בית הדין הארצי לעבודה
ע"ע 35999-10-21
ניתן ביום 13.12.2022
פלונית פלונית
ב"כ עו"ד דפנה אזולאי-רגב המערערת
–
1. חברה פלונית
2. פלוני המשיבים
לפני: הנשיאה ורדה וירט ליבנה, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק
נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ
פסק דין מתוקן
(נוסח מותר לפרסום לפי החלטה מיום 12.12.2022)
הנשיאה ורדה וירט ליבנה
פתח דבר
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע בשבתו באילת (השופט יעקב אזולאי ונציגי הציבור גב' מלכה פישמן ומר דן ברקאי; סע"ש 22307-02-18) (להלן: "פסק הדין")). במסגרת פסק הדין נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיב והמשיבה לקבלת פיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח–1998 (להלן: "החוק" או "החוק למניעת הטרדה מינית") ומכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח–1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות"). יחד עם זאת, התקבלה תביעת המערערת בגין הפרת התחייבות לתשלום מענק התמדה (לחיילים משוחררים) ותשלום פיצוי בגין גרימת עוגמת נפש.
2. הילוך פסיקתנו יהא כדלקמן: בפרק א יוצג הרקע למקרה שלפנינו לרבות מסכת עובדתית, טענות הצדדים בבית הדין האזורי וקביעות פסק הדין בבית הדין האזורי. בפרק ב תפורטנה טענות הצדדים בערעור בדבר הטרדה מינית, התנכלות, העסקה פוגענית וטענות נוספות ביחס לפסק הדין בבית הדין האזורי. בפרק ג דיון והכרעה בערעור יידונו הכללים בעניין התערבות ערכאת הערעור בפסק דין, בפרט בממצאי עובדה ומהימנות. בפרק ג.1 נסקור את המסגרת הנורמטיבית. בתוך כך נתמקד בחריג יחסי המרות, תוך עמידה על סוגיה חדשה שטרם נדונה בפסיקתנו אשר תכונה על ידנו "יחסי השפעה". בהמשך, נעמוד על האבחנה בין התנכלות לבין התעמרות בעבודה ונסקור את הדין בעניין אחריות המעסיק. בפרק ג.2 ניישם את הדין בענייננו בבחינת מן הכלל אל הפרט ובפרק ד נתייחס לסעדים.
א. רקע
א.1. מסכת עובדתית
3. להלן תפורט המסכת העובדתית אשר אינה מצויה במחלוקת, כפי שנקבעה בבית הדין האזורי.
(א) המערערת עבדה אצל המשיבה 1 בחודשים פברואר עד ספטמבר 2017 במשרה אשר אמורה הייתה לזכּוֹתה במענק חיילים משוחררים ובמענק התמדה מטעם בית המלון ככל שתעבוד משך שישה חודשים. זאת, בהיותה כבת 21 (סעיף 3 לתצהיר המערערת, צורף כנספח מ/5 להודעת הערעור).
(ב) המשיבה 1 (להלן: "המשיבה"), הינה חברה המפעילה בין היתר בית מלון באילת (להלן: "בית המלון" או "המלון").
(ג) המשיב 2 (להלן: "המשיב") הועסק בבית המלון בתפקיד שף טורנה בתקופה הרלוונטית בהיותו כבן 32 (פרוטוקול דיון מיום 14.1.2020 בעמ' 93, צורף כנספח מ/11 להודעת הערעור (להלן: "פרוט' מ/11").
(ד) ביום 21.2.2017 החלה המערערת את עבודתה בבית המלון בתור מלצרית לובי בעוד המשיב עבד בתפקיד שף טורנה במחלקות המטבח.
(ה) ביום 12.3.2017 התקיימה מסיבת פורים בחוף הים לעובדי המלון (להלן: "המסיבה"). המערערת חזרה מהמסיבה עם עובדי מלון נוספים שנסעו במכונית בה נהג מנהל חדר האוכל של המלון (להלן: "מנהל חדר האוכל" או "העד") ולצדו ישבה חברתה של המערערת (להלן: "החברה" או "חברתה של המערערת" או "העדה") ובספסל האחורי ישבו המשיב והמערערת (להלן: "הנסיעה"). הנסיעה הסתיימה סמוך למגורי העובדים, השתיים יצאו מהמכונית ואיתן יצא המשיב. החברה הקיאה ובהמשך לוותה על ידי המערערת והמשיב לחדרה. אין מחלוקת כי המשיב לא נכנס לחדר עם השתיים (להלן: "הליווי למגורים"). אין מחלוקת כי המערערת והמשיב עשו דרכם לכיוון היציאה ממבנה המגורים ובשלב מסוים הצטרף אליהם מנהל חדר האוכל ובקומת הקרקע המערערת נפרדה מהשניים וחזרה לחדרה. לאחר מכן, המשיב ומנהל חדר האוכל יצאו מהמבנה. (המסיבה, הנסיעה והליווי למגורים יכונו להלן: "אירועי ליל המסיבה")
(ו) סמוך לאחר מכן, פנתה אם המערערת לממונה על הטרדה מינית ואחראית משאבי אנוש במלון (להלן: "הממונה") בטענה כי המשיב הטריד מינית את בתה במהלך אירועי ליל המסיבה.
