21. הוראת הסכם המשתמש העוסקת בשאלה כיצד ניתן למשוך כספים מחשבון פייפאל היא
סעיף 2.0. הוראה זו, בנוסחה עת הגשת התובענה, הכירה בארבע דרכי משיכה חלופיות:
א. העברה אלקטרונית של הכסף לחשבון בנק.
ב. העברה אלקטרונית לכרטיס ויזה.
ג. העברה אוטומטית יזומה על ידי המשיבה למכשיר פיננסי מקושר.
ד. המחאה פיסית בדואר.
עניינה של תביעה זו בלקוחות שביקשו לפעול על פי דרך התשלום הראשונה (העברה אלקטרונית לחשבון בנק). ביחס אליה נקבע בהסכם המשתמש כי היא יכולה להיות "לחשבון הבנק שלך בארה"ב או לחשבון הבנק המקומי שלך". אין בהסכם המשתמש בעת הגשת התובענה כל הוראה ביחס לטיב המטבע בו תבוצע ההעברה מחשבון פייפאל לחשבון הבנק של המשתמש (וזאת בשונה מהסכם המשתמש המתוקן, המבהיר כי "מלבד משתמשים שחשבונותיהם רשומים בסין ובטאיוואן, ניתן למשוך כסף לחשבון בנק מקומי במטבע המקומי בלבד”). על רקע חסר זה, דומה כי הקורא הסביר של ההוראה יניח כי ההעברה תהיה במטבע בו מנוהל חשבון פייפאל, ועל פני הדברים פרשנות זו נראית הגיונית ומתקבלת על הדעת (השוו ואבחנו מת״צ (מרכז) 22222-00-01 אמוץ ני מועדון לקוחות רבוע כחול - דור אלון (ניתן ב- 8.07.7102) אשר דן במקרה בו לשון הסכם צרכני אחיד מביאה לתוצאה בלתי סבירה בעליל).
ודוק, ככלל אין מקום לקרוא לתוך חוזה אחיד, ובוודאי שלא חוזה אחיד צרכני, סייג המגביל את התחייבות הספק, כאשר סייג זה איננו מפורש בלשון החוזה ואינו משתמע באופן מובהק מהנסיבות או מההיגיון העסקי. כפי שציינתי במקרה קודם, בו טענה אחת החברות הסלולריות כי יש לקרוא להסכם השירות שלה מגבלה שלא נכתבה בו:
"אף אם נניח שהיה הגיון עסקי מבחינת סלקום ביצירת ההגבלה לה היא טוענת כיום, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת אימוץ פרשנותה. הלקוח אינו נדרש לרדת לעומק תכליותיו העסקיות של הספק, אלא יכול להניח כי העסקה היא זו שמוצגת לו כפשוטה, ובכלל זה כי אין בה הגבלות נסתרות (בין אם הן בעלות הגיון מסחרי מבחינת העוסק ובין אם לאו). יפה לעניין זה תשובתו של
Carlill v. Carbolic Smoke Ball בפסק הדין הנודע בעניין Lindley L.J.
לטענת הספק כי פרשנות הלקוח אינה ,Co. )1893( 1 Q.B. 256 )C.A.(
הגיונית מבחינת האינטרס המסחרי של הספק, מאחר שהיא חושפת אותו לאחריות בלתי מוגבלת: if they have been so unwary as to expose"
"themselves to a great many actions, so much the worse for them"
ת"צ (מרכז) 76041-18-00 ברק נ' סלקום ישראל בע"מ, פסקה 72 (ניתן ב- 4.00.7102).
לפיכך, לשונו של הסכם המשתמש בעת הגשת התובענה, כפי שהיא מובנת למשתמש הסביר, תומכת בפרשנות לפיה ההעברה הן לחשבון בארה"ב והן לחשבון בבנק המקומי צריכה להיות במטבע בו מנוהל חשבון פייפאל, ומבלי שתבוצע המרה כפויה. בכך די לכאורה על מנת לעבור את המשוכה הראייתית הדרושה בשלב בו אנו מצויים (בקשה לאישור תובענה כייצוגית).
