ו. בכל הנוגע לתיקון הסכם המשתמש שביצעה המשיבה במחצית השנייה של 7102 (כמפורט בפסקה 8 לעיל) דוחים ב"כ המשיבה את הטענה לפיה מדובר בהודאת בעל דין, וטוענים כי מדובר בתיקון לשם הבהרה והסרת כל ספק, ואין בו כדי להעיד כי הסכם המשתמש שהיה בתוקף בעת הגשת התובענה היה מטעה, פגום או שונה בהסדר המהותי הקבוע בו.
ז. טענתם החלופית של באי כוח המשיבה היא שאף אם תקום חובת השבה הרי שבנסיבות המקרה ההשבה היא בלתי צודקת וזאת נוכח השיקולים הבאים: ראשית, לאור קיומם של חברי קבוצה שאין להם חשבון מט"ח בבנק הישראלי, וממילא היו זקוקים להמרת מטבע; שנית, לאור העובדה כי בפני חברי הקבוצה עמדו מספר חלופות והם בחרו במודע באפשרות של משיכה בדרך של העברה בנקאית; שלישית, כי הסכמת חברי הקבוצה, לכל הפחות לאחר ביצוע ההעברה הראשונה לחשבון הבנק הישראלי, היא הסכמה תקפה ומודעת החוסמת את דרכם להשבה; רביעית, כי חלק מחברי הקבוצה שבו וחזרו על פעולת העברת הכספים לחשבון הבנק הישראלי לאחר שכבר ידעו על ההמרה והעמלה בצידה דבר המעיד על כך שכבר פעולת ההמרה הראשונה לא הייתה התעשרות שלא כדין; חמישית, כי חלק נכבד מחברי הקבוצה הנטענת יצאו נשכרים מההמרה הכפויה, שכן אלמלא הייתה מבוצעת במסגרת המשיכה מחשבון הפייפאל, הייתה מבוצעת באמצעים אחרים ובעלויות גבוהות יותר.
ח. טענה נוספת לה הקדישו ב"כ המשיבה חלק לא מבוטל מסיכומיהם הייתה כי חוק הגנת הצרכן כלל לא חל על נסיבות המקרה שלפניי, שכן המבקש איננו "צרכן" כי אם "סוחר" העוסק במכירת מוצרים לצרכנים, וכי הוא צרך את שירותי המשיבה לצרכיו העסקיים. בהקשר זה ביקשו ב"כ המשיבה להדגיש כי בבקשת האישור הסתיר המבקש את החזקתו בחשבון האישי, וביקש להדגיש את פעולותיו בחשבון העסקי אשר היוו, על פי בקשת האישור, את עילת התביעה האישית של המבקש. עוד נטען כי הטענה בדבר היותו של המבקש "צרכן" נטענה לראשונה בסיכומיו, ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה.
ט. לבסוף, טוענים ב"כ המשיבה כי התובענה כלל אינה מתאימה להתברר כייצוגית, כי הטענה בדבר הטעיה ו"הטיית" לקוחות פייפאל לבחור במסלול המשתלם יותר עבור המשיבה מהווה הרחבת חזית פסולה וכי בין הצדדים לא מתקיימים יחסי נאמנות או שליחות.
ד. דיון והכרעה
ה. 3. שאלת הסמכות
02. השאלה הראשונה בה יש לדון היא שאלת סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה. שאלה זו מתעוררת בענייננו לאור הוראת סעיף 07.2 להסכם המשתמש (להלן: “הוראת החוק והפורום”). הוראה זו קובעת כדלהלן:
"חוק ופורום למחלוקות. מלבד כמוסכם אחרת על-ידי הצדדים או כמתואר בסעיף 33.3 שלעיל ]תניית בוררות לפי בחירת התובע כשהפיצוי הנדרש אינו עולה על $01,111 - ע.ג.[, אתה מסכים כי כל תביעה או מחלוקת שיש לך נגד PayPal חייבת להידון בבית-משפט הממוקם בסינגפור או באזור מגוריו של הנתבע. אתה מסכים להיות כפוף לסמכות השיפוט האישית של בתי המשפט הממוקמים בסינגפור למטרת הדיון בכל תביעות או מחלוקות מעין אלה. הסכם זה כפוף מכל הבחינות לחוקי סינגפור, כפי שאלה חלים על הסכמים שיחתמו ואמורים להיות מבוצעים לחלוטין בתוך גבול סינגפור, מבלי להביא בחשבון סעיפים בדבר סתירות בחוק".