(ז) ביום 20.3.2017 נפגשה הממונה עם המערערת והעלתה תלונתה על הכתב. לאחר השיחה הועברה המערערת לעבוד במרכזיה של המלון.
(ח) במהלך עבודתה במרכזיה, עבדה המערערת תחת מנהלת המרכזיה אשר הוחלפה בהמשך.
(ט) ביום 12.9.2017 סיימה המערערת את עבודתה אצל המשיבה.
(י) על יסוד האמור הגישה המערערת ביום 11.2.2018 תביעה נגד המשיבים בגין הפרת החוק למניעת הטרדה מינית וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, כמו גם בגין הפרת התחייבות לשלם מענק התמדה וגרימת עוגמת נפש.
(יא) ביום 31.8.2021 נדחתה התביעה ברובה, אך התקבלה כנגד המשיבה ביחס להפרת התחייבות לשלם מענק התמדה וגרימת עוגמת נפש.
(יב) על פסק הדין הגישה המערערת ערעור הוא ההליך שלפנינו.
א.2. טענות הצדדים בבית הדין האזורי – כפי שתוארו בפסק הדין
4. המערערת טענה כי במהלך אירועי ליל המסיבה חוותה שלושה אירועי הטרדה מינית שביצע המשיב כלפיה. לטענתה, היא הגיעה למסיבה על חוף הים עם חברתה ולאחר חצות ישבו השתיים עם קבוצת עובדים כאשר החברה לא הרגישה טוב והמערערת עזרה לה. בשלב מסוים המשיב הגיע לקבוצת העובדים, התיישב ליד המערערת ושילב ידו בידה ומשך אותה לאזור מבודד בחוף. כשהיו לבדם המערערת התיישבה על מיטת חוף והמשיב החל לנשק אותה על הלחי, קרוב לפה. המערערת הרחיקה אותו ואמרה "לא" וכדי להסיח דעתו ניסתה לשוחח איתו (להלן: "ההטרדה הראשונה הנטענת"). המשיב ניסה לנשק את המערערת פעם נוספת והיא הרחיקה אותו עם ידיה. המשיב שאל מדוע המערערת "לא זורמת" והיא השיבה שעליה לחזור לסייע לחברתה, והלכה משם מהר (להלן: "ההטרדה השנייה הנטענת"). כשהגיעה אל קבוצת העובדים משכה את החברה ואמרה שהן צריכות ללכת. השתיים התכוונו לקחת מונית אך מנהל חדר האוכל הציע להן טרמפ למגורי העובדים והן נענו בחיוב. החברה ישבה לצד מנהל חדר האוכל שנהג והמערערת התיישבה מאחור כשהמשיב הופיע ונכנס למושב האחורי ליד המערערת אשר "קפאה". לטענת המערערת המשיב נצמד אליה לאורך הנסיעה, הניח ידו על כתפה וליטף אותה כשידו יורדת לכיוון הישבן, הוא תפס בידה והניח ידו על ירכה הפנימית (במפשעה) ואף לקח לה את הטלפון מבלי שהבחינה (להלן: "ההטרדה השלישית הנטענת"). מנהל חדר האוכל והמשיב הציעו לשתיים לצאת לאכול אך המערערת ביקשה שיקחו אותן למגורי העובדים. עת ירדו מהרכב החברה הקיאה והמערערת פנתה לעזור לה. המשיב התעקש לסייע למרות שהמערערת ביקשה שיעזוב אותן ושיחזיר לה את הטלפון שלה. לאחר מספר בקשות הוא הושיט לה את הטלפון וניגש לעזור לחברה להיכנס למגורי העובדים. לטענת המערערת לא נותרה לה ברירה והיא הובילה את המשיב ואת חברתה לתוך המגורים, המשיב המשיך ללוות אותן דרך המעלית ועד לחדרן. המערערת ביקשה שלא יכנס לחדרן ונכנסה להשכיב את חברתה במיטתה. לאחר מכן, הגיע מנהל חדר האוכל והיא ליוותה אותו ואת המשיב למעלית כדי לוודא שיעזבו את המתחם. מנהל חדר האוכל הציע שוב ללכת לאכול, המערערת סירבה, המתינה שיצאו מהמעלית וחזרה לחדרה.