20. כנגד זאת טוענת המשיבה כי הפרשנות המוצעת על ידי המבקש מובילה בכל זאת לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, ועל כן ראוי לדחותה כבר בשלב הנוכחי. הטעם לכך הוא שמפרשנות המבקש משתמע, לכאורה, כי המשיבה התחייבה לבצע גם העברות אלקטרוניות שאין באפשרותה לבצע. כך, למשל, אם נניח שחשבון פייפאל מנוהל בשקלים חדשים, הרי שלא מתקבל על הדעת, לשיטת המשיבה, לפרש את ההוראה כמאפשרת למשתמש לחייב אותה לבצע העברה אלקטרונית של שקלים חדשים לבנק אמריקאי, המסרב לקבל העברות בנקאיות במטבע ישראלי.
27. מוכן אני להניח, לצורך הדיון בשלב זה, כי יש כוח משכנע בטענתה של המשיבה לפיה אין לפרש את התחייבותה להעביר כספים לחשבון בנק בהעברה אלקטרונית באופן שיחייב אותה לבצע פעולה שאין באפשרותה לבצע. הגבלה שכזו עשויה להיות אחת מאותן הגבלות המשתמעות באופן מובהק מהנסיבות או מההיגיון העסקי (ראו פסקה 21 לעיל). ואולם, בהליך שהתקיים לפניי לא הובאו כל ראיות מטעם הצדדים ביחס לשאלה מהן ההעברות האלקטרוניות שפייפאל מנועה מלבצע. באופן ממוקד יותר, לא הוכח לפניי כי פייפאל מנועה מלבצע העברות של מטבע זר בכלל, ושל דולרים בפרט, לבנקים ישראליים. ודוק, בהודעה שהגישה המשיבה במענה למתווה פשרה אפשרי שהציע בית המשפט, נאמר כי "העברת כספים למשתמשי ]פייפאל[ בישראל נעשית באמצעות המערכת הבין-בנקאית הפנים- ישראלית. מערכת זו משמשת להעברת סכומי כסף בש"ח בלבד", וכי "העברת הכספים, לחשבונם של המשתמשים בישראל, במטבע זר , לא יכולה להיעשות באותו אופן" (ראו הודעת המשיבה מיום 0.4.7104). ואולם לא רק שדברים אלו לא נתמכו בראיות שהוגשו בהתאם לכללי סדר הדין (להודעה צורף אומנם נספח בו פורטו הטענות, ואולם הוא נמחק מהתיק בהחלטתי מיום 2.4.7104, מאחר שהוגש שלא בהתאם לכללי הפרוצדורה), אלא
שאפילו אם נניח כי טענות אלו נכונות, אין הן מלמדות שמשיכת יתרה שבחשבון פייפאל המנוהל במט"ח לחשבון בנק ישראלי במטבע בו מתנהל חשבון פייפאל אינה אפשרית (להבדיל מיקרה יותר לביצוע מבחינת המשיבה מאשר העברה במטבע ישראלי). בין כך ובין כך, לא ניתן ללמוד מדברים אלו כי הונח בסיס עובדתי לטענה שלמשיבה אין אפשרות מעשית לבצע העברה אלקטרונית של מטבע זר לחשבון בנק ישראלי.
22. טענה אחרת שהעלתה המשיבה היא שללקוח פייפאל עמדה בשעתו, ועדיין עומדת גם כיום,
האפשרות למשוך את יתרת חשבון פייפאל, מבלי שידרש לבצע המרה כפויה, וממילא מבלי שתגבה ממנו עמלת המרה כפויה. כך, למשל, באפשרותו להורות על העברה אלקטרונית של הכסף לכרטיס ויזה דולרי או למשוך כספים שבחשבון פייפאל דולרי לחשבון בנק בארה"ב. ואולם, גם טענה זו אינה יכולה להצדיק את דחיית בקשת האישור. לשיטת המבקש, שכאמור יש לה עיגון בלשון הסכם המשתמש בעת הגשת התובענה, המשיבה הבטיחה ללקוחותיה כי יוכלו למשוך את היתרה שתצטבר לטובתם בחשבון פייפאל במספר דרכים, והעברה לחשבון בנק ישראלי היא אחת מהן. פשיטא כי העובדה שהמשיבה עמדה בחלק מהתחייבויותיה בעניין זה, אינה פוטרת אותה מהחובה לעמוד גם בחלק האחר של ההתחייבויות באותו עניין (לפחות, כל עוד לא הוכחה מניעה של ממש לכך). זאת ועוד, האפשרות למשוך את היתרה לכרטיס ויזה דולרי או לחשבון בנק בארה"ב אינה מועילה לאותם לקוחות שאין להם כרטיס ויזה דולרי או חשבון בנק בארה"ב, ואף לאותם לקוחות שאמצעי משיכה אלה עומדים לרשותם, הם עשויים להיות נוחים פחות ויקרים יותר מאשר החלופה של משיכה לחשבון בנק בישראל (שכן לכל אחת מהחלופות הללו עלויות משלה). קיצורו של דבר, האפשרויות שניתנו ללקוחות פייפאל למשוך כסף במט"ח מחשבון פייפאל אינן יכולות להצדיק את דחיית התביעה בגין האפשרויות שלא ניתנו. לכל היותר מה שניתן עשוי להשליך על גובה הנזק שנגרם בגין מה שלא ניתן. ואולם עניין זה יש לברר בתובענה גופה.