06. הוראת החוק והפורום קובעת שני הסדרים שעשויה להיות להם רלוונטיות להליך שלפניי: ראשית, הדין החל על הסכם המשתמש הוא "חוקי סינגפור". יצוין עם זאת כי בטיעוני הצדדים לא מצאתי כל התייחסות לדין החל בסינגפור. לפיכך, ולאור חזקת שוויון הדינים, נראה כי לחלק זה של הוראת החוק והפורום אין השלכה על ההכרעה בתובענה שלפניי; שנית, סמכות השיפוט לדון בתביעות מכוח הסכם המשתמש נתונה ל"בית-משפט הממוקם בסינגפור או באזור מגוריו של הנתבע". לאור זאת, ובשים לב לכך שבית המשפט בו הוגשה תביעה זו אינו ממוקם בסינגפור, סבורה המשיבה כי אין לדון בבקשת האישור בערכאה שיפוטית המצויה בישראל, ובכלל זה בבית המשפט המחוזי בלוד.
02. לאור טענה זו ביקשו באי הכוח המייצגים כי בית המשפט יקבע שהוראת החוק והפורום בהסכם המשתמש היא תניה מקפחת בחוזה אחיד, ויורה כי יש להתעלם ממנה. באי כוח המשיבה התנגדו לבקשה זו משני טעמים מקדמיים, אי התאמתה לדיון במסגרת הליך ייצוגי והתיישנות, וכן לגופה. להלן אדון בטענות הצדדים כסדרן.
08. טענותיה המקדמיות של המשיבה נגד בחינת הוראת החוק והפורום במשקפי חוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 0887 הן טענות חסרות כל בסיס.
בית משפט זה כבר הבהיר בעבר במספר החלטות כי ניתן להעלות טענות המבוססות על חוק החוזים האחידים בהליך של תובענה ייצוגית (ראו, למשל, ת"צ 71008-18-00 סולמי לביא משרד עורכי דין נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, פסקה 08 (ניתן ב- 8.07.7102), והאסמכתאות הנזכרות שם). המקרה שלפנינו מחדד ומדגיש עד כמה הלכה זו חיונית. אם תאמר אחרת, משמעות הדבר היא כי ספק יכול לשלול אפשרות להגיש תובענה ייצוגית נגדו באמצעות הכללת הוראות מקפחות בעליל בחוזה שהוא עורך עם לקוחותיו. והרי האבסורד שבעניין בולט על פני הדברים: לשיטת המשיבה די בהכללת תניית שיפוט המקנה סמכות ייחודית לבית משפט זר, אפילו אם ברור לחלוטין שלא תכובד בהליך פרטני שיוגש בישראל, על מנת למנוע הגשת תובענה ייצוגית בישראל. לכך כמובן לא ניתן להסכים.
הטענה בדבר התיישנות האפשרות לתקוף את הוראת החוק והפורום ראויה אף היא להידחות מכל וכל. טענה זו נסמכת על פסק דינו של השופט ניל הנדל בע"א 6224/18 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ (ניתן ב- 76.8.7107; להלן: "עניין סלון ירושלים”), בו נקבע כי מרוץ ההתיישנות ביחס לעילת הביטול הקבועה בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים מתחיל להימנות ממועד כריתת החוזה. מהלכה זו מבקשת המשיבה ללמוד כי המבקש אינו יכול להעלות טענה נגד הוראת החוק והפורום, מאחר שהוא נתקל כבר בתניה מסוג זה כאשר פתח את החשבון האישי בשנת 7114. טענה זו ראוי לדחות כבר מהטעם שההתקשרות במסגרתה בוצעו הפעולות עליהן מבוססת העילה האישית היא החשבון העסקי, שנפתח רק ב- 7100 (על אבחנה זו עמדה המשיבה עצמה, כשטענה כי המבקש אינו יכול להתבסס על חוק הגנת הצרכן, מאחר שביחס לפעולותיו בחשבון העסקי אין הוא נכנס להגדרת "צרכן”). מעבר לכך, לטענה זו משמעות מוגבלת, מאחר שהיא נוגעת רק לעילת התביעה האישית של המבקש, ולפיכך קבלתה הייתה מצריכה החלפת המבקש, ולא דחיית בקשת האישור (ראו סעיף 8(ג)(7) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 7116).