5. על יסוד אירועים אלו טענה המערערת כי חוותה הטרדה כאמור בסעיף 3(א) לחוק למניעת הטרדה מינית כאשר בין הצדדים מתקיימים יחסי מרות במסגרת יחסי עבודה. נוסף לאמור לעיל יש להתייחס לטענת המערערת בתצהירה שהוגש לבית הדין האזורי לפיה למחרת אירועי ליל המסיבה סיפרה לחברתה אודות שלוש ההטרדות הנטענות. בהמשך, נסעה המערערת לביתה וסיפרה לאביה אודות האירועים והוא סיפר את הדברים לאם המערערת. משום שהמערערת פחדה להתלונן פנתה אמה לממונה ימים ספורים לאחר האירועים ודיווחה עליהם. עקב כך, זומנה המערערת לשיחה עם הממונה. לגישת המערערת בשיחה זו הופעל עליה לחץ לעזוב את מקום העבודה אך היא סירבה בשל מצבה הכלכלי. לכן, חלף עזיבה, ביקשה לעבור לעבוד במרכזיה אשר מרוחקת ממקום עבודתו של המשיב, אותו פחדה לפגוש. לגרסת המערערת, סמוך לאחר השיחה חזר המשיב לעבודה מבלי שעודכנה על כך והדבר הוביל לחוות התקף חרדה קשה שבעקבותיו אמה הגיעה במיוחד לשהות במלון מחשש לשלומה (התצהיר צורף כנספח מ/5 להודעת הערעור).
6. המשיב דחה את גרסת המערערת וטענותיה בדבר הטרדה מינית. לטענתו, במהלך המסיבה הוא והמערערת התבודדו וניהלו שיחה נעימה עד שהוא רכן לעברה לנשיקה אך היא סירבה. לאחר מכן, השניים המשיכו לשוחח ואז חזרו לשאר העובדים כשהם אוחזים ידיים מבלי שהמערערת הביעה חוסר הסכמה. לטענת המשיב הלכו שניהם אחוזי ידיים עד למכוניתו של מנהל חדר האוכל אשר הציע כי הארבעה ילכו לאכול יחד והמערערת הסכימה. המשיב הוסיף כי הוא פתח למערערת את דלת המכונית והם נכנסו יחד למושב האחורי. במהלך הנסיעה חברתה של המערערת לא חשה בטוב ולכן נסעו הארבעה ישירות למגורי העובדים. המשיב תיאר כי הנסיעה ארכה דקות ספורות ובמהלכה הניח יד אחת על כתף המערערת ויד אחת על ידה והיא לא התנגדה. המשיב הכחיש את הטענה לפיה הוא לקח למערערת את הטלפון שלה מבלי ששמה לב. המשיב תיאר כי כשהגיעו למגורים נשקה המערערת על לחיו כאשר החברה החלה להקיא והמשיב ניגש לתמוך בה ובהמשך סייע לה להגיע לחדרה. המשיב חיכה מחוץ לחדר ואז המערערת ליוותה אותו במעלית לקומת הלובי, שם חיכה מנהל חדר האוכל.
7. בבית הדין האזורי המערערת טענה כי המשיבה הפרה את חובותיה לפי החוק למניעת הטרדה מינית. לטענת המערערת לאחר אירועי ליל המסיבה תלונה שהוגשה על ידי אמה לגורמים האחראים בבית המלון, ובהם הממונה, לא טופלה כנדרש בחוק. בין היתר נטען כי המשיבה לא ניהלה הליך בירור מוסדר ויעיל לטיפול בתלונה כנדרש, לא קיימה קשר רציף לעדכון המערערת בדבר מצב הטיפול בתלונה או לסיוע לה לחזור לשגרת עבודה, לא קבעה דרך לטיפול בתלונות באופן כללי ולא נקטה צעדים למניעת הישנות מקרים מעין אלו. כמו כן, נטען כי המשיבה ניצלה את הגיל והרקע של המערערת תוך שהעבירה אותה לתפקיד במרכזיה של המלון ובכך הפרה את סעיף 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.