24. המסקנה המתבקשת היא שיש אפשרות סבירה שיקבע לאור לשון הסכם המשתמש ותכליותיו
כי בעת הגשת התובענה הקנה הסכם המשתמש ללקוח פייפאל זכות לדרוש כי משיכת הכספים תבוצע במטבע בו נוהל החשבון לחשבון הבנק הישראלי שלו (לפחות, כל עוד לא הייתה מניעה מעשית לבצע העברה שכזו). אם אכן כך, אזי העובדה שהמשיבה לא יצרה אופציה שכזו, אלא אפשרה רק משיכה של הכספים לחשבון בנק ישראלי לאחר המרתם לשקלים חדשים, מהווה הפרת התחייבויותיה כלפי ציבור לקוחותיה, ועומדת לכל לקוח פייפאל שנפגע עקב הפרה זו זכות לפיצוי בגין נזקיו.
22. ויובהר, הכרעה לטובת הקבוצה בשאלת חוקיות ההמרה הכפויה, יכולה להועיל לקבוצה בשני
היבטים שונים: ראשית, היא יוצרת בסיס לאפשרות לתבוע את הנזקים שנגרמו למי מחברי
הקבוצה בגין עצם כפיית ההמרה; שנית, יש לה השלכה על ההכרעה בשאלת חוקיות גביית עמלת ההמרה הכפויה.
ככל שמדובר בהיבט הראשון, הרי שגם אם יקבע כי המשיבה לא הייתה רשאית לחייב ביצוע המרה למטבע ישראלי כאשר יתרת בחשבון פייפאל נמשכה לחשבון בנק ישראלי, עדיין יהיה צורך לבחון מהו הנזק שנגרם לחברי הקבוצה בגין ההמרה הכפויה הזו. שאלה זו אינה פשוטה, שכן ניתן להניח כי לפחות חלק מחברי הקבוצה נזקקו לכספים שמשכו מחשבון פייפאל במטבע מקומי (קרי, שקלים חדשים), וממילא עצם "כפיית ההמרה" (להבדיל מעמלת ההמרה שנגבתה מהם) לא היוותה פגיעה של ממש מבחינתם. ואולם בעיות מסוג זה, הנוגעת בעיקרן לשאלת הנזק, ניתן וראוי להותיר לדיון בתובענה גופה (ראו ע"א 8122/16 ברזילי נ' פריניר (הדס 3901) בע״מ, פסקאות 68 - 24 (ניתן ב- 4.8.7104)).
ככל שמדובר בהיבט השני, הרי שאם ימצא כי החיוב בביצוע ההמרה מהווה הפרת חוזה, תהיה לכך השלכה ברורה על חוקיות גביית עמלת ההמרה הכפויה. כך, בוודאי ביחס לאותם לקוחות שלא היו מעוניינים בהמרה למטבע מקומי, אלא העדיפו לקבל את הכסף במטבע הזר בו נוהל חשבון פייפאל. לקוחות אלו חויבו שלא כדין בעמלת המרה (וזאת גם אם נניח כי בהסכם המשתמש יש בסיס לגבייתה), ועומדת להם, לכאורה, הזכות לתבוע את השבתה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ודוק, המשיבה טענה, ובצדק, כי קיים קושי לא מבוטל לאבחן בדיעבד בין לקוחות שהיו מעוניינים בהמרת הכספים שבחשבון פייפאל לשקלים חדשים לבין לקוחות שלא היו מעוניינים בכך. ואולם, ככל שיקבע כי המשיבה הייתה חייבת לאפשר משיכה לחשבון בנק ישראלי במטבע זר, הרי שהקושי לאבחן בין הלקוחות השונים הוא תוצאה של התנהלותה, ועל כן ככל שקיים נזק ראייתי עליו להיות מוטל עליה, ולא על ציבור המשתמשים בשירותיה.