ואולם, גם לגופה יש בטענה טעות יסודית, שחשוב לעמוד עליה. ההלכה שנקבעה בעניין סלון ירושלים התייחסה למצב בו עילת התביעה בגינה הוגש ההליך הייתה ביטול תניה מקפחת בחוזה אחיד (באותו מקרה, תביעה "למתן סעד הצהרתי שיכריז על בטלות ההסכמים בהיותם חוזים אחידים הכוללים תניות מקפחות”). הלכה זו לא התכוונה לקבוע, ואין לפרשה כקובעת, כי אין אפשרות להתבסס על חוק החוזים האחידים במסגרת תביעה שעילתה לא התיישנה, כאשר חלפו למעלה משבע שנים ממועד חתימת החוזה עליו מבוססת התביעה. טלו למשל חוזה אחיד שנכרת בשנת 7111, אך הופר, על פי הנטען, בשנת 7101. הנפגע מגיש תביעה בשנת 7107,
ועל מנת להדוף אותה מתבסס הנתבע על הוראה בחוזה שיש טענה טובה כי היא מקפחת. היעלה על הדעת כי הנפגע מנוע מלטעון נגד התניה המקפחת בהתבסס על חוק החוזים האחידים? הפירכה הטמונה במסקנה זו ברורה על פני הדברים. היא נובעת מכך שדין ההתיישנות חל על עילות תביעה, ולא על טענות המועלות במסגרת התביעה (ודוק, ביחס לטענות המועלות במסגרת התביעה יכולות להיטען טענות המבוססות על שיקולים קרובים, כגון השתק או ויתור על הטענה, אך לא התיישנות).
08. משבאים אנו לבחון את הוראת החוק והפורום במשקפי חוק החוזים האחידים, קל להיווכח כי דינה של הוראה זו להתבטל. המשיבה היא חברה הנותנת, באמצעות האינטרנט, שירות למאות אלפים של אזרחים ישראלים. לצורך מתן השירות האמור היא מקיימת אתר אינטרנט בעברית, המיועד לאזרחי ישראל, ואף נותנת שירותי תמיכה המיועדים לקהל לקוחותיה העצום בישראל. במצב דברים זה, חיוב לקוחות פייפאל הישראלים להתדיין בבית משפט בסינגפור (תוך שמירת זכותה של המשיבה לתבוע את לקוחותיה בישראל) ועל פי הדין הסנגפורי, היא באופן מובהק הוראה שכל תכליתה לחסום את דרכם של הלקוחות לממש את זכויותיהם כלפי המשיבה. בנסיבות אלו נוטה אני לדעה כי התניה צריכה להיחשב כבטלה לפי סעיף 2(א) לחוק החוזים האחידים: ״תנאי בחוזה אחיד השולל או המגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות - בטל" (השוו ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ, חוזים אחידים 406 (תשנ"ד)). ואולם, אף אם לא תאמר כך, הרי שברור כי המדובר בתניה שחזקה עליה שהיא מקפחת, וזאת לאור סעיפים 4(6), 4(8) ו- 4(8) לחוק החוזים האחדים. בנסיבות המקרה, אינני סבור כי די בעצם היותה של המשיבה חברה סינגפורית, אף אם מצרפים אותה לעובדה שהתניה קבועה בצורה ברורה בהסכם המשתמש, כדי להפוך את ההוראה להוגנת כלפי ציבור לקוחותיה הגדול של פייפאל בישראל (והשוו גם שמואל בכר וטל ז'רסקי "על הסדרה ראויה של חוזים צרכניים מקוונים: בין קידום המסחר המקוון להגנת הצרכן״, מחקרי משפט כה 420, 448, 462 - 468 (תש״ע)).
71. ויובהר, השאלה של ברירת הדין בחוזים הנכרתים באינטרנט בכלל, ושל תוקפן של תניות שיפוט בחוזים אלו, היא שאלה שטרם נבחנה, למיטב בדיקתי, באופן יסודי במשפט הישראלי. המקרה שלפניי אף איננו מצדיק בחינה מעמיקה שכזו, מאחר שהוא מקרה קל, בו תאגיד ענק בינלאומי, המשווק את שירותיו באופן ממוקד לשוק הישראלי, מבקש למנוע מהמוני לקוחותיו הישראלים, שמרביתם הם עוסקים זעירים או צרכנים, להתדיין בבתי המשפט בישראל על פי הדין הישראלי. לכך בוודאי לא ניתן להסכים. פייפאל פועלת בכוונת מכוון בשוק הישראלי ממש כשם שתאגידי ענק בינלאומיים אחרים, כדוגמת מיקרוסופט, פייסבוק וגוגל, פועלים בו. בית המשפט העליון הבהיר כי חברה בינלאומית המשווקת את סחורתה ללקוח ישראלי צריכה לצפות כי תיתבע בישראל (ראו, למשל, ע"א 8272/14 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd (ניתן ב- 4.8.7112)). הלכה זו חלה, ואף ביתר שאת, כשמדובר בתאגיד ענק