותו חלק של יוסף בחשבון ואני סבור, כי מאוחר יותר, משהגיעה הנתבעת למסקנה – ביום 14.3.2018 – כי חלקו של יוסף בחשבון הוא בשיעור של 50% לכל הפחות, היה עליה לפעול כבר באותה עת לשחרור חלק זה מהחשבון ולהשיבו ליוסף.
55. כפי שהוכח לפני, לאחר שערכה הנתבעת את הבירורים הנדרשים, לכל המאוחר ביום 14.3.2018, הגיעה היא למסקנה כי חלקו של יוסף בחשבון הוא לכל הפחות בשיעור 50%. למרות זאת, היא לא החזירה ליוסף חלק זה בחשבון. כך, בתגובה לבקשת יוסף לשחרור התפוסים (נספח 10 לתצהיר רפ"ק לב ארי), ציינה המשטרה כי היא: "תסכים להחזיר למבקש מחצית (50%) מתיק ניירות הערך כיום תפוס". חרף זאת, לא שחררה הנתבעת באותו מועד את החלק בחשבון שלגביו, כאמור, לא הייתה מחלוקת כי הוא שייך ליוסף.
56. במסגרת הדיון בבית משפט השלום (מיום 29.3.2018) נשאל נציג הנתבעת, רס"ב ניר אדרי, מדוע הם לא פעלו מאותו מועד לשחרור אותו חלק בחשבון שאינו שנוי במחלוקת שהוא שייך ליוסף, כדלקמן:
"ש: האם תוכל להסביר מדוע ביום 14.03 ועד היום לא פעלתם לשחרורו?
ת: הוגשה בקשה על ידך ענינו ולא קיבלנו הסכמה.
ש: אתה יודע ב – 14.03 שאתה תופס חשבון של אדם שאינו חשוד ואתה מחזיק כספים שלו שלא כדין, למה לא שחררתם אותו?
ת: נטענה על ידך טענה ואתה סירבת שנשחרר 50%, אתה טענת שמגיעים לך 61%.
ש: אתם כיחידה זה או שבית משפט יחליט על 61% או כלום?
ת: שבית המשפט יחליט אם זה 50 או 61%.
אם גם ככה נגיע לבית המשפט אנו מעדיפים שבית המשפט יתן החלטתו ולא שנעבוד בשיטתה שהסנגור ממשיך לבקש עוד חלקים בחשבון.
ש: נכון ליום 29.03 אתה מחזיק 50% בנכס של אדם?
ת: זה נכס של אדם יכול להיות אצלך עוד באותו יום אם היית מסכים לכך." (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום מיום 29.3.2018, ש' 17-7).
57. רפ"ק לב ארי הצהירה (סעיף 27) כי מרגע שהגיש יוסף לבית המשפט בקשה לשחרור התפוס (ביום 13.3.2018) כל עוד הייתה הבקשה "תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום הדן בהליך הפלילי, המדינה לא מבצעת דיספוזיציה בנכס שלגביו הוגשה בקשה התלויה ועומדת בפני בית המשפט".
בחקירתה הנגדית העידה רפ"ק לב ארי, כי לאחר שביום 14.3.2018 סיימה המשטרה את הבדיקות והייתה מוכנה לשחרר ליוסף 50% מהחשבון, הופתעה הנתבעת מבקשת יוסף לשחרר 61% מהחשבון והחליטה לחכות להחלטה סופית של בית המשפט בעניין חלקו של יוסף בחשבון (עמ' 75 לפרוטוקול ש' 22 – עמ' 76 ש' 6; עמ' 80 לפרוטוקול, ש' 16-9).
58. אני סבור כי התנהלות הנתבעת בכל הנוגע לשחרור הכספים, לאחר שהיא שוכנעה שחלקו של יוסף בחשבון הוא לכל הפחות בשיעור של 50%, לוקה בחסר. מאחר ומדובר בנכס של מי שאינו חשוד, הייתה הנתבעת צריכה לנהוג בחלקו של יוסף בחשבון ביתר זהירות ולהשיב לו את השיעור של מחצית מהחשבון, לכל המאוחר באותו מועד בו היא הגיעה למסקנה שזהו חלקו בחשבון, קרי ביום 14.3.2018.
לא מצאתי לנכון לקבל את טענות המדינה כי היא המשיכה להחזיק בחלקו של יוסף בחשבון גם לאחר אותו מועד, בתואנה שיוסף טען כי חלקו בחשבון גבוה יותר.
התנהלות הנתבעת בביצוע פעולות לשחרור הכספים המהווים קניינו של מי שכלל אינו חשוד בביצוע עבירה, שבועיים לאחר שהיא שוכנעה שלכל הפחות מחצית מהחשבון שייכת ליוסף, לא הייתה סבירה בעיני.
59. עם זאת, כפי שיובהר להלן, מאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח לפני קיומו של קשר סיבתי בין עצם ההתנהגות הרשלנית לבין הנזק, ממילא בסופו של דבר, לא נושאת הנתבעת באחריות בהקשר זה.