ב. שאלת חוקיות גביית עמלת ההמרה הכפויה
26. כפי שהובהר לעיל, בין שאלת חוקיות ההמרה הכפויה לבין שאלת חוקיות גביית העמלה קיימת זיקה, אך לא זהות. טענת המבקש בהקשר זה היא כי בין אם כפיית ההמרה נעשתה כדין ובין אם לאו, ההוראה בהסכם המשתמש בעת הגשת התובענה אפשרה לפייפאל לחייב את המשתמש בעמלת המרה בשיעור 7.2% רק ביחס ל- "עסקאות במספר מטבעות", כאשר את המונח ״עסקה״ יש להבין כמתייחס להתקשרות ״בין שני צדדים ישירים - הקונה והמוכר - המבצעים עסקה באמצעות חשבון הפייפאל״ (סעיף 21 לבקשת האישור). גישה זו מבססים באי הכוח המייצגים על השימוש שנעשה במונח "עסקה" במכלול הוראות הסכם המשתמש, וכן על כך שבהליך אחר (ת״צ (חיפה) 22022-16-00 יחיעם נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ) ציינה המשיבה (שהיא המשיבה 7 באותו הליך) בתגובתה לבקשת האישור כי ״עמלת המרה נגבית, באופן טבעי, כאשר המטבע בו נעשית העסקה הינו שונה מהמטבע בו
משתמש הצרכן לביצוע התשלום" (פסקה 24.0 לתגובה שהוגשה ביום 08.2.7107). זאת ועוד, לשיטת באי הכוח המייצגים גם אם קיימת אי בהירות מסוימת בעניין זה, הרי שיש לפרש את הסכם המשתמש כנגד הנסח, וזאת הן לאור העקרונות הידועים ביחס לפרשנות חוזים צרכניים אחידים (ראו, למשל, רע"א 0082/82 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום ז"ל נ' מרכז משען, פ״ד נב(4) 042, 158 - 061 (0888)), והן לאור הוראת סעיף 25(ב0( לחוק החוזים (חלק כללי), תשל״ג - 1822 : "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו" (הוראה זו נוספה בחוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 7), התשע"א - 7100).
22. הטעמים הפרשניים שביסוד טענות באי הכוח המייצגים בעניין זה נראים משכנעים, ולא
מצאתי להם תשובה של ממש בסיכומי המשיבה. אכן, דומה כי גם המשיבה מודה שניסוחו של הסכם המשתמש בעת הגשת התובענה היה פגום, ולא קבע כי יש לשלם עמלת המרה בגין משיכת כספים מחשבון פייפאל לחשבון בנק ישראלי. למרות זאת סוברת המשיבה כי יש מקום לדחות את התובענה בעניין גביית עמלת ההמרה הכפויה, וזאת על בסיס מספר טיעונים שיבחנו להלן.
28. הטענה המרכזית שהעלתה המשיבה בסיכומיה היא כי אף אם לא נקבע בהסכם כי יש לשלם
עמלת המרה בגין משיכת כספים מחשבון פייפאל לחשבון בנק ישראלי, הרי שמדובר בשירות המרה שניתן על ידי המשיבה, ובגין שירות מסוג זה, שאין זה מקובל לתת ללא תמורה, זכאית המשיבה לתשלום הוגן וראוי. יתר על כן, לשיטת המשיבה מאחר שלא נסתרה טענתה כי התשלום שנגבה על ידה, דהיינו 7.5% מהסכום שהומר לשקלים חדשים, הינו סכום הוגן וראוי, דין התביעה להידחות.
