תמצית ההליכים לאחר הגשת התביעה
12. זמן קצר לאחר מכן הגישה התובעת את כתב התביעה המקורי בתביעה שכאן, שנדונה בתחילה לפני מותב אחר.
13. שמאי מכריע – במקביל להגשת התביעה התבררה המחלוקת על שומת השמאי הממשלתי לפני השמאי בצלאל קציר שמונה כשמאי מכריע (להלן: השמאי קציר או השמאי המכריע). בירור התביעה עוכב, לבקשת הצדדים ובהסכמתם, עד להשלמת ההליכים לפני השמאי המכריע.
--- סוף עמוד 4 ---
התובעת הגישה לשמאי המכריע חוות דעת שמאית מטעמה של השמאי ירון ספקטור (להלן: השמאי ספקטור) שהעריך את שווי פיצויי ההפקעה המגיעים לתובעת בכ- 437 מיליון ₪. המדינה השיבה לכך והצדדים הגישו לשמאי המכריע חוות דעת עדכניות והתייחסויות משלימות. ביום 25.8.13 ניתנה חוות דעתו של השמאי המכריע לפיה העריך את שיעור הפיצויים בשל הפקעת הנכס על סך של 69 מיליון ₪, זאת על יסוד פוטנציאל תכנוני של 16 קומות, בכפוף לשימור ושיחזור חלקים מהמבנה הקיים.
ועדת הערר – שני הצדדים לא השלימו עם שומת השמאי המכריע וכל אחד מהם הגיש ערר לוועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה (להלן: ועדת הערר). המדינה טענה כי לא היה מקום להתערב בשומת השמאי הממשלתי וכי הסכום ששילמה על יסודה משקף למעשה פיצוי ביֶתֶר (אף שהמדינה ציינה באותה עת כי החליטה שלא לנקוט בהליכים להשבת תשלום היתר הנטען). התובעת טענה כי היה מקום להעריך את הפיצוי על יסוד פוטנציאל תכנוני להקמת מגדל של 24 קומות ואף מעבר לכך.
בהחלטה מיום 21.5.2015 קבעה הוועדה כי לא התקיים במועד הקובע – לעניינה: מועד חקיקת חוק המוזאון תוך נטרול השפעת הליכי החקיקה – פוטנציאל תכנוני בר פיצוי להגדלת מספר הקומות ל-24. הוועדה החליטה לקבל את ערר המדינה על שומת השמאי המכריע, לבטל את השומה המכרעת ולדחות את ערר התובעת. הוועדה ציינה כי דרך המלך במקרה זה היא להחזיר את הדיון לשמאי המכריע לשם תיקון השומה בהתאם לפוטנציאל הסביר של כל אחת מהחלופות התכנוניות הריאליות. אלא שמהלך כאמור היה מביא לכך שהשומה תשקף פיצוי נמוך מזה ששולם בפועל. על רקע זה העירה כי בנסיבות המורכבות של המקרה שלפניה אפשר ונכון יהיה לוותר על כך. בהחלטה משלימה מיום 21.7.2015, ובין היתר נוכח הודעת המדינה כי אין בכוונתה לדרוש השבה של הסכום ששולם ביתר, קבעה הוועדה כי אין מקום להורות על החזרת הדיון לשמאי המכריע לשם תיקון השומה. הצדדים לא השיגו על החלטות ועדת הערר.
14. כתב תביעה מתוקן – ביום 31.5.2016, לאחר שנשלמו ההליכים לפני ועדת הערר, הגישה התובעת בהתאם לרשות שניתנה לה כתב תביעה מתוקן. כתב התביעה הוגש נגד ארבע נתבעות: מדינת ישראל, הכנסת, רמ"י (בשמה הקודם: מינהל מקרקעי ישראל) והוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים. בכתב התביעה השתמשה התובעת בכינוי "המדינה" לשם התייחסות לכלל הנתבעות ובלא להבחין, על פי רוב, בין נתבעת אחת לאחרת. טענותיה המרכזיות של התובעת בכתב תביעתה המתוקן היו כי המדינה הורתה לוועדה המחוזית להקפיא את הדיונים לקידום התכנית המופקדת – כשבהקשר זה הצביעה התובעת בעיקר על פניות שנעשו מצד חברי כנסת – באופן המהווה הפרה של ההסכם בין המדינה לתובעת מכוחו רכשה התובעת את הזכויות בנכס על יסוד מצג להיתכנות תכנונית של 16 קומות; נטען שמדובר גם בהתנהגות שלא בתום לב; לחלופין נטען כי מדובר בהתנהלות העולה כדי גרם הפרת חוזה; עוד נטען כי הוועדה המחוזית שהקפיאה את הדיונים ולא קידמה את התכנית פעלה אף היא שלא כדין; כי המדינה