200. אשר על כן, לא מצאנו לחייב את מרב בפיצוי ברכיב זה.
שלילת פיצויי פיטורים
201. נוסף לכלל הסעדים לעיל, עותרת אופקים להורות כי בנסיבות סיום העסקתן באופקים, צביה ומרב אינן זכאיות לתשלום פיצויי פיטורים, בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") ולכן כל כספי הפיצויים שנצברו עבורן בתכניות הביטוח הפנסיוני יושבו לחברה.
202. אין בידינו לקבל טענה זו. סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי –
"בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים."
203. ראשית, נציין כי סעיף 17 לעיל עוסק בעובד שפוטר כאשר הטענה היא להעדר זכאות 100% פיצויים לפי חוק ואילו בענייננו, אין חולק כי הן מרב והן צביה התפטרו מעבודתן ולכן המחלוקת נוגעת לכספי הפיצויים שהופרשו עבורן באופן שוטף בתקופת העסקתן ונצברו בקופת הפנסיה שלהן. עם זאת, המקור לשלילת הכספים שנצברו בקופות הפנסיוניות ברכיב הפיצויים הוא בסעיף 8 לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 המפנה אל סעיף 17 לעיל, ובלשונו - "ההפקדות ותשלומי המעביד בעבור רכיב פיצויי הפיטורים בהתאם לאמור בסעיף 7 לעיל, לא ניתנות להחזרה למעביד.... למעט אם נשללה זכות העובד לפיצויי פיטורים בפסק דין מכוח סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים".
204. בעניין זה נקבע בפסיקה כי –
"ככלל, הפיטורים עצמם הם עונש לעובד גם אם שולמו לו פיצויי פיטורים[4]. על כן, שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת ייעשו במשורה ו"במקרים הקיצוניים ביותר"[5] כ"גבול עליון לסמכות הענישה"[6]. שלילת פיצויי פיטורים ושיעורה מסורה "בראש ובראשונה למעסיק אשר ראוי לו לשקול את מידתיות הפעלת הסנקציה וכמובן מסור הדבר לבית הדין המעביר ביקורת על החלטות המעסיק"[7]. כאשר מועלית על ידי המעסיק טענה בדבר שלילת פיצויי פיטורים מן העובד, או הפחתתם, יקח בית הדין בחשבון שיקוליו את מכלול נסיבות יחסי העבודה בין הצדדים, ולא רק את מעשיו של העובד, אשר לטענת מעסיקו מהווים עילה לשלילת פיצויי הפיטורים.[8]"
(ר' ע"ע (ארצי) 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ נ' אלכסנדר פסחוביץ, ניתן ביום 17.12.09 וכן י' לובוצקי, "סיום יחסי עבודה" (מהדורת 2020), פרק 16).