טענה זו אינה משכנעת, ובוודאי שאין בה די להצדיק דחייה של בקשת האישור. לכך מספר טעמים:
ראשית, מבחינה חוזית המשיבה מפרטת בהסכם המשתמש את התשלומים להם היא זכאית מלקוחותיה, ופרשנות סבירה של הסכם המשתמש תשמיע לנו כי רשימה זו היא רשימה סגורה, במובן זה שכל שירות אשר לא נקבעה עמלה בגינו הוא שירות שהמשיבה נותנת חינם ללקוחותיה. במילים אחרות, ככל שמדובר בשירות הניתן על פי החוזה, הרי הטענה שיש למשיבה זכות חוזית לגבות עבורו תשלום שלא פורט בחוזה היא טענה שסיכוייה להתקבל נמוכים. ודוק, המשיבה גובה מלקוחותיה עמלות בגין שירותים מסוימים (כגון קבלת תשלום) ואינה גובה עמלות בגין שירותים אחרים (כגון פתיחת חשבון ושליחת תשלום), וזאת על פי מודל עסקי שהגדירה לעצמה. במצב דברים זה, אין זה בלתי מתקבל על הדעת להניח כי
שירות כזה או אחר (ובכלל זה המרת מטבע בעת משיכת הכספים) ניתן על ידה ללא תמורה נוספת (קרי, כנגד התשלום הניתן בעבור שירותים אחרים).
שנית, מנקודת המבט של דיני עשיית עושר ולא במשפט, הרי שכל עוד מוסדר מתן השירות בו מדובר על ידי הסכם המשתמש, לא ניתן לומר כי משתמש הנהנה ממנו מקבל טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין (לעקרון לפיו טובת הנאה המתקבלת מכוח חוזה תקף היא טובת הנאה שלא ניתן לתבוע תשלום בגינה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט ראו ע"א 606/14 עמותת מורים בונים בלוד נ' דו בר (3902) חברה לעבודות בניה בע"מ (ניתן ב- 02.07.7116)). לפיכך, האפשרות לקבוע שהמשיבה זכאית לתשלום בגין פעולת ההמרה הכפויה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט קיימת רק תחת ההנחה ששירות ההמרה ניתן שלא במסגרת הסכם המשתמש. ואולם הנחה זו אפשרית רק אם יקבע, כטענת המבקש (ובניגוד לעמדת המשיבה), כי המדובר בשירות שנכפה שלא כדין על לקוחות פייפאל על ידי המשיבה. במקרה שכזה ספק אם המשיבה זכאית לתשלום בגין השירות שלא התבקש במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט, וזאת מהטעם שמדובר בטובת הנאה כפויה (לעקרון השולל זכות השבה במקרה של כפיית טובת הנאה ראו ע"א 421/28 בנישתי נ' ששון, פ"ד לה(7) 411 (0880). ודוק, לעקרון זה חריגים, ואולם אין זה ברור כלל כי דרישתה של פייפאל יכולה להיכלל בהם. לדיון ראו דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה) 122 - 028, 222- 721, 882 - 880 (תשנ"ח)).
שלישית, אף אם תאמר כי יש להביא בחשבון את התועלת שצמחה לחלק מחברי הקבוצה בגין ההמרה לשקלים חדשים במסגרת פסיקת סעד של השבה, הרי שמשמעות הדבר היא הפחתה בהיקף ההשבה, ולא שלילת הזכות להשבה. הטעם לכך הוא שאף אם נניח כי יש משתמשים שהפיקו תועלת מההמרה הכפויה (מאחר שהיו מעוניינים לקבל את כספם בשקלים חדשים), אין לומר כי תועלת זו שקולה בהכרח לעמלת ההמרה שנגבתה על ידי המשיבה (כזכור, 2.2% מהסכום שנמשך). לעניין זה אציין כי לא הובאו לפניי כל ראיות שיש בהן כדי ללמד מהו היחס בין עמלת ההמרה שגבתה המשיבה לעמלות המרה הנגבית על ידי גורמים אחרים (למשל, הבנקים). ממילא אין אפשרות לקבוע בשלב זה כי התועלת שצמחה למי מחברי הקבוצה מההמרה הכפויה (ככל שהייתה תועלת כזו) שווה או גבוהה מעמלת ההמרה שנגבתה בפועל על ידי המשיבה. ודוק, ככל שגביית עמלת ההמרה הכפויה נעשתה שלא כדין, הנטל להוכיח כי אין מקום להשיבה או כי יש להשיב רק את חלקה (וזאת מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 0828) מוטל על הזוכה בטובת ההנאה, דהיינו על המשיבה. בנטל זה לא עמדה, לפחות לפי מסכת הראיות שהוצגה לפניי עד כה.
רביעית, האמור לעיל ביחס לסעד ההשבה נכון, בשינויים המחויבים, גם ביחס לסעד הפיצויים. וזאת יש לזכור, התביעה לפיצויים בגין הנזק (ההפסד שנגרם למשתמש בגין תשלום עמלה שאינו חייב בה) והתביעה להשבה (התועלת שצמחה למשיבה מגביית עמלה שלא כדין) הן אומנם שני צדיו של אותו מטבע, אך אין לומר כי אם קיימת טענת הגנה כלפי אחת התביעות היא עומדת בהכרח גם כלפי התביעה האחרת. התביעות הן בשני ענפי משפט שונים (האחת בחוזים, בגין נזק מהפרת חוזה, והשנייה בעשיית עושר ולא במשפט, בגין טובת הנאה שהופקה שלא כדין). וכל אחד מהענפים הללו מכיר בטענות הגנה שונות (כך, למשל, אשם תורם הוא הגנה מפני תביעת נזק, אך לרוב לא בפני תביעת השבה. לעומת זאת, שינוי מצב הנתבע לרעה בתום לב היא הגנה אפשרית בדיני עשיית עושר ולא במשפט, אך לא בדיני הנזיקין).
28. טענה אחרת שהעלתה המשיבה היא כי גם אם הלקוח לא היה מודע לעמלת ההמרה הכפויה
בפעם הראשונה שמשך כספים מחשבון פייפאל לחשבון בנק ישראלי, הרי שהפך מודע לה (בכוח או בפועל) מרגע שביצע את המשיכה הראשונה, ועל כן אין לאפשר לו לטעון נגד גבייתה. גם לטענה זו תשובה במספר מישורים: ראשית, אין זה ברור כלל, לאור העובדה שעמלת ההמרה לא הוצגה בנפרד, אלא גולמה בשער החליפין, כי ללקוח המצוי הוברר כי נגבית ממנו עמלת המרה כפויה, אפילו לאחר שביצוע משיכות מחשבון פייפאל לחשבון בנק ישראלי (ודוק, לקוח שעשה כן ידע, מן הסתם, על ההמרה הכפויה, אך יתכן מאד שלא ידע על כך שמשולמת בגינה למשיבה עמלת המרה כפויה); שנית, אף אם התברר ללקוח עניין זה, אין בכך כדי לרפא את הפגם שבגביית עמלה שאינה מוסדרת בהסכם המשתמש, שכן הלקוח יכול היה להניח כי גביית העמלה נעשית כדין, ומכוח הסכם המשתמש; שלישית, מאחר שהשליטה בהליך משיכת הכסף נתונה כולה בידי המשיבה, הרי שגם לקוח שהבין שנגבית ממנו עמלת המרה כפויה, וידע כי הדבר נעשה בניגוד להסכם המשתמש, לא יכול היה להתנגד באופן אפקטיבי לגביית העמלה (השוו פסקה 76 לעיל). לפיכך אפילו לקוח פייפאל מתוחכם שכזה אינו מנוע מלטעון נגד חוקיות הגביה של עמלת ההמרה הכפויה.
41. ודוק, המשיבה טענה כי חלק ניכר מעסקאות המכירה בחשבונות פייפאל שבניהולה נעשה על
ידי מספר קטן של לקוחות גדולים ("הטופ 011 או 711" בלשונו של מר דהן, המצהיר מטעם המשיבה), וכי לקוחות אלו לא רק שמודעים היטב לעמלות הנגבות מהם (ובכלל זה עמלת ההמרה הכפויה), אלא גם מנהלים מעת לעת משא ומתן ביחס לגובהן. ואולם המשיבה לא הביאה כל ראיות המוכיחות טענות אלו (מלבד דברים בעלמא של המצהיר מטעמה) וממילא אין מנוס מלהותיר עניין זה (שהנטל להוכיח את העובדות העומדות ביסודו מוטל על המשיבה) לשלב הדיון בתובענה גופה (סביר להניח כי אם יוכח על ידי המשיבה שלקוח מסוים סיכם באופן פרטני על גובה עמלת ההמרה שיישלם במקרה של משיכת יתרה בחשבון פייפאל המנוהל במט"ח לחשבון בנק ישראלי יהיה מקום להוציא לקוח זה מהקבוצה).